כריסטופר בולאס ותרומתו להבנת היסטריה | מכון טמיר לפסיכותרפיה

דרג פריט זה
(21 הצבעות)
כריסטופר בולאס - אישיות היסטרית כריסטופר בולאס - אישיות היסטרית

כריסטופר בולאס והיסטריה

כריסטופר בולאס

כריסטופר בולאס נולד וגדל בעיר חוף בקליפורניה. 

בגיל 29 עבר לחיות לאנגליה ולאחר 40 שנה שב עם משפחתו לצפון דקוטה שבארה"ב.

תרומתו של בולאס להתפתחות הפסיכואנליזה עצומה. כתיבתו פורה, מקורית ורוויה בחידושים שמעניקים הבנות רבות למטפלים מהגישה הדינמית, בכל רחבי העולם.

בולאס התעמק וניתח נושאים רבים.

 

כאן נתמקד בתרומתו של בולאס להבנת היסטריה במאה ה-21.

 

Histerionic Personality Disorder

בולאס והיסטריה

בולאס מדגיש, בהמשך לפרויד, את תפקידה המכריע של האם בהתהוות היסטריה והפרופיל הנרקיסיסטי והבורדרליני המצוי בה.

הוא מתייחס לתפקידה המתמיר של האם בפרק "הפסיכואנליטיקאי וההיסטרי", מתוך ספרו "צילו של האובייקט"

 

היסטריה בתקופת פרויד וברויר

ההיסטריה בימי פרויד וברויר שונה מהותית מהיסטריה כפי שהיא מוגדרת כיום.

אנה או, המטופלת הנודעת של פרויד, סבלה מסימפטומים היסטריים קשים, כמו חרשות, שיתוק בידיים ועוד שיתוקים שלא ניתן היה להסביר כבעיה גופנית עצבית וביולוגית.

פרויד שם לב שכאשר תוקפים טיפולית סימפטום אחד, צץ סימפטום אחר.

הסימפטומים של אנה או הופיעו לאחר שסעדה את אביה החולה.

ברויר גילה שכאשר חזר על מילים שאמרה, היא נזכרת בהדרגה באירועים שהתרחשו בעקבות המילים הללו, ולאחר ש"גילתה" את האירועים - הסימפטום נעלם.

ההיזכרות העלימה אותו.

אנה או החלה לקרוא לשיטת הטיפול הזו "ריפוי בדיבור" ואנחנו, פסיכולוגים מאוחרים יותר, שידרגנו אותה ל"פסיכותרפיה".

 Bollas Hysteria

היסטריה בימינו

הדרך בה ניגש בולאס להמשיג היסטריה שונה ואף מעוררת ביקורת לא פשוטה, בעיקר סביב פרשנויותיו לגבי פיתוי ביחסי אם-תינוק, השלכותיו של פיתוי זה על האדם ההיסטרי והשלכותיו המעשיות בטיפול דינמי.

לצד הביקורת, חשוב לבחון את הדרך בה בולאס מחייה את ההיסטריה של פרויד ומחבר אותה להפרעת אישיות גבולית, אישיות בורדרליין,של תקופתנו. 

לפי בולאס, אמו של ההיסטרי הדפה בקביעות את סקרנותו המינית והגופנית הטבעית של הילד והתפעלה דווקא מהיבטים פתייניים מוקדמים מדי בחייו. 

בניגוד לסובלים מאישיות נרקיסיסטית או הפרעת אישיות גבולית, ההיסטרי מסוגל לחוות את האחר כאובייקט שלם. 

בניגוד לגבוליים, טוען בולאס, מטופלים היסטרים מצליחים להפגין תפקוד גבוה לתקופות זמן ממושכות, ובהקשר הטיפולי, לבסס ולשמר קשר טיפולי עקבי יחסית.

בדרכם המשחקית, נוטים ההיסטרים למשוך את המטפל האנליטי לעומק הנרטיבים ההגנתיים שלהם.

בתוך הקשר הטיפולי, הם מזהים באופן מדויק מאוד את הדרמה הפנימית בעולמו של המטפל, ולעתים קרובות הופכים באופן לא מודע ל״ייצוג של דמות״ שהמטפל נזקק לה באופן לא מודע. 

המטפל, מאותגר ודרוך, נדרש לזהות את את העצמי האמיתי של המטופל, בנפרד מהדרמה המתרחשת, תוך שהוא מנתח ומפרש את ההגנות המיניות ומציב במידת הצורך גבולות בין-אישיים.

 

ההיסטרי של ימינו, לפי בולאס, מודחק מינית בדיוק כמו ההיסטרי של פרויד:

למרות שהתנהגותו המינית פרובוקטיבית, ולעיתים מגיעה באמצעות אקטינג אאוט עד מופקרות מינית, מדובר בעיקר בהצגה כלפי חוץ.

סיפוק מיני אמיתי לא באמת מוכר להיסטרי או שהוא נגיש בסיטואציות לא אינטימיות, מנוכרות, או מוחפצות.

 

האדם הנורמוטי

בולאס חי וכותב המאה ה-21. הוא חווה את תחלואות התקופה ולא עושה הנחות. 

למשל, הוא אינו שש להתמסר ל״נורמליות״ ובוודאי שאינו רואה בה מטרה טיפולית מרכזית.

מבחינתו, דווקא בעידן המודרני נדרשות פנטזיות ולא רק מילוי של דרישות המציאות. 

בעוד שהמתמודד עם פסיכוזה נמלט מדרישות המציאות דרך התמסרות לפנטזיה, האדם הנורמוטי מתגונן בדיוק בצורה הפוכה - הוא מאמץ בהיענות מלאה את המציאות ומפספס את החיות שמציע עולם הפנטזיה. 

 

שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית (בולס, 1987) / אור נתנאלי <

 Self Disclosure BOLLAS

בולאס וחשיפה עצמית של המטפל 

בולאס מעודד אנליטיקאים לגלות למטופליהם יותר מהתהליך האנליטי הפנימי שלהם; למשל, לתאר בפני מטופל כיצד הגיעו לפירוש מסוים, או לחלוק עם מטופל אסוציאציות משלהם ביחס לחלומו של המטופל. לטענתו, אם החשיפה העצמית של האנליטיקאי תואמת את מי שהוא באמת כאדם, הסבירות שהיא תתפרש כפתיינות היא נמוכה.
בולאס מאופק וזהיר בגישתו משום שהוא מודע לכך שזרם בלתי פוסק של אסוציאציות מצד האנליטיקאי יכול להיות פולשני, ולהביא ל"השתלטות סובטילית של חיי הנפש של האנליטיקאי על אלה של המטופל"

(מתוך הספר המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה, מאת יפעת אתן פרסקו ולואיס ארון). 

בולאס מדבר על היסודות העמוקים והלא מילוליים בחוויה האישית, הוא מכנה אותם "הידוע שלא נחשב" ושם דגש על השמעתו בטיפול. הוא רואה בתהליך הפסיכואנליטי כתהליך ייחודי שבו יכולים יסודות עמוקים אלה להפוך לידועים, מוכרים ומפותחים באופן מלא ואולי אף שלם יותר. 

בולאס, שניתן לשייכו לגישה ההתייחסותית בטיפול פסיכולוגי, ממליץ למטפלים לתאר בפני המטופלים כיצד הגיעו לכדי ניסוח של פרשנות מסוימת.

בולאס טוען שאם האנליטקאי יתאר בצורה ברורה את המסלול החשיבתי בו הגיע לפרשנות מסויימת, היא לא תחווה כפיתוי. צריך להיזהר שהסובייקטיביות האישית של הקליניאי לא תשתלט על המפגש, מה שדורש קשב תמידי ודרוך לצרכי המטופל. מה שמחייב זהירות מקסימלית הוא הנטיה לפעולה מתוך הצרכים הנרקיסיסטיים שלנו כמטפלים.

 

בולאס מתאר את הדקדוק של האני, המבנה העמוק המייצר את הצורות של מבנה הקיום של העצמי, האופי של הסוביקט. בולאס מכנה את מבנה האני "נאום אילם שאינו נשמע ע"י הסוביקט עד שהוא נכנס לתיבת התהודה של הפסיכואנליזה" (מיטשל, 2003).

השימוש במונח תיבת תהודה להמחשת העניין הוא מעניין ועשיר. תיבת תהודה הינה חלל ריק בכלי נגינה שתפקידו להגדיל את עוצמת הצליל ולהוציא אותו לחלל החדר.

האם הצליל עשוי להכיל בתוכו את החוויה האותנטית? נוכל להעריך שאכן כך.

ללא תיבת התהודה הצליל היה חלש וכמעט שלא היה נשמע לאוזן. לעיתים, בטיפול, המשמש כתיבת תהודה, אנחנו כמטפלים בתהליך ארוך ומפרך מגלים ביחד עם המטופלים שלנו צלילים משמעותיים ואותנטיים שלהם שמהווים חלק מהחוויה האמיתית שלהם כפי שהם חווים אותה וכך צלילים שנשמעו חלשים קודם לכן או כמעט שלא נשמעו, נשמעים טוב יותר לאוזן. ככל שתיבת התהודה תהיה גדולה יותר כך גם הצליל יהיה יותר חזק. ניתן לחשוב על תיבת תהודה גדולה כטיפול שיש בו מרחב פוטנציאלי המספק תנאים שבהם המטופל יכול להעז וליצור משמעויות אישיות. זאת ועוד עושים שימוש במונח תיבת תהודה על מנת לתאר כיצד רעיונות או אומנות הטומנים בחובם בדרך כלל אותנטיות מוגברים על ידי הפצתם במרחב תחום.

