אנשים שנוטים להימנע מקונפליקטים | דינמיקה, סיבות וטיפול

כל חיינו אנו יוצרים אינטראקציות עם אנשים שונים איתם אנו באים במגע, בין אם מדובר בפן חברי, רומנטי, מקצועי ועוד. 

רובנו נעדיף את הדרך החלקה, את הדרך לפיה הדברים מסתדרים כמו שאנחנו רוצים, עם זאת, לרוב הדרך אינה חלקה והיא רצופה בקונפליקטים מזדמנים. הרי אנו אנשים שונים בעלי רצונות ודיעות שונים, ומכאן שעימותים הם דבר כמעט בלתי נמנע. עם כמה שהדבר יכול להיות לא נעים עבורנו, רובנו יודעים בסופו של יום איך להתנהל כשאנו נמצאים בקונפליקט. 

לעומת זאת, יש אנשים שעבורם הקונפליקט הוא דבר מאיים, ומכאן שהם משתדלים להימנע מהימצאות במצב של קונפליקט ככל יכולתם.

הימנעות עקבית מעימות מדברת על משהו אישיותי יותר אצל האדם. 

זה לא סתם חשש רגעי, זו תכונה שמלווה את אותו אדם במהלך חייו. 

לא מדובר בסתם אי-נוחות, הרי כולנו במידה מסוימת לא אוהבים להיקלע למצב כזה ועדיין מוכנים להתמודד עם חוסר הנעימות. אצל אותו אדם הנמנע באופן קבוע ממצבי קונפליקט, חוסר הנעימות מאיימת מדי על הקיום של אותו אדם, ומכאן שההימנעות מהקונפליקט מתרחשת כדי שלא להוות סכנה להתפרקות.

אצל אותו אדם, הקונפליקט מהווה לגורם מעורר חרדה. רק המחשבה על להימצא בקונפליקט כבר מפעילה את אותו אדם מבחינה רגשית וגופנית. אותו אדם עשוי לחשוב על להיתקל בקונפליקט, ורק מעצמם המחשבה על עצמו במצב זה, הדופק מתחיל לעלות, הנשימה הולכת ומתגברת והוא חווה את הקשר כאובייקט מאיים.

כלומר, לפעמים האדם נמנע מכל מצב המעורר קונפליקט, כיוון שהזיכרון השרירי שלו זוכר מה קורה לו כשהוא נמצא בקונפליקט. זוכר שכשהוא במצב זה אז הוא מתחיל להרגיש ברע, ומכאן שהוא צריך להימנע מהמצב הזה כמה שיותר.

עניין החרדה הוא לא הנושא היחיד בגללו אדם נמנע מקונפליקט. לעתים, יש לראות כי מדובר במסקנה שנרכשה לאור אירועי עבר. למשל, אדם שבצעירותו ניסה להביע את עמדתו במהלך עימות וכל פעם מחדש יצא בתחושה כי לא מקשיבים לו, או מוצאים איך להשיב לו באופן שגורם לו להרגיש שהוא טועה, אפשרי כי ילמד שאין טעם בכך שיגיד את שעל לבו.

הרי כך או כך, כתוצאה מניסיון העבר הוא למד שתמיד יצא מפסיד, אז למה בכלל לטרוח?

לפעמים הרצון להימנע מעימותים נובע מקושי לשאת בתוכן רגשי מסוים. אם אכנס לשיח עמוק על משהו שלא פשוט לי לדבר עליו, לאן זה ייקח אותי? לא פעם, אנשים חוששים או נמנעים מלהיכנס לקונפליקט בשל החשש שאם יפתחו משהו ויוציאו אותו החוצה, הם יישארו עם הכאב בחוץ ולא ידעו כיצד לאסוף את עצמם ולהמשיך בשגרת היומיום.

החשש להיות חשופים לכל, להיות פגיעים וחסרי שליטה כ"כ מאיים שהם מעדיפים שלא להיכנס למצב הזה מלכתחילה. 

הקשר של הימנעות מעימות לכעס 

אם כבר דיברנו על קושי לשאת רגש עמוק, יש לראות בהימנעות מקונפליקט חשש ישיר לפגוש בכעס.

יש אנשים שעבורם כעס הוא רגש משתק, רגש בעל עוצמה רבה. רגש מכאיב.

לעתים, החשש להיכנס לקונפליקט נוגע לחשש לפגוש בכעס, מסיבות מגוונות. אפשרי כי אותו אדם לא רוצה לחוות את הרגש הזה כיוון שהוא לא רוצה להרגיש אותו בגוף, אך אפשרי גם כי מדובר בחשש להוציא את הכעס החוצה מתוך פחד מגודלו או עוצמתו.

לפעמים, הכעס מרגיש כ"כ עוצמתי בגוף, שיש הנחה כי אם אוציא אותו החוצה הוא יצא בצורה בלתי נשלטת, ואני לא רוצה שהסביבה תפגוש ב״מפלצת הכעס״. זה יכול לעורר חששות בנוגע ליכולת שליטה עצמית וריסון, וגם על יכולת איפוק מסוימת. 

ומה לגבי ריצוי? 

לפעמים אותו אדם משווע להימנע מעימות ממקום של ריצוי. כלומר, אותם אנשים בבסיסם מתמלאים מהתחושה שהאחר מרוצה וכי הם תרמו לתחושה הזו.

עם זאת, יש בזה בעייתיות, שכן להיות מרצה משמע להיות גם אדם פסיבי.

הרי אם אתעקש על מה שאני רוצה, לא אהיה האדם המרצה שאני. אם אתעקש, אגרום לאדם אחר לחוש בחוסר נוחות, משהו שכאדם מרצה יהיה לי קשה לשאת אותו. באופן זה, אני אעדיף להיות בעצמי בחוסר נוחות, אעדיף לבלוע את הצפרדע הזו ולא לגרום לאדם שמולי להרגיש בחוסר נעימות.

מעניין - מחקר שבחן מעל 1,400 מבוגרים בקבוצות גיל שונות מצא כי הימנעות מקונפליקט קשורה לרמות מצוקה גבוהות באופן דומה לזו שמייצרת חשיפה ישירה לקונפליקט עצמו. זה לא נכון רק לילדים ומתבגרים, כפי שנחקר בעבר, אלא גם אצל מבוגרים. 

לעומת זאת, אנשים שנוקטים אסטרטגיות של פתרון קונפליקט דיווחו על רמות מצוקה נמוכות משמעותית. הממצאים מחזקים את ההנחה שהימנעות אינה פתרון ניטרלי שמצליח למנוע מצוקה. זו דרך פעולה עם מחיר פסיכולוגי ממשי. פיתוח מיומנויות לפתרון קונפליקטים - ולא רק להפחתת עימותים - הוא הרכיב המגן האולטימטיבי (Bruce et al., 2022).

איך דפוס הריצוי מתפתח בילדות ומה תפקיד הטראומה המוקדמת בהנצחה שלו?

ילדים הם יצורים חסרי ישע שתלויים לחלוטין במבוגרים שסביבם.

כאשר הסביבה המשפחתית בלתי צפויה, ביקורתית, קרה רגשית או עמוסת קונפליקטים, הילד מפתח במהירות אנטנה חדה לקריאת מצב רוחו של האחר, ומתאים את עצמו לפי הצורך.

הוא לומד שאם הוא טוב, שקט, מסכים ולא תובעני - המציאות אינה מאיימת, ומבחינה הישרדותית זה מה שהכי חשוב.

ריצוי האחרים שמתפתח בילדות הוא לא תכונת אופי, אלא אסטרטגיית הישרדות שהייתה נכונה לזמנה.

הבעיה היא שהאסטרטגיה הופכת להגנת אופי וממשיכה לפעול אוטומטית לאורך החיים. אותו ילד הופך להיות נער ובוגר מרצה, שעדיין מוותר, שותק, מבלי לשים לב לעצמאות שרכש וליצירתיות שחומקת תחת מעטה הריצוי.  

האם ריצוי כרוני מבטא אלטרואיזם בריא או פתולוגי?

אלטרואיזם בריא הוא כשאני בוחר לתת לאחר - מתוך נדיבות, ממקום מלא, מבלי שהוויתור פוגע בי באופן מהותי.

אלטרואיזם פתולוגי (Pathological altruism) הוא שונה: זהו מצב בו האדם נותן מעצמו באופן כפייתי, כאשר הצורך של האחר חייב לבוא לפני הצורך שלו  - לא כי בחר עצמאית אלא כי זו דרכו להירגע, אחרת יחווה אשמה, חרדה, או מחשבה שהוא אדם רע.  

ריצוי כרוני קרוב יותר לקטגוריה השנייה. הוא נובע פחות מאהבת הזולת ויותר ממקום של פחד - לאכזב, להיעזב, פחד מהכעס של האחר.

אלטרואיזם שמקורו בפחד שוחק לבלי הכר את מי שמעניק בקומפולסיביות, גם אם מבחוץ זה נראה כמו נדיבות מעוררת הערכה. 

לסיכום, להיות אסרטיבי ולהצליח להעביר את הנקודה שלך במהלך קונפליקט זה לא דבר של מה בכך, אך מדובר בנושא חשוב שלא תמיד שמים עליו דגש.

הרי עקרונית, אפשר לחשוב שמול אתגרים שונים או קשיים שהחיים מפגישים אותנו עמם, להימנע מקונפליקט זה עניין שולי. וכן, יש דברים גדולים מזה, אך לאור הכתוב מעלה, ניתן לראות את ההשלכות השליליות שיש להימנעות מקונפליקט וכעס על הדברים הקטנים של היומיום של האדם.

כשסוגיה כזו מתרחשת, אנו ממליצים לחקור אותה לעומק, להבין מדוע קיים אותו צורך להימנע מעימותים בשביל להגיע בסופו של יום לרווחה נפשית גבוהה יותר. 

כתיבה:

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

מקורות:

Bruce, M. J., Chang, A., Evans, L., Streb, M., Dehon, J., & Handal, P. J. (2022). Relationship of conflict, conflict avoidance, and conflict resolution to psychological adjustment. Psychological Reports, 127(5). https://doi.org/10.1177/00332941221146708

Oakley, B. A. (2014). Concepts and implications of altruism bias and pathological altruism. In C. J. Cela-Conde, R. G. Lombardo, J. C. Avise, & F. J. Ayala (Eds.), In the light of evolution: Volume VII: The human mental machinery (pp. 169–190). National Academies Press. https://doi.org/10.17226/18573