מכון טמיר לפסיכותרפיה
חרדת אות היא מונח פסיכואנליטי שנטבע על ידי פרויד, ומסמן שלב מתקדם בהתפתחות הנפש.
בניגוד לחרדה אוטומטית שמתעוררת בעקבות איום ממשי או חיצוני, חרדת אות היא תחושת אזהרה פנימית, מעין נורה אדומה, שנדלקת כאשר דחף פנימי, זיכרון טראומטי או פנטזיה אסורה מתקרבים אל סף התודעה.
חרדה זו לא מצביעה על סכנה ממשית, אלא על אזהרה פסיכולוגית:
אובדן אהבה, אשמה, או עימות עם תוכן נפשי שמאיים על האגו.
ברגע שהחרדה מתעוררת, הנפש מגייסת מנגנוני הגנה, כמו הדחקה או השלכה, כדי לשמור על יציבות פנימית.
זהו מנגנון הישרדות נפשי מתוחכם: לא רק תגובה לפחד, אלא מערכת התרעה שמנסה למנוע את הפחד מראש.
חרדת אות עומדת בבסיס תופעות נפשיות רבות, מחרדה נוירוטית ועד אקטינג־אאוט, ומהווה מפתח להבנת עולמות נפש בסבך המבוך הפרוידיאני.
מקור המונח
המונח Signal Anxiety (בגרמנית: Angstsignal) פורסם לראשונה באופן שיטתי על ידי זיגמונד פרויד בשנת 1926, ביצירה המרכזית:
Inhibitions, Symptoms and Anxiety
(בגרמנית: Hemmung, Symptom und Angst)
SE Volume 20: 87–172
Freud, S. (1926d)
זהו חיבור מאוחר שבו פרויד חזר לבחון את תיאוריית החרדה שלו, והפך על ראשה את ההבנה הקלאסית:
במקום שהדחקה תוליד חרדה (כפי שחשב קודם), החרדה נתפסת כאן כאות מקדים שמעורר את ההדחקה. זהו מהפך תיאורטי שממקם את החרדה כמנגנון התרעה מרכזי של האגו.