ראיון עם דפנה גרינר | מנהלת היחידה לייעוץ ולטיפול של המרכז הגאה

דרג פריט זה
(16 הצבעות)
ראיון עם דפנה גרינר, רכזת הייעוץ והטיפול של המרכז הגאה בתל אביב ראיון עם דפנה גרינר, רכזת הייעוץ והטיפול של המרכז הגאה בתל אביב

ראיון עם דפנה גרינר

מנהלת היחידה לייעוץ ולטיפול של המרכז הגאה

דפנה גרינר היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות מוסמכת

מראיין: אלון נירגד גיא, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, מכון טמיר

 

ספרי לי על היחידה. מה מאפיין אותה?

הקליניקה שלנו מתקיימת במתח שבין עבודה טיפולית קלאסית, עם כל מה  שפסיכותרפיה דורשת מבחינת אינטימיות ופרטיות, ובין הקשר קהילתי חברתי מעצם זה שאנחנו יושבים בתוך המרכז הגאה,  שנותן מענה מאד רחב מבחינה חברתית, תמיכתית ותרבותית לאוכלוסייה הלהט"בית. חלק מהזהות שלנו זה שאנחנו חלק מהקהילה, חלק מהשירותים שניתנים לקהילה, וחלק מהקונטקסט הרחב של מרכז קהילתי.

הקהילה הגאה היא לרב קהילה מדומיינת, קהילה שאין קשר ממשי בין חבריה, ושהיא בעיקר מתארגנת כקהילה סביב אירועים דרמטיים אשר יוצרים התלכדות, כגון הרצח בבר הנוער.

המרכז הגאה בא ואומר - אנחנו רוצים לייצר קהילה ממשית, שעושה פרקטיקות קהילתיות ביחד, שחווה חוויות קהילתיות לא במצבי חרום, אלא בשגרה, ביום יום, שנותנת מעטפת של יצירה, תרבות וחברה.

הרבה מפעילות המרכז נעשית באמצעות קבוצות, המחולקות ל3- תחומים:

קבוצות פעילות (חוגים), קבוצות חברתיות, וקבוצות תמיכה וטיפול.

כך למשל, יש קבוצה דינמית לגברים, קבוצת הורים לתאומים, קבוצה של תהל"ה – המספקת תמיכה להורים ולבני משפחות של להט"בית, קבוצת NA (מכורים אנונימיים) ייעודית ללהט"בים ועוד.

 

כיצד היחידה הוקמה?

המרכז הגאה הוקם ב-2008, מרכז ראשון מסוגו בעולם - שהוקם במימון עירוני, ממסדי.  די מהר זוהה כמקום שאמון על רווחתה של הקהילה הלהט"בית בתל אביב והסביבה. למרכז גויס עובד סוציאלי שנתן מענה פסיכוסיאלי לפונים, בהתחלה ללא כל עלות. באוגוסט ,2009 לאחר הרצח בבר-נוער, הייתה קפיצה משמעותית בפנייה לעזרה. אנשים פשוט הגיעו לפה וחיפשו מישהו לדבר איתו, היתה פה תורנות של עשרות אנשי טיפול שהתנדבו לתת מענה מיידי.

זאת היתה בשבילי הפעם הראשונה שזכיתי לעבוד באופן מקצועי עם הקהילה שלי, וזה היה מיוחד עבורי.

כיום היחידה מונה 6 מטפלים: עובדים סוציאליים ופסיכולוגים.

 

האם יש גופים נוספים בארץ המספקים תמיכה וטיפול לקהילה הגאה?

לאגודה למען הלהט"ב יש שירות פסיכוסוציאלי ארצי הפעיל בערים שונות, ובפרט בתל אביב, בבאר שבע ובחיפה.

בירושלים יש את הבית הפתוח המספק שירות ייעוצי וטיפולי. יש את ארגון מעברים הפועל למען הקשת הטרנסג'נדרית, ואת איג"י – ארגון נוער גאה.

ויש ארגונים נוספים כמו עמותת אותות שמפעילה דירות מעבר לצעירים וצעירות טרנסג'נדרים.ות ללא עורף משפחתי.