הטיפול מהווה מרחב תחום באמצעות הסטינג עליו אנו מקפידים בטיפול הפסיכואנליטי.

 

כתבה: לירון שניר, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית, תל אביב

The Psychoanlysts Celebration of the Analysand BOLLAS 

״לחגוג את המטופל״ - בולאס

כבר מרפרוף על הכותרת של הפרק The Psychoanlyst's Celebration of the Analysand, בספרו של בולאס שלא תורגם לעברית, Forces of Destiny, עולה בי תהייה ואף התנגדות אינסטינקטיבית - 

מה הכוונה לחגוג את המטופל?

הרי מן הידועות שלא באנו לטיפול פסיכולוגי כדי להנות, באנו לעסוק בסבל ובייסורים, במצוקה, בקושי והעשייה הטיפולית מכוונת לכך, לתת מקום לכאב, להבין, לשקף ולפרש את הסימפטומים של המטופל המייצרים אצלו חוויה מצמיתה וקשה של מצוקה.

בהמשך המאמר, בולאס אכן מתייחס לכך שכמטפלים אנחנו באופן שגרתי מפנים את המבט לעבר התהליכים ההרסניים של המטופל ואל הטרנספרנס השלילי שלו.

הוא תוהה מדוע נפקדת מהכתיבה הפסיכואנליטית התייחסות לתהליכים ייצריים כגון: אהבתו של המטופל, היצירתיות שלו, הישגיו וכוחותיו.

בולאס חש שלעיתים ההתמקדות שלנו כמטפלים בקשיים ובהרסנות של המטופל נובעות מהעדפה אישית שלנו להשאר בתחום הבטוח של השיח הטיפולי, מה שנחשב כמתוחכם ומקובל יותר בקרב אנשי ונשות מקצוע אחרים.

לדבריו, מטפל/ת שנוקט/ת בקו הזה לרוב יעדיף לפרש את החלקים החיוביים ביחסו של המטופל אליו (האידיאליזציה כלפי המטפל, למשל), כסוג של הגנה שמרמזת על היבטים שליליים של צרות עין, שנאה ותוקפנות.

בולאס מציע כי בגישה כזו אנו עלולים להזניח חלק משמעותי מעולמו הרגשי של המטופל, רק משום שאנו חשים שלא בנוח מול ביטויי דחף החיים שלו. הוא מאמין כי עלינו כמטפלים, מתוך הבנה מלאה ושלמה של נפש האדם, להתייחס הן לחלק השלילי וההרסני והן לחלק החיובי בחיי הנפש של המטופל ואת זה הוא מכנה "לחגוג"  celebrating את המטופל.

נראה כי בולאס האמריקאי, מביא תפיסה שונה מהמסורת האירופאית, שלא לומר היהודית, שמתוכה צמחה הפסיכואנליזה.

כבת למשפחה ממוצא אירופאי עם רקע שואתי חזק, אני בהחלט מכירה את התפיסה הזו שחגיגות הן לוקסוס ושהחיים עצמם הם סוג של השרדות, דם, יזע ודמעות.

בכמה דוגמאות קליניות במאמר בולאס מדגים כיצד הוא "חוגג" את המטופל הלכה למעשה ומה שמרשים בוינייטות הללו שה"חגיגה" לא מקלקלת את העומק של הטיפול, אלא מעשירה אותו ומוסיפה לו עוד רבדים משמעותיים.

אני ממליצה לכן/ם לקרוא את המאמר היפה הזה ולחשוב קצת בעקבות הקריאה, מתי בפעם האחרונה יצא לכן/ם "לחגוג" את המטופל? 

 

כתבה: אפרת גינס פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מכון טמיר

 

 

 

 

 

מקורות:

 

אפק, א. (2012). הסכנה שבפיתוי ההורי: ביקורת (מאוחרת) על הספר "היסטריה". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 10/3/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2848

ארון, ל. , אתן פרסקו, י. (2003) המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. עם עובד. 

בולאס, כ. (2009). היסטריה. תולעת ספרים. 

מיטשל, א. (2003). למה זקוק המטופל? תקווה ופחד בפסיכואנליזה. ישראל: תולעת ספרים. עמ' 33-64.  

פרידן גפן שני (2019). נורמליים מדי? יש דבר כזה. מחקרים מגלים איך השאיפה המוחלטת לנורמליות יכולה להיות הרסנית לנפש. מתוך אתר גלובס. 08/06/2019. 

Bollas, C. (1996). Figures and their functions: On the oedipal structure of a psychoanalysis. Psychoanalytic Quarterly, 65, 1-20. 

Bollas, C. (1989). Forces of destiny: Psychoanalysis and human idiom. Free Association Books. 

Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of unknown thought. Free Association Books.‏ 

Micale M: The decline of hysteria. The Harvard Mental Health Newsletter 2000; 17(1):4–6

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1195679

 

עריכת המאמר: איתן טמיר 

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר