למה תגובה טראומטית מרגישה חזקה ואוטומטית?

הרצאה של איתן טמיר על DBT-PTSD, טראומה מורכבת והשתלטות טראומטית (מאי 2026):

במפגש זה דיבר איתן טמיר על ההבדל בין תגובה רגשית עכשווית לבין הפעלה של רשת זיכרון טראומטי מהעבר. ההרצאה עסקה במושגים כמו “מחטף אמיגדלה”, דיסוציאציה, תודעה רגשית, דחף הישרדותי וזיהוי מצבים שבהם העבר משתלט על ההווה.

להלן תמליל המפגש בעריכה קלה,  מתוך מפגש DBT פתוח שעסק בזיהוי מצבים בהם טריגר קטן בהווה מפעיל רשת זיכרון טראומטי ותגובות הישרדותיות אוטומטיות:

אנחנו ממשיכים לדבר על טראומה ו-DBT, במיוחד כשברקע יש מלחמה, עוררות טראומטית וחוויות מסכנות חיים. נשים את זה רגע בצד, וננסה להסתכל על החיבור בין DBT לבין עולם הטראומה. 

בפעמיים הקודמות דיברתי איתכם על הלופ הטראומטי, והיום אנחנו מתחילים להיכנס למודל DBT-PTSD. זה מודל שמחבר בין עקרונות DBT לבין עבודה ממוקדת עם טראומה מורכבת. 

היום אני רוצה להתמקד קודם בזיהוי: איך מזהים מצב שבו טריגר קטן בהווה מפעיל רשת זיכרון טראומטית מהעבר?

כדי לעשות סדר:

במקור, במודל של מרשה לינהאן, העבודה הישירה עם טראומה הגיעה בשלבים מאוחרים יותר, אחרי שהמטופל כבר התייצב יחסית. מלאני הארנד, Melanie Harned, פיתחה בהמשך פרוטוקול שנקרא DBT-PE, שמחבר בין DBT לבין Prolonged Exposure, כלומר חשיפה ממושכת.

במקביל, מרטין בוהוס, Martin Bohus, פיתח פרוטוקול שנקרא DBT-PTSD. הפרוטוקול הזה עוסק בטראומה מורכבת, ובעיקר בשילוב שבין פוסט-טראומה, קשיי ויסות רגשי, קשיים בדימוי העצמי וקשיים ביחסים. במובן הזה יש הרבה דמיון בין טראומה מורכבת לבין קשיים אישיותיים כרוניים, אבל בוהוס מציע כאן מודל ממוקד יותר לעבודה עם הפעלה טראומטית.

את ההיכרות שלי עם המודל של Bohus רכשתי בין היתר במהלך שבוע הכשרה קלינית השנה בגרמניה, שעסק ב-DBT-PTSD.

כדי להמחיש למה טיפול DBT רגיל לפעמים פחות מספיק, אני אתן דוגמה מהניסיון שלי. במשך כמה שנים הנחיתי סדנה לניהול כעסים. עבדנו שם עם DBT, לפי פרוטוקול די מובנה, וזה היה מעניין ותורם. אבל היו משתתפים שלמדו את המיומנויות, הכירו את השפה, ובכל זאת ברגעים מסוימים זה פשוט לא עבד עבורם. הכעס אצלם הופיע מתוך טריגר עכשווי שהקפיץ עוררות טראומטית מהעבר. במצבים כאלה ההווה נחטף על ידי העבר. האדם נמצא כאן, אבל הגוף והמערכת הרגשית מגיבים כאילו הוא נמצא במקום אחר, בזמן אחר. ואז מיומנויות כמו מיינדפולנס או עמידות במצוקה כבר פחות זמינות לו בזמן אמת.

זה הרגע שבו אנחנו מבינים שהתגובה היא אוטומטית או כמעט אוטומטית. זה לא מצב שבו אדם אומר לעצמו: “עכשיו נפגעתי, אז אני אגיב בזעם”. משהו קופץ קודם. התגובה קודמת לחשיבה.

כאן נכנס האתגר של DBT-PTSD. במצבים של טראומה מורכבת, קשה מאוד לתווך בין החוויה הקשה לבין התגובה. בוהוס מנסה לתת שפה וכלים לזיהוי מוקדם של המצב הזה. לפני ההתמודדות עצמה, צריך לדעת לזהות: האם אני נמצא כרגע במצב של השתלטות טראומטית?

השאלה היא האם אני מגיב עכשיו לאירוע הנוכחי, כאירוע ששייך לכאן ועכשיו, או שאני נמצא בתוך שחזור מכאיב של משהו ישן יותר. כלומר, האם ההווה באמת מסביר את העוצמה שאני מרגיש, או שהעבר נכנס לתוך ההווה ומנהל אותו.

יש לי מטאפורה יפה של מטופל הייטקיסט, שאמר לי פעם: “אצלי הזיכרונות הטראומטיים מאוחסנים ב-RAM, לא ב-Hard Disk”. כלומר, הזיכרון הטראומטי לא עבר לאחסון רגיל של זיכרון עבר. הוא נשאר פעיל, זמין, קרוב מדי לפני השטח.

זיכרון רע רגיל הוא משהו שאפשר לגשת אליו. הוא נמצא שם, ואם אני רוצה אני נזכר בו. הוא יכול לכאוב, אבל הוא יושב במקום מסוים. זיכרון טראומטי מתנהג אחרת. הוא יכול לקפוץ לתודעה, לפעמים בלי שהאדם בחר לגשת אליו. הוא מרגיש כאילו הוא מתרחש עכשיו.

וכאן השאלה המרכזית: איך אני יודע שמה שמפעיל אותי כרגע הוא לא רק ההווה, אלא גם העבר? הרי יש טריגר אמיתי. האדם לא מדמיין. מישהו באמת אמר משהו, העיר הערה, התעלם, עקף בתור, דחה או ביקר. אבל הטריגר הקטן הזה פותח מערכת שלמה של חוויות ישנות.

בוהוס קורא לזה רשת זיכרון טראומטי. יש טריגר קטן יחסית בהווה, והוא מפעיל בבת אחת רשת שלמה: רגשות, תחושות גוף, מחשבות, דחפים וזיכרונות שקשורים לעבר. זה כבר לא רק האירוע הנוכחי. זה כל מה שהאירוע נגע בו.

למשל, מישהו עוקף אותך בתור בבית מרקחת. לכאורה אירוע קטן. אבל אצל אדם מסוים זה יכול להפעיל בבת אחת תחושה של מחיקה, זלזול, חוסר צדק, פגיעה והשפלה. לא רק מהתור עצמו, אלא מכל ההיסטוריה הרגשית שנקשרת לחוויה הזאת.

עכשיו ננסה לזהות חמישה סימנים לכך שרשת הזיכרון הטראומטי הופעלה.

הסימן הראשון הוא היחס בין האירוע לבין עוצמת התגובה. אם אירוע קטן יחסית גורם לתחושת קריסה, סכנה או אובדן שליטה, יש סיכוי שהתגובה שייכת גם לעבר. ב-DBT רגיל אנחנו שואלים אם הרגש מתאים לעובדות. כאן אנחנו משתמשים באותו חוסר הלימה כסימן לכך שמשהו טראומטי הופעל.

הסימן השני הוא מהירות התגובה. לפעמים הגוף מגיב לפני שהחשיבה מספיקה להיכנס. יש דופק, קיפאון, דריכות, רצון לתקוף, לברוח או להיעלם. רק אחר כך מגיעה ההבנה של מה קרה. זה מצב שבו מערכת האיום מגיבה לפני העיבוד הקוגניטיבי.

השלישי הוא הופעה של אמונות ליבה ישנות. למשל: “אני אשם”, “אני דפוק”, “אני לגמרי לבד”, “עוד רגע יפגעו בי”. אלה אמירות שמרגישות באותו רגע מוחלטות. כשהן מופיעות בעוצמה גדולה בעקבות אירוע קטן, זה רמז לכך שההווה נצבע בצבעים של עבר טראומטי.

הסימן הרביעי הוא דחף פעולה הישרדותי. זה יכול להיות דחף לתקוף, להיעלם, לרצות, להיכנע, להסתגר או להתנתק. הדחף מרגיש דחוף מאוד, כאילו חייבים לפעול עכשיו. אבל פעמים רבות הוא שייך למערכת הישרדות ישנה, שנבנתה בעבר והופעלה מחדש בהווה.

סימן חמישי הוא שיבוש בתחושת הזמן. האדם יודע איפה הוא נמצא, אבל הגוף והחוויה הרגשית מרגישים כאילו האירוע הישן קורה שוב. זה אחד המאפיינים החשובים של הפעלה טראומטית: העבר חודר אל ההווה ומטשטש את ההבחנה ביניהם.

אז אם נסכם, היום דיברנו על החלק האבחוני של DBT-PTSD:  

איך אני מזהה שאני בתוך השתלטות טראומטית. לא איך מטפלים בזה עדיין, אלא איך מזהים שהתגובה שלי כרגע גדולה, מהירה, גופנית, הישרדותית ומחוברת לעבר יותר מאשר לאירוע הנוכחי בלבד.

לינהאן דיברה על זה שבמצבים של תודעה רגשית חזקה מאוד, אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו מגיבים בצורה הגיונית. למשל, אני מקבל מייל שמפעיל אותי, מחכה שעה כדי “להירגע”, ואז כותב תגובה שנראית לי שקולה. למחרת אני קורא אותה ורואה כמה פגיעה וכעס היו עדיין בתוך הטקסט.

זו בדיוק האשליה שחשוב לזהות. לפעמים התחושה ש”נרגעתי” מגיעה לפני שהתודעה הנבונה באמת חזרה. ב-DBT-PTSD אנחנו מנסים לפתח יכולת להבחין בזה בזמן אמת: לעצור, לבדוק את העוצמה, את המהירות, את הגוף, את האמונה שקפצה, ואת תחושת הזמן.

במפגש הבא נמשיך מהזיהוי אל השאלה הבאה: מה עושים כשמבינים שרשת הזיכרון הטראומטי הופעלה.