אנחנו בקשר עם אנשי הטיפול בארגונים השונים, לצורך למידה משותפת והתייעצות.

 

מהו היקף הפעילות של היחידה?

כשאנחנו מלאים יש לנו קליניקה שפועלת מ-08:00 ועד 21:00, אשר מכילה כ-50 מטופלים.

כמו כן, אני מדריכה סטודנטים לעבודה סוציאלית בתואר שני, אשר מגיעים לכאן לשנת הכשרה מעשית.

 

מהי עלות הטיפול בקליניקה?

טיפול פרטני בעלות 250 ₪, וטיפול זוגי 300 ₪.

הקליניקה לא מתוקצבת, וכך אין באפשרותנו לתת טיפול ללא עלות, למעט מספר מוגבל של טיפולים המוצעים על ידי סטודנטים בהכשרה.

עם זאת, ישנן אפשרויות לקבלת הנחה באזור ה20%-, לתקופה של כחצי שנה (על מנת לאפשר ליותר מטופלים להסתייע בכך) ולשם כך נדרש להגיש בקשה כתובה בצירוף מסמכים.

 

מהיכן בארץ מגיעים המטופלים?

באופן טבעי המטופלים מגיעים בעיקר מתל אביב והמרכז, אך היו מקרים שאנשים שהגיעו גם מחיפה, כרמיאל, אשדוד ואשקלון. לעיתים אנחנו מפנים לשלוחות של האגודה למען הלהט"ב באזורים הקרובים למקום מגוריו של הפונה, ואף למטפלים פרטיים.

 

האם יש אוריינטציה טיפולית כלשהי המאפיינת את היחידה?

אנחנו עובדים בגישות דינמיות, ובפרט גישות יותר עכשוויות – פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, תאוריית יחסי האובייקט בעיקר בגישתו של וויניקוט, ויש מטפלים ביחידה שיגדירו עצמם כהתייחסותיים או אינטר-סובייקטיביים שנשענים על התיאוריות של מיטשל, ברומברג, בנג'מין ואחרים.

עם זאת, לכולנו הכשרות נוספות, כגון ב-CBT, ACT או טכניקות לעבודה עם טראומה. בתוך הפסיכותרפיה הדינמית אנחנו משלבים גם טכניקות נוספות אם יש צורך.

לפי אוגדן, חלק מהמהות של מטפל זה לעשות פעולה מיטיבה בעולם, וזה מצריך לעיתים לצאת מהעמדה המתבוננת והפרשנית של הפסיכואנליזה הקלאסית. זה מאד רלוונטי למה שאנחנו עושים פה. כך למשל לפעמים טרנסג'נדרים מבקשים מהמטפל מכתב לצורך טיפול הורמונלי , או ניתוח.

העמדה הפסיכואנליטית הקלאסית תגיד שפעולה מחליפה דיבור, שאקט מחליף שיח, אז למה לתמוך בדבר כזה?

לעומת זאת, אנחנו במקרים כאלו עושים מעשה קהילתי כמטפלים, לטובת המטופל, ולטובת האוכלוסייה הכי מוחלשת באותיות הלהט"ב.

אפשר לומר שזה האקטיביזם הקליני שלנו. ברור שתהיה בדיקה שהאדם אינו פסיכוטי, ותמיד נזמין אותו לשיחת ייעוץ, אבל אצלנו המטופל גם יקבל את המכתב המיוחל. כלומר, לעיתים אנחנו עושים פעולה, כי המציאות מבקשת את זה. זה לא סותר את זה שבטיפול בטרנסג'נדרים תהיה הזמנה להתבונן ולברר מהן המשמעותיות של  התהליך הזה, ומה המשמעויות של הביטויים הקונקרטיים עבור המטופל, , ולצד זה יש משהו טרנספובי בלהגיד "למה את צריכה לעשות ניתוח". בחברה כשמישהו אומר שהוא הומו לא נשאל אותו "אתה בטוח?", וטרנסג'נדר כן עלולים לשאול. במיוחד כלפי האוכלוסייה הטרנסית יש לנו עמדה אקטיביסטית. כשאוכלוסייה כל כך מופלת, מה שהיא צריכה לפעמים זה מענה לצורך ולאו דווקא פירוש שלו..

 

האם יש סיבות פנייה נפוצות ליחידה?

הרבה אנשים מגיעים סביב קשיים בזוגיות ובמציאת זוגיות, וסביב בדידות. אפשר לחלק את הפונים לשני סוגים, סוג ראשון כולל אנשים שמתמודדים עם נקודה כלשהי במעגל החיים הלהטב"י, ובפרט בשאלות הקשורות לזהות מינית/מגדרית. זה יכול להיות סביב יציאה מארון: מול עצמי, מול המשפחה או מול העבודה. יש אנשים הפונים סביב קשיים הקשורים להקמת משפחה, או הורות להט"בית.

סוג שני של אנשים הפונים אלינו, הם מטופלים הפונים סביב דיכאון וחרדה, או סוגיות אחרות שלא קשורות באופן ישיר לזהות הלהט"בית, ולכן הם לא רוצים שהמטפל יסמן את הזהות הלהט"בית כבעיה ויתעקש להתעכב עליה. בעולם שעדיין רווחות בו דיעות שזהות להט"בית היא פתולוגית, מטפלים עלולים להתעסק בה מהמקום שלהם ולא כי זה הצורך של המטופל. מי שמגיע אלינו לטיפול יודע שאצלנו תהיה לו חוויה אחרת. יש משהו במקום של הקבלה וההכרה שמאפשר לא להתעכב על מה שהמטופל לא עסוק בו. אם מטופל מתייחס להומואיות שלו כמו שסטרייט מתייחס לסטרייטיות שלו, זה באמת בסדר.

 

האם יש מצוקות נלוות המאפיינות מטופלים מהאוכלוסיה הגאה?

נראה שבדידות היא משהו שחוזר על עצמו, וגם דיכאון ואובדנות. כל אלה הם תוצר של גדילה בחברה הטרונורמטיבית שמכתיבה מגיל מאד צעיר מה נכון ומה לא נכון, מי מתקבל אליה ומי נותר חריג, ושל ההפנמה של התפיסות האלה. יש הרבה להט"פוביה מופנמת בקהילה שלנו. יש גם מאפיינים ספציפיים לחלקים שונים בקהילה. אם נתייחס ספציפית למטופלים מהקהילה ה"הומואית", הרבה פעמים יש הסתרה של הכאב הנפשי, ונוצר פער בין הפנים והחוץ. יש עיסוק רב בלהראות שהכל סבבה ושהחיים יפים - חדר כושר מסיבות וסקס, אבל זה לא באמת ככה. נפערת תהום בין הצורך להראות כלפי חוץ שהכל מושלם,, לבין ריקנות ובדידות שנמצאות בפנים. דוגמא נוספת למאפיין ספציפי, הוא העיסוק בזנות אצל חלק מהמטופלות הטרנסיות.  

 

אילו היבטים ייחודיים בטיפול הנפשי יש בעת טיפול במטופלים מהקהילה?

היבט משמעותי ראשון הוא הכרות של המטפל עם השפה. ברגע שמטופל צריך לתווך ולהסביר את השפה שלו למטפל זה כבר יוצר מחסום. לדוגמא זוג הומואים הגיעו פעם למטפלת זוגית, ואחד מהם סיפר לה בכעס שבן הזוג שלו נכנס לאטרף (אתר הכרויות). המטפלת, שלא הכירה את האתר ולא הבינה במה העניין אמרה לו "נו, ועכשיו אתה באטרף." יש משהו שמתאפשר כשהמטפל מכיר את השפה של המטופל, את המונחים הייחודיים שמוכרים למי שבקהילה הגאה. היבט משמעותי נוסף הוא הכרות עם מעגל החיים הלהטב”י, להבין מה זה לגדול בתחושת שונות הרבה לפני שיש לה שם. מה זה לגדול בתוך משפחה, ובתוך סביבה שלא מכירה ולא מאששת את הזהות. היבט נוסף הוא שבטיפול לפעמים צריך להיות לא ניטרלי, קצת בדומה לטיפול בפגיעה מינית. האמירה היא ברורה ולפעמים התפקיד של המטפל זה להגיד – זו הייתה פגיעה. יש עמדה חשובה של המטפל מול גילויי אפליה, אלימות ולהטופוביה.

 

מהי המשמעות השתייכותו של המטפל לקהילה הגאה? ובפרט לגבי חשיפה עצמית של פרט זה בטיפול?

ביחידה באופן טבעי רוב המטפלים הם מתוך הקהילה, יש גם כאלו שלא. לדעתי זה לא הכרחי. מה שחשוב זה שתהיה זיקה, פתיחות, שהנושא לא יהיה זר.

לגבי חשיפה עצמית, מטופלים שואלים הרבה פעמים את המטפל לגבי הזהות המינית שלו. יש ביננו מטפלים בעלי גישה קלאסית, שחושבים שיש להשאיר מקום להשלכות של המטופל. הייתה לי מטופלת שאמרה לי שאם היא תחשוב שאני לסבית זה יהיה לה נורא מביך ויכניס מתח לחדר, ומצד שני אם אני סטרייטית אולי אעלב מהאופן שהיא מדברת על סטרייטיות. הדיבור על כך היה יותר משמעותי מאשר לבוא ולהגיד לה שאני לסבית. אם מטופלת שואלת אותי באופן ישיר אני עשויה להגיד "מה היית רוצה שאני אענה? מה היית רוצה לדעת?" או "נניח שאני לסבית איך תרגישי? ואם אני סטרייטית?" ובסוף אני גם יכולה לענות.

תפיסות פמיניסטיות/התייחסותיות טוענות שזה חשוב שהמטופל ידע, וזו גם עמדה פוליטית. חשוב מאיזה מקום החשיפה העצמית מתבצעת. לעיתים חשיפה מצד המטפל בהקשר הזה עולה מתוך צורך של המטפל, איזשהו קושי לשאת את החוויה של הסתרה, או החזקה של עמימות, או קושי לשאת השלכות. לצד זאת, מטפל לא יכול להיות בארון וצריך להיות מוכן לחשוף את זהותו המינית כשזה יתאים, הוא חייב לקחת בחשבון שהמטופל יידע לגביו, ולא יכול לחיות בהסתרה.

 

האם ישנו מתח בין התמקדות בנפשו של המטופל כאינדיוודואל,  לבין התייחסות חברתית, ובפרט, התייחסות לצורך בשינוי המציאות החברתית?

כן, למשל האם ללכת להפגנה על פונדקאות? אתה יודע שהמטופלים שלך יהיו שם. האם זה שאני מטפלת פה אומר בהכרח שמצופה ממני לקחת עמדה פוליטית? אקטיביסטית?

המצוקה אצל להט"בים היא הרבה פעמים גם חברתית וגם נפשית. למשל הומופוביה מופנמת, היא דוגמא מצוינת למתח שבין חוויה נפשית לחוויה בתוך החברה. כשגדלים בחברה שבאופן גלוי או סמוי מדכאת את הזהות המינית, מזלזלת בה, עושה לה דה-לגיטימציה ומתעלמת ממנה, ברור שיווצר קונפליקט מול החברה. המצוקה התחילה ממקום חברתי, אבל זה מופנם - אז תמיד זה נמצא בשני המישורים. אפשר לחשוב על אדם שמרגיש מדוכא, ומנסה לפצות על כך ולהראות "גבר גבר", שיהיה לו גוף "מושלם" ושהרבה אנשים יתחילו איתו. מצד אחד יש דיכאון, ריקנות פנימית, רצון לפצות מבחוץ על תחושה ש"אני לא שווה". אבל הדבר הזה התעורר בקונטקסט חברתי, של דה-לגיטימציה, ואף ממשיך להתקיים בקונטקסט פנים-קהילתי. אם החברה ההטורנורמטיבית אומרת – צריך להיות הטרוסקסואל, החברה ההומואית יכולה לבוא ולהגיד- צריך להיות הומו גברי, וההדרה נמשכת. אנחנו צריכים להתייחס תמיד לשני הצירים האישי והחברתי  ולקשר ביניהם.

בתוך הקליניקה אנחנו בסופו של דבר לא עסוקים בלשנות את העולם החיצוני. ולכן בנוסף לטיפולים בקליניקה, אנחנו יוצאים עם הידע שלנו לקהל הרחב ולקהילת אנשי המקצוע. כל שנה יש לנו כנס "נפש בריאה בגוף בריא" שהתקיים השנה בפעם הרביעית ברציפות העוסק בסוגיות שמעסיקות את הנפש הלהטב"ית. כמו כן, אנחנו שותפים בהשתלמויות ובכנסים, למשל של איגוד העובדים הסוציאלית, של חוש"ן ובמגוון פורומים מקצועיים.

דוגמא לפעילות אקטיביסטית נוכחית שאני שותפה בה היא כתיבת מסמך מדיניות למשרד הרווחה לגבי נוהל טיפול בפרידות של זוגות חד מיניים כשאחד מבני הזוג לא רשום כהורה. דוגמא נוספת היא פורום של אנשי מקצוע ואמהות לטרנס* שיחד מנסחים מסמך הנחיות למשרד החינוך  - כיצד להתנהל עם ילדיםות ונוערטרנס במסגרות החינוכיות.

 

האם יש מתח בין גישות מקובלות בנוגע לבריאות הנפש, לבין זווית הראיה של תתי-קהילות מסוימות בקהילה הגאה?

כן למשל קהילת א-מיניים.

לאחרונה א-מיניות מקבלת יותר מקום, סביב ההבנה שאפשר להיות ביחסים אינטימיים ורומנטיים ושתשוקה ורומנטיקה לא חייבות ללכת ביחד.

עם זאת מטפלים פחות מכירים את האוכלוסיה הזאת וחלקם עדיין רואים בה, לצערי, פתולוגיה.

גם הרצף הטרנסי לא מספיק מוכר – מטפלים לא מכירים קטגוריות בתוך הרצף: מה זה למשל אומר להיות ג'נדרקוויר או א-בינארי.

מטפלים שרוצים ללמוד על הנושא צריכים לקרוא, להגיע לימי עיון. אלה נושאים שלרב כלל לא נלמדים במסגרות ההכשרה הפורמליות. חשובה מאד פתיחות מצד המטפל.

להסכים לא לדעת זו תחילת הדרך לקראת ידיעה. אני בעבר לא הכרתי חלק מהמושגים שהיום אחרי שש שנים בקליניקה הגאה, אני מכירה ואפילו יכולה להרצות עליהם (: צריך להסכים לא לדעת, לרצות ללמוד, לבוא פתוח, לקחת הדרכה ולקרוא חומר רלוונטי.

 

מהי המשמעות של קבלה של הזהות או הנטיה המינית מצד משפחת המוצא?

יש לכך משמעות קריטית. כך למשל 41 אחוזים מהטרנסג'דים עושים לפחות ניסיון אובדני אחד. כשיש תמיכה משמעותית מצד ההורים זה יורד ל-4 אחוז. זה נכון באופן כללי לאוכלוסיית הגאה. המילה "קבלה" אני פחות אוהבת, היא כאילו היררכית. המילה "הכרה" יש בה משהו יותר שוויוני, או "הליכה יד ביד".

הסתרה היא נוראית, ילד שלא צריך להסתיר, ומקבל לגיטימציה ואהבה, מצליח לייצר הרבה פעמים אינטימיות שלא הייתה קודם. כשההורה נמצא שם עבורו כזולת עצמי משמעותי, ויכול לתמוך, כשהוא מגיע לאירועים של הקהילה, מגיע להפגנות, זה אחד הדברים הכי משמעותיים ברווחה נפשית של להט"בים ולא רק אצל בני נוער.

 

תודה רבה!

       
   

2 תגובות

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר