ג'סיקה בנג'מין | פסיכואנליטיאית התייחסותית ופמיניסטית

דרג פריט זה
(1 הצביע)
Jessica_Benjamin Jessica_Benjamin ויקיפדיה

הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין

עריכה מקצועית:

איתן טמיר, ma, ראש המכון

 

ג'סיקה בנג'מין למדה פילוסופיה ורואים את זה בחשיבה ובכתיבה שלה. עבודתה מאוד מחוברת לפילוסוף ששמו הגל, ובעיקר לספר שנקרא הפנומנולוגיה של הרוח (1807). הגל כותב על תודעה עצמית ומסתבר שזה לא מושג פסיכולוגי חדיש כמו שרגילים לומר.

בנג'מין שייכת לקבוצה של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות, אבל שלא מדברות דווקא על נשים. יש לה את התיאור של מה שקורה בין גבר ואשה אבל במאמרים שקראנו יש התייחסות כללית למה שקורה לבני אדם ובטיפול. 

 

בגג'מין והפסיכואנליזה הפמיניסטית

פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות בארה"ב קראו תיגר על הפסיכואנליזה הפטריאכלית. טבעו את המושג self-in-relation ויצאו נגד התיאוריה הפופולרית של מאהלר של ספרציה-אינדיבידואציה לגבי התפתחות העצמי, שקודם צריך תהליך של היפרדות ואז אינדיבידואציה ואז מגיע הסלף לשיאו. 

הקבוצה הזו העיזה להגיע לא, וספרציה אינדיבידואציה זה מונחים גבריים שמתאימה לפסיכולוגיה מערבית הישגית. 

וובר היה סוציולוג שהיה לו ספר על אתיקה פרוטסטנטית ודיבר על התרבות ההישגית, החומרנית והאינדיבידואליזם בקיצוניותו כנגד תרבות שהיא יותר מאורגנת במערכות חברתיות. הן אמרו שזה מתאים לגברים, ואנחנו הנשים אצלנו זה לא ככה, והסלף של האשה מתפתח בתוך קשר ולא מחוץ לקשר. הסלף של האשה זקוק לקשר וזה לא פחיתות כבוד או ערך להיות בקשר, וכל הגינוי של מושג התלות שזה כביכול מראה על פתולוגיה זה סיפור פטריאכלי, והתלות דווקא חיובית. יש כמובן גם תלות פתולוגית אבל באופן כללי תלות בין אנשים זה קשר הדדי והזדקקות טובה בין אנשים. הסלף של האשה רק מתרחב ומתפתח בתוך מערכת של קשרים. יש להן מאמר שמתאר דיכאון כתוצאה של הזלזול בקשר ואי מתן אפשרות לסלף להתפתח בתוך קשר.

מה שקרה זה שהרעיון הזה של הסלף שמתפתח מתוך קשר דווקא מצא חן בעיני גברים מסויימים. ההתייחסותיים אמרו למה סלף כזה יש רק אצל גברים, ואמרו שזה גם אצל גברים. 

הגל לאו דווקא דיבר על פסיכולוגיה או יחסית בין אשם לחברו ודיבר על היסטוריה ותרבות ודברים עליהם לא נדבר. הדבר החשוב פה זה העניין של התודעה העצמית. הוא מדבר על יחסים בין סובייקט ואובייקט, וכל אחד מאיתנו יכול להיות גם סובייקט וגם אובייקט של סובייקט אחר. יש בעצם שאיפה להגיע לתודעה עצמית או לוודאות בתודעה העצמית. זאת אומרת שאני קיים כתודעה או כמהות, התודעה היא הרי הנוכחות שלי בעולם והקשר שלי עם העולם הוא בתודעה. מי אני? מה מקומי בעולם? איך אני מתייחס לעולם ואיך הוא אלי, האם העולם קיים או לא, במחשבה שלי רק או גם בחוץ, אלה שאלות פילוסופיות לגבי מהות העצמי והעולם. הוא מתאר איך התודעה העצמית מתהווה. קודם כל יש הנחה בסיסית שההתהוות של תודעה עצמית תלויה בזה שתודעה עצמית אחרת תכיר בה. ואז יש כמה שלבים בהתהוות של התודעה העצמית. השלב הראשון זה מפגש בין שתי תודעות. זאת אומרת התודעה בעצם מכירה בעולם שמסביב ובדברים שבעולם, ויש לה השתוקקות לאובייקטים שבעולם. ההתייחסות היא רק לאובייקטים במובן הכי פשוט של המילה. נחשוב על תינוק שהוא מתייחס האם לציצי יש חלב, הוא אובייקט, ויש השתוקקות אל האובייקטים שממלאים כל מיני צרכים. יכול להיות שיגיע רגע וההתשוקקות לאובייקט היא גם נותנת לנו תודעה במובן שאני יצור או מהות שמשתוקקת. קורה שאני צורך את האובייקט הזה ובעצם הוא נהיה כפוך לתודעה שלי או לאמת שלי. כמו העניין שהתינוק אומניפוטנטי והוא משוכנע שזה שלו. מה קורה לאובייקט? או שנעלם כי צרכנו אותו או שהשתנה בגלל מה שעשינו איתו, ואז ההשתוקקות לא באה אף פעם להפסקה. זה תהליך אינסופי של השתוקקות. וגם עד הרגע שבגלל התפתחות אנחנו פוגשים, התודעה שלי פוגשת תודעה אחרת. מתי אכיר בתודעה אחרת כתודעה? כשתהיה התנגדות. זאת אומרת האובייקט מתנגד להיות כפוף לרצון, לצורך, או להשתוקקות שלי. ברגע שמבינים שזו תודעה אחרת ויש לה רצון משלה והיא מתנגדת, אז התודעה שלי לא יכולה לצרוך את האובייקט הזה, ואז התודעה שלי מבינה שקיים משהו אחר. פה קורה תהליך שויניקוט גם מדבר עליו, שברגע הזה בעצם יש פה התפתחות של עוד שלב מאוד משמעותי, שאני מקבל הכרה בכך שאני קיים כתודעה, מהתודעה השניה. דווקא מתוך המאבק, ההתנגדות.

בהתפתחות התודעה של התינוק יש תהליך שהאם מפסיקה להיות אמה טובה במאה אחוז והופכת להיות טובה דיה ואז התינוק זועם ומנסה להרוס אותה ואם הוא מצליח זה עצוב, ואם לא מצליח אז לאט לאט הוא מבין שפה יש תודעה אחרת, אבל אז זה מפתח אצלו גם את התודעה של עצמו.

השלב השני נקרא מאבק לחיים ולמוות, וזה בגלל שהתודעה שלי רוצה לקבל הכרה מהתודעה השניה, או לצרוך אותה במונחי הגל, אבל אני לא רוצה לתת לה הכרה ולא רוצה שהיא תצרוך אותי. אבל התודעה השניה רוצה בדיוק אותו דבר ואז פורץ מאבק שהוא על החיים ועל המוות, בגלל שהתודעה שהפסידה תיצרך על ידי התודעה המנצחת. למה כל תודעה לא רוצה להיות נצרכת? כי זה יהפוך אותה להיות תלויה בתודעה השניה. בתור פילוסוף הוא אומר שהמאבק הוא על האמת, שהמנצחת תכפיף את המפסידה לאמת שלה. אם אני נצרך אז האמת שלי מבוטלת ואהיה תלוי באמת של התודעה השניה. הגל מדבר מנקודת מבט פילוסופית והיא תרגמה את זה לפילוסופיה.

התודעה שלי צריכה לשכנע את התודעה של השני שאני צודק. איך אוכיח זאת? אם אני אהיה בלתי תלוי ועצמאי. הגל טען שלשם כך התודעה המנצחת צריכה להתנתק מהעולם. להוכיח שאני לא תלוי בעולם ולא בחיים. זאת אומרת אני מוכן לסכן יותר, פחות אכפת לי מהחיים שלי ומהקשר עם העולם, ולכן אני מנצח. התודעה השניה שכן אכפת לה מהחיים, ולכן היא כן מחוברת לעולם, היא מפסידה ואז היא העבד של האדון. אם מדברים במונחים כלכליים וחברתיים, אז העבד הוא העבד שהוא מעבד את האדמה ומספק את האוכל לאדון, אבל הוא לא יוצא למלחמה למשל., בסופו של דבר מתגלה שהאדון תלוי בעבד וזה הפרדוקס- בעצם האדון הפסיד והעבד ניצח, וזה בגלל שהתודעה של העבד הפך להיות אובייקט לאדון. לגבי האובייקט יש השתוקקות אינסופית, ואז האדון כל הזמן במצב של השתוקקות והעבד לא. להפך, העבד במצב יותר טוב וניצח כי לו יש כן תודעה אחרת שמתנגדת לו ומכירה בו, וכך הוא מקבל הכרה מהאדון, וזה פרדוקס. אלה שכפופים לי, אז זה שהם מכירים בי זה לא שווה, אז מי יכיר בי אבל? זה מזכיר לנו למשל את הנרקסיסטים, שמחפשים הכרה על היותם הכי הכי וכל הזמן צריכים לשאוב ולרוקן את מאגר האנרגיה של אחרים. ברגע שנגמר מה לקחת, הנרקסיסט מתקדם הלאה אבל נשאר בלי כלום בפנים, ובעצם הכל נותר מחוץ לו. הנרקסיסט הוא סוג של אדון שתלוי בעבדים שלו ובסופו של דבר מפסיד באופן תמידי. 

המסקנה הסופית היא באמת שהתודעה העצמית קיימת רק אם יש תודעה עצמית אחרת שתכיר בי. אחרת אין לי את הוודאות של התודעה העצמית שלי. זאת אומרת בעצם אנחנו תמיד תלויים, וזה שאנו לא תלויים זו פנטזיה ואילוזיה. אנחנו תמיד זקוקים להכרה, כבוד והערכה.

הגל טוען שיש תמיד מפסיד ומנצח ובנג'מין מתקנת אותו.

 

המאמר של בנג'מין Recognition and destruction

מבחינת בנג'מין, יכולת אינטרסובייקטיבית היא הכרה באחר. 

היא מתנגדת למונח אובייקט, מבחינתה היחסים הם בין סובייקט לסובייקט ויש לנו צורך וגם יכולת להכיר את האחר, הסובייקט שמולנו, הן כשונה והן כדומה לנו. ההכרה באחר היא מטרה התפתחותית הדדית שנמשכת בעצם לאורך כל החיים והיא דיאלקטית במהותה. במילם אחרות, קיימת תנועה בין הכרה בסובייקט השני לבין שלילה של קיומו כסובייקט. 

במרכז השיח עומדת המשימה הכפולה של הכרה, איך המטפל והמטופל מבטאים את הסובייקטיביות שלהם, את עצמם, וגם מכירים זה בסוסייקטיביות של זה. למשל, בנושא של הזדהות, אז ההזדהות עם האחר בעלם שני פנים, אפשר להשתמש בשביל לקדם את ההכרה באחר, אם אני מזדהה נגיד עם המטופל אז אני יותר מבין אותה מבפנים וזה מקדם את ההכרה שלי בו כסובייקט, אבל הזדהות יכולה גם לעכב את ההכרה באחר כי יכולה להיות הזדהות מהסוג של לצרוך את האווביקט, להפוך את האחר לאובייקט שלי.

בזרם של יחסי האובייקט כן מכירים באחר, בעיקר בעמדה הדיכאונית שיש הכרה באמא כשלמה, אבל עדין ההתייחסות היא כאל אובייקט כי מדברים על הזדהות השלכתית וכו'. ואז היא מדברת על העניין של הפרדוקס של ההכרה ההדדית מהגל, שכל אחד זקוק להכרה לו, אבל גם להכיר באחד, וזה תהליך הדדי. הכרה באחר מאשרת את הכרתו בי. ואז צריך איזה איזון בין עמידה על שלי, או ביטוי לעצמי שלי, לבין ההכרה באחר. אלה שני קטבים על אותו ציר של הכרה. יש קונפליקט, כי ההכרה של האחר בי מאשרת לי את העצמאות שלי, אבל אני צריך אז להכיר באחר כסובייקט נפרד, וכאן היא מכניסה את הפסיכולוגיה לעומת הגל ואומרת לי יש גם צורך לאוטונומיה שלי. הקונפליקטה הוא בין הצורך שלי באוטונומיה שלי לבין התלות שלי באחר. הצורך בהכרה מחייב את הפרדוקס הזה, שבו ברגע שאנו מכירים בזה שאנו רוצים את העצמאות שלנו אז ממש באותו רגע אנחנו תלויים באחר שיכיר את העצמאות שלנו. כלומר, באותו רגע שבו אנחנו מבינים מה המשמעית של אני, עצמי, באותו רגע אנחנו נאלצים להכיר במגבלות של העצמי. 

לפי הגל אין פתרון והסיום של מאבק זה בשליטה של האחד על האחר. אבל בנג'מין טוענת שיש דווקא פתרון, והוא שהפרדוקס נמשך, ויש מתח מתמיד ודינמי בין שני הקטבים וכל הזמן יש משברים ופתרונם,  בהמשך לויניקוט יש כאן מין ספירלה של התפתחות. הסובייקט מגיע להבנה שהיחסים עם האובייקט שמושתתים על פנטזיה, צריך לוותר עליהם כמו שהתינוק מוותר על האומניפוטנטיות. ואז להגיע לקיום קשר חדש כמו ההכרה בסובייקטיביות של האם.

השלישי זה מרחב מנטלי שזה הכרה ביכולת להתקשר עם המיינד של האחר, הנפש של האחר, תוך קבלה שהוא אחר ונפרד, כאילו שרדתי תהליך שבו גם הסובייקטיביות שלי נהרסה ונשללה, והגעתי למצב שאני חופשי מכל רצון או כוונה לשלוט על האחר (מאמר של גנט בין התמסרות לכניעות). ההתמסרות זה שאני מוכן לוותר ולהתמסר להוויה משותפת על האחר, ולא להיכנע לאחר. השלישי זה בעצם מצד או מין מרחב כזה קצת כמו מרחב פוטנציאלי.

במשפחה יש מצב שכל אחד מוותר מהאישיות שלו אבל זוכה בערך של עצמו רק דרך זה שהוא רואה שגם האחרים מוותרים על חלקים של העצמיות שלהם. הביטחון שהמשפחה נותנת זה הביטחון שאם אני מוותר ומסתממסר אז גם האחרים יעשו זאת. בתוך המשפחה אני מקבל את הזהות שלי לא מתוך עצמי או האגואיזם שלי, אלא מתוך באמת יחסי אהבה שהם מצד אחד כובלים אותי לתא המשפחתי כי אני מיד דואג לאינטרסים של המשפחה ולא לשלי, אז אני משועבד למשפחה, אבל מיחסי האהבה שבתוך המשפחה אני מקבל זהות יותר חזקה. 

המאמר של בנג'מין Beyond doer and done to

המאמר Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third מדגיש את האיכות ההדדית בין סובייקטים, תנועה הדדית בשני כיוונים.
בנג'מין דנה בו במקום של "השלישי" - שני אנשים עם "שלישי" שנוצר ביניהם.
במקביל גם הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי תומס אוגדן מדבר על שלישי, השלישי האנליטי.


מה זה השלישי לפי בנג'מין ואיך בונים אותו?

השלישי הוא בעצם החוויה של הקשר האינטרסובייקטיבי, שיש לו מרחב מנטלי.
פירוש השלישי של בנג'מין די קרוב לרעיון של ויניקוט על המרחב הפוטנציאלי.
יש אפשרות במיינד, שכולל את הנפש והקוגניציה, לפתח מרחב תודעתי שלישי, מרחב ביניים בין אני ואתה, שאינו סכימה של אני ואתה אלא משהו מעבר, משהו חדש שאינו תוצר של טכניקה. אנו מתמסרים לשלישי שלנו כמרחב מנטלי אינטרסובייקטיבי שנוצר מתוך ההתמסרות הזו. כדי לתת מקום לאחר ולשלישי שנוצר מתוך המפגש, צריך בעצם לפתוח את העצמי, לוותר על חלק ממנו ולתת מקום גם לאחר וגם לשלישי שנוצר. זה דומה לאמפתיה אבל לא בדיוק, זה לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר, כיצד הוא רואה את המציאות. אבל זה לא אמפתיה שזה כמו להיכנס לנעליים של האחר, אלא בעצם לקחת את האחרות על עצמי.

 

״אנליטיקאים התייחסותיים בני זמננו נוטים למצב את המטפל בעמדה שונה. מהלכי הפתיחה הבינאישיים של המטופל נתפסים כתמריצים עוצמתיים להצטרף אליו בדפוסי היחסים שלו. המטפל נתפס כבעל צרכים בינאישיים, חרדות ופעולות הגנתיות, שבאופן בלתי נמנע עולות באינטראקציות עם המטופל. מכיוון שבאופן יחסי ניתן להווה משקל רב יותר מלעבר, האנליטיקאי נתפס פחות כמשקיף חצי-מנותק על פעולותיו של המטופל ויותר כמשתתף מלא בדפוסים בינאישיים שהם יוצרים ומשמרים יחדיו״.

 

- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו

 

כתיבה וסיכום

רון ארגמן, פסיכולוג בהתמחות קלינית, מכון טמיר

 

עריכה מקצועית

איתן טמיר, מ.א., ראש המכון

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020