טיפול, אבחון וייעוץ פסיכולוגי לטראנסים | כל מה שחשוב לדעת

טיפול פסיכולוגי לטרנסים

עריכה מקצועית: 

נופר פימנטל, עו״ס קלינית,  מטפלת במרכז "חכמת נשים"

בהנהלתה של ד"ר ענת גור;

מרצה, מדריכה ומנחת קבוצות בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב

ובמכללה לחברה ואמנויות ASA בנתניה.

זהות מינית- מה בין מין מגדר ומיניות?

לרוב מוגדרת הזהות המינית כמכלול של ארבעה מרכיבים: המין הביולוגי, שמורכב משלוש מערכות:

גנטית, הורמונאלית ופיזיולוגית, הקובעות האם אדם הוא זכר או נקבה; זהות מגדר, שהיא התחושה המופנמת של היותנו גבר או אישה, או משהו אחר על רצף המגדר (תחושה היוצאת כנגד התפיסה הבינארית של שני מגדרים, גבר-אישה, ומכילה בתוכה מאפיינים של יותר ממגדר אחד גם מבחינת תחושה אישית וגם מבחינת התנהגות חברתית; תפקידי מגדר, התפקידים וההתנהגויות השונים אשר החברה מכתיבה עבור גברים ונשים; ונטייה מינית, הסובייקט אליו אנו נמשכים מבחינה ארוטית, רגשית ואינטימית.  

הגדרה אבחונית 

"טרנסג'נדר/ית" אינה מסווגת כהפרעה נפשית !  -- עם צאתה לאור של המהדורה המעודכנת, ICD-11 (ספר סיווג המחלות הבינלאומי), ביטל ארגון הבריאות העולמי (WHO) את הסיווג של טרנסג'נדריות כהפרעה נפשית.  תחת זאת, הגדיר ICD-11 פרק חדש תחת ההגדרה "בריאות מינית" - Gender incongruence

זהות מגדרית וטרנסג'נדריות

תינוקות מזוהים בלידתם באמצעות איברי הרבייה כזכרים/נקבות, ובהתאם לכך מצפה מהם החברה להתאים עצמם לתפקידי מגדר מסוימים. כך למשל, נקבות מצופות להיות "כנועות" ו"רגשניות", וזכרים מצופים להיות "אמיצים" ו"חזקים". בתהליך ההתבגרות,מתפתחות התנהגויות מגדריות המבוססות על החוויה החברתית של האדם כאישה או כגבר. אולם, לעיתים קורה מצב בו בני אדם מפגינים התנהגויות מגדריות שאינן חופפות את המין הביולוגי שהתאימה להם החברה, או מרגישים כי נולדו במין הלא- נכון.

א/נשים אשר אינם "נופלים" בתוך מערכת הסיווג המסורתית של מין ומגדר, קרויים בצורה קולקטיבית טרנסג'נדרים/ות. המונח "זהות מגדר" מתייחס אל החוויה פנימית ותחושת שייכות למין זה או אחר. זהות המגדר קובעת האם אדם חווה עצמו/ה כאישה או כגבר, ולרוב נמצאת בחפיפה עם מינו של אותה/ו אדם. לעומת זאת, אצל א/נשים טרנסג'נדרים/ות זהות המגדר אינה תואמת את מינם/ן הביולוגי. 

על פי הערכות אנשי מקצוע, כ-3% מהאוכלוסייה חווים, כאמור, חוסר הלימה כלשהי בין מינם הביולוגי לבין זהות המגדר שלהם, כאשר לא נמצא הבדל משמעותי בין גברים לנשים. 

טרנסקסואליוּת הוא מונח הנמצא בשימוש קהילות פסיכולוגיות ורפואיות לתיאור פרטים בעלי זיהוי מגדרי השונה ממינם הביולוגי, המבקשים לעבור ניתוח לשינוי מין.

תשומת לב רבה מופנית כלפי נושא הניתוחים לשינוי מין, שמטרתם לפתור את הקונפליקט שבין מין למגדר, אולם חשוב לזכור כי רק חלק קטן מן הטרנסג'נדרים מחליטים לעבור ניתוח שכזה (שע״פ מחקר אחרון מ-UCLA מוביל לשיפור פסיכו-סוציאלי מרשים בהשוואה לקבוצת המתנה).

המערכת הרפואית מכירה במין כמערכת בינארית של זכר ונקבה: זכרים הם גבריים, נקבות הן נשיות. מכיוון שכך, טרנסג'נדריוּת נתפסת כתופעה החורגת מהנורמה, ונתפסת כהפרעה. בניגוד למודל הרפואי המחזק את הסטריאוטיפיזציה הפתולוגית בהנחותיו הבינאריות, התפיסה הרווחת בקרב א/נשים טרנסג'נדריות/ים וקהילות טרנסג'נדריות כיום היא, כי הזהות נתפסת רק באמצעות הגדרה עצמית.

מעט תיאוריות קיימות היום בנושא גיבוש הזהות הטרנסג'נדרית. פרוסר (1998, Prosser), מציג מודל הכולל ארבעה שלבים: 

1. בלבול ומצוקה

2. "הארה" ותובנה של מקור המצוקה

3. שינוי גופני וחברתי

4. "הגעה הביתה" – ניתוח. 

מודל זה שסופו בשינוי פיזי מתאים רק לא/נשים המבקשים לעבור שינוי פיזי- כירורגי, ואינו תואם למכלול הרחב של האוכלוסייה הטרנסג'נדרית, אך אפשר לשאוב ממנו הבנה על תהליך השינוי התפיסתי של האדם/אישה הטרנסג'נדר/ית מול החברה.

שילה (2007) מציג מודל המבוסס על גיבוש הזהות המינית: 

• שלב 1: דיסוננס- ההבנה על השונות מגיעה בשני גילים שונים: עבור חלק מן המשתתפות/ים תחושות של שונות עולות בשנות הילדות המוקדמת. אצל טרנסג'נדרים/ות רבות/ים מלווה גיל ההתבגרות בתחושות של אכזבה, פאניקה ובלבול. הופעתם של סימני המין המשניים מחייבת אותם/ן לעמוד אל מול העובדה שגופן/ם משתנה בכיוון שאינו רצוי להם/ן. רבים מהן/ם חשים/ות כי גופם/ן בוגד בהם/ן

• שלב 2: חקירה- לאחר תחושות הדיסוננס, טרנסג'נדרים/ות רבות/ים חווים/ות תקופה של בלבול זהות וחקירה. הפרט נאבק כדי להגדיר לעצמו "עצמי", בעודו נאבק גם בתחושות של אשמה ובושה, לחצים לקונפורמיות והצורך לשמור על סודיות עד להגעה למסקנות. בשלב זה, מיניות והופעה הופכים לזירות לחקירת הזהות הטרנסג'נדרית.

• שלב 3: חשיפה- גילוי הזהות הטרנסג'נדרית לבני משפחה, מכרים או חברים.

• שלב 4: (בהנחה ושלב החשיפה היה מוצלח) גיבוש זהות- שלב פיתוח הזהות מוגדר כהצלחה כאשר הפרט משיג תחושת עצמי יציבה ובריאה.

הדס אורינגר וייס, MA, מטפלת בלהט״בק, מכון טמיר ת״א

מחקרים מעטים יחסית נערכו על האוכלוסייה הטרנסג'נדרית, אך מחקרים אלו מצביעים בצורה ברורה כי מדובר באוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה למצוקות ומחלות נפשיות, ולנטיות אובדניות הקשורות לזהות מגדר, שימוש לרעה בחומרים ממכרים ובעיות בריאות. רוב המחקרים גם מצביעים על חשיפה לרמה גבוהה של הטרדות ואלימות, הקהילה הטרנסג'נדרית חשופה בייחוד לתקיפות ולאלימות על רקע מיני. לא מדובר באירועים מבודדים, א/נשים טרנסג'נדריות/ים מותקפים/ות לאורך חייהן/ם ולעיתים באופן יום-יומי על ידי זרים אך גם על ידי א/נשים מוכרים וחברי משפחה. א/נשים אשר אינם "נופלים" בתוך מערכת הסיווג המסורתית של מין ומגדר מודרות/ים ומופלים/ות בחברה.

הפחד מהחריג ומהשונה הוא היוצר והמשמר את המסגרת הבינארית והקשיחה שהחברה מפעילה לגבי מגדר, אשר בתורה מזינה את הפחד ואת האלימות המופנים כלפי טרנסג'נדרים/ות. אם תשתנה הגישה כלפי מגדר באופן כללי, תוכל להיווצר סביבה שתאפשר למיעוטים מגדריים ומיניים לעבור ממצבים סיכוניים למצבים מאפשרים. מכיוון שהמיקוד העיקרי של המודל הרפואי הוא על ניתוחים לשינוי מין, הוא אינו מותיר מקום לטווח של זהויות טרנסג'נדריות בריאות. 

במקום תפיסה בינארית מציע המודל האותנטי תפיסה של רצף. על פי תפיסה זו, פיתוח זהות מוצלח הוא שונה עבור כל אינדיבידואל. פיתוח זהות מוצלח אינו מצריך ניתוח לשינוי מין (בניגוד למודל הרפואי), אלא זהות מושגת באמצעות מימוש עצמי - תחושה של שלמות עצמית שאינה קשורה לתוויות, הופעה חיצונית או תפקידי מגדר. 

המחזיקים בתפיסה זו כופרים בתפיסה לפיה טרנסג'נדריות היא הפרעה נפשית, וחשים כי זהות מגדר היא חלק ממגוון הזהויות של בני האדם. התיאורים הרפואיים, ורובם המוחלט של המחקרים הקיימים כיום בנושא הטרנסג'נדריות, מבוססים על קבוצה מצומצמת מתוך המכלול הטרנסג'נדרי: פרטים המבקשים סיוע רפואי או נפשי. כתוצאה מכך נבנה סטריאוטיפ פתולוגי של טרנסג'נדרים/ות בכלליות 

פסיכולוגים ומטפלים בטיפול רגיש מגדרית, נוטים לתקף ולעודד גבר שמצוי בבלבול בזהות המגדרית להתנסות בחוויה נחשקת, כמו ללבוש בגדי נשים (קרוסדרסינג), או לאשה שמתלבטת אם היא לסבית ואולי נמשכת לנשים, לצאת עם בחורה ולא עם בחור. אולם האתגר הסובייקטיבי דורש התמודדות עם פחדים, בושה ובעיקר לחץ חברתי שעמוס עדיין בדעות קדומות ובסטיגמה. דרך ההתנסות, האדם לומד איפה מרגיש נוח, היכן הוא מתנהל בטבעיות, עם מי הוא מעוניין להיות ולאן הוא מעוניין להשתייך. בתיאוריה זה נשמע יופי, אבל כל מי שגדל בחברה המערבית (ובעיקר הישראלית), מודע לתפיסת הגבריות, לצד החיזוקים והסנקציות שננקטות כלפי מי שמפר את תפקידי המין המסורתיים.

אייל גינזבורג, MSW, פסיכותרפיה ללהט״ב, מכון טמיר תל אביב

התאבדות בקרב טרנסג'נדרים

שילה (2007) מדבר בספרו "החיים בוורוד" על אחוזים גבוהים יותר של דיכאון, קשיים בדימוי עצמי, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ונטייה לאובדנות, בקרב אלה שעדיין לא עברו תהליך גיבוש וקבלה עצמית. "בני נוער חשופים לאפליה על רקע נטייתם המינית, דחייה מצד משפחתם או חבריהם, ועלולים אף לפתח דימוי עצמי נמוך ושנאה עצמית ברמה פרטנית וקבוצתית. האווירה בחדר הטיפול צריכה להיות פתוחה, מאפשרת ומקבלת, כל שכן כאשר מטופל אינו פונה דווקא באשר לנטייתו המינית או המגדרית. כבר בשלב האינטק יש לפתוח פתח למטופל לדבר על נטייתו המינית ולשדר לגיטימציה". 

בשנים האחרונות, דמויות טרנסג'נדריות וטרנסקסואליות נראות יותר בתקשורת, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. השיח בנושא זה והמודעות לתופעה גוברות ברמה החברתית, וגם בקרב הקהילה המקצועית קיימת יותר מודעות לתופעה:

מתרחשת עשיה ציבורית, מתקיימים ימי עיון, והקהילה הלהט"בית עצמה מקבלת יותר את הטרנסג'נדרים.

גם ברמת הרפואה הציבורית, מתרחבים השירותים הקליניים, האבחוניים והייעוציים. למשל, ביוני 2022 הודיע שר הבריאות ניצן הורביץ על הכפלת התורים לניתוחים להתאמה מגדרית.

יחד עם זאת, רבים נותרים מבולבלים וחווים חרדה לנוכח ההגדרות השונות וההיכרות עם נושא השינוי המגדרי. 

מחקרים רבים מתפרסמים כיום, תוך התייחסות לקשר בין סטיגמות חברתיות כלפי טרנסג'נדרים לבין קשיים בבריאות הנפשית. קשיים אלו מתבטאים בעיקר בשיעור מוגבר של דיכאון, חרדה, סומטיזציה, אובדנות ושימוש בחומרים פסיכואקטיביים.   

פרופ׳ יוסי לוי בלז ודני פלג, פסיכולוגים קליניים וחוקרים מהחוג לפסיכולוגיה במכללת רופין מתארים בנתוני סקר חדש חומרת הסיכון האובדני באוכלוסיית הטרנסג'נדרים:

• הרוב מדווחים על קיומן של מחשבות אובדניות

• לשליש מהטראנסים יש ניסיון אובדני בעבר

• למעלה מ-60% מנשאלים הסתירו חשיבה אובדנית ונמנעו מלשתף בה אחרים

מחקר חדש העלה כי השפעות של זהות מגדרית קשורות מאד לנסיונות התאבדות. בעוד ש- 14% מכלל בני הנוער מנסים להתאבד, מעידים ממצאי המחקר כי שיעור האובדנות בקרב בנים טרנסג'נדרים גבוה בהרבה -  מחצית מהם (50%) דיווחו על ניסיון להתאבד במהלך גיל ההתבגרות.

המחקר כלל בני ובנות נוער טרנסג'נדרים בהשוואה למתבגרים ומתבגרות הטרוסקסואלים. 

האוכלוסיה שהשיבה בחיוב בעניין ניסיונות אובדניים, באחוזים הגבוהים ביותר, הייתה טרנסג'נדרים.

החוקרים סבורים כי זוהי נקודה קריטית שיש להבינה לעומק, בכדי למקד מאמץ מניעתי, אבחוני וטיפולי עבור קבוצת סיכון ספציפית זו

תכנית חדשה לשירות לאומי: נחשול טרנס <

קשיים נפשיים בקרב אוכלוסיית הטרנסג'נדרים

בשנים האחרונות מתרחשת מגמה מבורכת של הכרה וקבלה רחבה יותר של א/נשים טרנסג'נדרים/ות ברמה החברתית.  

אם בעבר נהגנו להתייחס למגדר כתכונה בינארית, זכר נקבה, והייתה ציפייה להלימה בין המין המולד לבין הזהות המגדרית, הרי שכיום הולכת ורווחת ההכרה בכך שזהות מגדרית הוא על רצף, שבקצותיו נמצאים המגדרים זכר ונקבה, בדיוק כפי שאנו מעריכים מאפיינים אחרים על גבי רצף (כמו גובה ומשקל).

לכן הנחת העבודה המקצועית כיום היא שקיימים שבפועל קיים טווח נרחב הרבה יותר של מאפייני ג'נדר. 

מגמה זו באופן טבעי משפיעה גם על ההתייחסות החברתית והרפואית למה נחשב "נורמלי" או "לא נורמלי", אם פעם התייחסנו לאנשים טרנסג'נדרים באופן אוטומטי כבעלי הפרעה נפשית והם תוייגו ככאלה ע"י ה-DSM, כיום ההתייחסות מקבלת הרבה יותר והאבחון שלהם כבעלי הפרעה נפשית אינו אוטומטי כבעבר. האבחנה ב-DSM עברה שינויים ותמורות עם השנים, כאשר בגירסה הקודמת של ה-DSM, נכנסה האבחנה של דיספוריה מגדרית (gender dysphoria). 

 ההגדרה האבחונית של "דיספוריה מיגדרית" מטילה את האחריות על סבלם של טרנסג'נדרים עליהם ולא על הסביבה החברתית הלא מתקפת שמכתיבה אותם.

במהדורה החדשה של ICD-11, מדריך המחלות של ארגון הבריאות העולמי, טרנסג'נדריזם כבר אינו נחשב להפרעה נפשית. 

על פי אבחנה זו, אי ההלימה בין המין המולד לזהות המגדרית אינה מהווה הפרעה כשלעצמה, אלא אם כן היא מייצרת מצוקה נפשית משמעותית ופגיעה בתפקוד של האדם בכל מיני מישורים. קיימות אינדיקציות לכך שמתן מענה רפואי: הורמונלי או ניתוחי לאנשים עם דיספוריה מגדרית משפר משמעותית את מצבם הנפשי.

אולם בד בבד כמעט כל מחקר שמעריך את הבריאות הנפשית בקרב אנשים טרנסג'נדרים מראה על אחוזי תחלואה נפשית גבוהים.

דיכאון  חרדה, אובדנות, התמכרות לחומרים ועוד הן תופעות נפוצות באוכלוסיה זו. אחוזי התחלואה הינם גבוהים אף יותר בקבוצת הטרנסג'נדריות.

עם זאת ישנה אי בהירות רבה ביחס לגורמי התחלואה. האם מדובר במצוקה נפשית המתרחשת בשל גורמים חיצוניים-חברתיים, כמו אפליה, העדר תמיכה חברתית ומשפחתית, או שהיא תוצאה של גורמים פנימיים/מבניים של האדם הקשורים לאי ההלימה בין הזהות המגדרית למין המולד, שהופכים אותם לפגיעים יותר לפגיעות נפשית. 

למה טרנסג'נדרים חווים יותר בעיות נפשיות, וכיצד ניתן למנוע זאת?

השכיחות של הפרעות נפשיות שונות גבוהה הרבה יותר בקרב אנשים המגדירים עצמם כטרנסג'נדרים. כמעט חצי מהם סובלים מווריאציות שונות של הפרעות חרדה או דכאון. בנוסף על כך, מוערך כי למעלה מ-41% מגברים ונשים טרנסג'נדרים ביצעו ניסיון אובדני – יותר מפי 2 מהאוכלוסייה הכללית.

המקור לאחוזים גבוהים אלו, על פי מחקר שפורסם ב-2016, הן תחושות של מצוקה ופגימות בעקבות התעללות, סטיגמה, חוסר-קבלה, ואפליה שהקהילה הטנרסג'נדרית סובלת ממנה באופן קבוע ומצער.

המחירים הנפשיים מופיעים כבר בשנות הילדות:

מחקר עדכני טוען כי ילדים טרנסג׳נדרים, כבר מראים נטייה לבעיות נפשיות ביחס לסיסג׳נדרים, כלומר מי שאצלם הזהות המגדרית תואמת את המין הביולוגי (Russel et al, 2022).

החוקרים העריכו למעלה מ-7,000 ילדים בגילים 9-10, באוכלוסייה הכללית ומצאו כי ילדים שדיווחו על היותם טרנסג׳נדרים קיבלו דירוג גבוה יותר משמעותית בכל תת-הסקלות של השאלון להערכת התנהגות הילד (CBCL), המוכוון DSM-5-TR, המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות.

נמצא כי לילדים טרנסג׳נדרים היה סיכוי גבוה כמעט פי 6 לאובדנות וסיכוי גבוה ביותר מפי 2 לבעיות דיכאון וחרדה ביחס לילדים סיסג׳נדרים.

זאת ועוד, ילדים טרנסג׳נדרים הפגינו רמות גבוהות יותר של בעיות נפשיות בהשוואה למחקרי עבר על ילדים טרנסג׳נדרים, על פי נתונים שנאספו ממרפאות המתמחות במגדר.

המקרה של ״הילד הטרנסג'נדר מגבעת שמואל״ - מתוך כאן <

הממצאים מדגישים את פגיעותם של ילדים טרנסג׳נדרים, במיוחד כשאינם מקבלים טיפול ממוקד.

ילדים בטיפול נוטים להיות בעלי תמיכה גדולה יותר מבני משפחותיהם, דבר שהוא גורם מפתח בהגנה על בריאותם הנפשית של ילדים טרנסג׳נדרים.

עדיין לא ברור אם נטייתם המוגברת של ילדים טרנסג׳נדרים לבעיות נפשיות נובעת מסטיגמה, מצוקת מיעוטים, אפליה או דיספוריה מגדרית, אבל יש חשיבות עליונה למתן תמיכה נפשית מתאימה לקבוצה רגישה זו.

אפליה, סטיגמה ובושה

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי פירסם ב-2016 מחקר שהראה כי התמודדות עם מצבים של אפליה בקרב מבוגרים גורמת לערנות גבוהה יותר למצבים פוגעניים, ומעלה את התכיפות של תגובות לחץ וחרדה. מחקר אחר גילה כי נפגעי אפליה מפגינים יותר התנהגויות הקשורות בלקיחת סיכונים, כמו גם תסמינים גופניים, שכאשר הם נחווים באופן תכוף, תורמים להאצה של ההידרדרות הקוגניטיבית והגדלת הסיכוי ללקות בדמנציה בשלב מוקדם בחיים.

סטיגמה יכולה להוביל אנשים להימנע ממפגשים חברתיים, להישען על חומרים ממכרים כדי להילחם בתחושת הבדידות, ולנהוג באופן מסוכן ולא אחראי, כמו למשל קיום של יחסי מין לא מוגנים.

למרבה הצער גם אפליה מצד מערכת הבריאות היא תופעה נפוצה בקרב טרנסג'נדרים. מחקר מ-2015 הראה כי מתוך 452 טרנסג'נדרים הגרים במסצ'וסטס, 65% דיווחו כי חוו איזושהי סוג של אפליה כאשר פנו לקבל שירות כלשהו, ו-24% דיווחו על אפליה מצד מערכת הבריאות, הגורמת להחמרה של סימפטומים פיזיולוגיים ורגשיים, ודחייה של טיפול אקוטי או מניעתי. חלק נכבד מן האפליה הזאת נחווית על רקע הכשרת הרופאים שאינה מספקת עבורם כלים ראויים להתמודד עם הצרכים הספציפיים של גברים ונשים טרנסג'נדרים, וגורמת להם להימנע מטיפול באוכלוסייה זו.

התוצאות של חוסר קבלה ואמפתיה בסיטואציות רפואיות וחברתיות יכולות להיות הרסניות, לפי מחקר שפורסם בגיליון של אגודת ה-AIDS העולמית. הן יכולות להוביל להפנמה של סטיגמות, בידוד חברתי, הערכה עצמית נמוכה, וקושי להשתתף באירועים חברתיים. טרנסג'נדרים החווים מצבים אלו עשויים לסבול מתחושות של מצוקה, חרדה, דיכאון וקשיים פסיכולוגיים נוספים. כל אלו עשויים לעודד התנהגות מינית לא בריאה, ושימוש מסוכן באלכוהול.

בעיה מדאיגה נוספת היא האחוז הגבוה של מחוסרי בית ועבודה בקרב טרנסג'נדרים, הנגרמים כתוצאה מחוסר סובלנות של דמויות מטפלות להתנהגויות "חוץ-מיניות", ואפליה של מעסיקים על רקע הופעה והתנהגות.

פגיעה בזהות 

לפי תאוריית "פסיכולוגיית העצמי" של היינץ קוהוט , לאדם ישנם שלושה צרכים בסיסיים, שכאשר הם מסופקים, מתפתחת תחושת עצמי מבוססת: שיקוף של מצבו הנפשי על ידי הדמות המטפלת, אידיאליזציה של דמות לחיקוי, ונכוחות של אדם דומה לו, המאשר לו את התחושה שהוא אינו לבד בעולם. הרבה מהאוכלוסיה הטרנסג'נדרית גדלה בסביבה בה אחד או יותר מצרכים אלו לא סופק. למשל, חלקם מתקשים להבין מהי בדיוק התחושה הזו שהם מרגישים בפנים עד אשר הם פוגשים אחרים כמוהם, שיכולים להזדהות איתה. מצד שני, ישנם טרנסג'נדרים המנסים לדבר על התחושות הללו שלהם כבר בגיל הצעיר, אבל נתקלים בדחייה מצד האנשים החשובים להם (למשל הורים), ושומעים בחדשות על מקרי אלימות המופנים כלפי אנשים המזדהים באופן ציבורי עם המגדר אליו הם מרגישים יותר שייכים.

קבלה

כאשר אנשים המזהים עצמם כטרנסג'נדרים מוקפים בקהילה תומכת ואוהבת של משפחה, חברים, מורים, אנשי מקצוע, וכו', השכיחות של בעיות הקשורות בקשיים נפשיים יורדת באופן משמעותי.

מחקר שפורסם ב-2016 הראה שבני נוער, שמשפחותיהם וחבריהם כיבדו את בחירתם להזדהות עם המגדר אליו הם מרגישים שייכים, הציגו מעט יותר תסמינים חרדתיים בהשוואה לשאר האוכלוסיה, ורמות נורמטיביות של דיכאון התפתחותי.

תמיכה זו מאפשרת התמודדות קלה יותר עם הדיסוננס בין המגדר אליו משויך האינדיבידואל מבחינה ביולוגית-חברתית, לבין תחושת השייכות האישית והרצון בהזדהות עם המגדר האחר, ומספקת את הסביבה המחזיקה הדרושה בתהליך השינוי הפיזיולוגי והנפשי.

התמודדות ההורים

ההתמודדות עם ילדים המציגים התנהגויות ורצונות שאינם תואמים את המגדר אליו נולדו עשויה להיות מלחיצה ומפחידה עבור הורים.

ישנה מיסקונספציה נפוצה לפיה טרנסג'נדריות היא תופעה מודרנית וחדשה, אלא שלמעשה ישנן עדויות לאנשים שסירבו לקבל את הדיכוטומיה המגדרית כבר לפני כאלף שנים.

מה שכן התפתחה רק בשנים האחרונים, ועדיין נמצאת בשלבי התפתחות, היא היכולת שלנו להבין ולהכיר בחוויה של האוכלוסיה הטרנסית. המפגש עם קהילה של אנשים נוספים שעברו חוויות דומות עם ילדיהם, מספקת עבור הורים אישור לכך שהם יכולים לתמוך ולעודד את ההתנהגות של ילדיהם, ואת הכלים לעשות זאת.

למשל, קבוצה אדבוקטיבית שנקראת "ברית הלביאות", אותה הקימו אמהות לילדים טרנסים.ות.

הקבוצה פעילה וגדלה וההורים והילדים נפגשים בשעות הפנאי ומהווים קבוצת השתייכות חזקה ומחזקת

קבלה היא כביש דו-סיטרי - לא ניתן לצפות מחוויה של דחיה ראשונית יחד עם חיים שלמים בתחושה של חוסר התאמה בין הזהות המגדרית לבין המגדר הביולוגי-חברתי לעורר תחושות חיוביות בקרב הקהילה הטנרסג'נדרית. תחושות הכעס כלפי החברה, שלא הסכימה לקבל אותם כפי שהם הן נפוצות ומובנות, והדרישה לקבלה ולכבוד היא רק הגיונית.

לאנשים שלא חוו את תחושת הדיסוננס הזה אין באמת את היכולת להבין את החוויה של גברים ונשים טרנסג'נדרים, והרבה פעמים השאלות והתהיות שלהם, שעשויות להיתפס כפוגעניות, הן למעשה תמימות. ככל שנוכל להיות יותר מקבלים כלפי הבחירות המגדריות אחד של השני, כך יהיה טוב יותר לכולנו.

מחקר אחד אשר בדק בריאות נפשית בקרב קבוצה של כ- 300 נשים טרנסג'נדריות צעירות, בין הגילאים 16-29 בארה"ב מצא כי שיעורי ההפרעות הפסיכיאטריות והשימוש בחומרים ממכרים היה גבוה פי-1.7-3.6 משיעורם באוכלוסיה הכללית.

אולם רוב הנשים שנבדקו היו מובטלות, ליותר מרבע מהן לא היה ביטוח בריאות ורבות מהן חיו בתנאי עוני קיצוניים- כל אלו מהווים סטרסורים משמעותיים ותוצאות אפשריות של אפליה.

ממצאי מחקר זה שונים מהותית ממצאי מחקר אחר שבחן את הבריאות הנפשית של ילדים טרנסג'נדרים שעשו מעבר חברתי, ז"א שמזדהים בניגוד למין המולד שלהם ושניתנת להם תמיכה חברתית לחיות בג'נדר המנוגד socially) transitioned transgender children). הממצאים הראו כי מדדי הדיכאון של ילדים אלו זהים למדדי הדיכאון של ילדים בקבוצת הביקורת ונמצאה עליה קלה בלבד במדדי החרדה שלהם, בהשוואה לקבוצת ביקורת.

יש לציין כי מחקר זה, שנערך ע"י OLSEN ועמיתיה, התמקד בקבוצת נבדקים צעירים הרבה יותר עם תמיכה רגשית רבה יותר. ילדים טרנסטג'נדרים אלו קיבלו אישרור/הכרה לזהות המגדרית בכל אספקט בחייהם: תמיכה מצד הוריהם, בני גילם ותמיכה חברתית ממסדית יותר. כמו כן, רוב הילדים הגיעו ממשפחות שגובה הכנסתם הכספית היה ממוצע ומעלה לפחות.

יחד עם זאת עולה כי הקשיים הנפשיים של טרנסג'נדרים נוטים לעלות עם הגיל. מעניין יהיה לבחון כיצד ילדים ממשפחות תומכות יתפקדו עם כניסתם לגיל ההתבגרות. מה שעדיין לא ברור הוא האם המצוקה הרגשית המכונה gender dysphria, תופיע בקרב אותם ילדים שזכו לתמיכת משפחתם, כאשר יצטרכו להתמודד בהקשר חברתי רחב יותר ולהתקל באתגרים התפתחותיים נוספים בתחום החברתי, הזוגי והמשפחתי (בגוונים רבים, למשל ארוחת חג הורי בן/בת הזוג).

מחקר עדכני אחר שנערך בברזיל מצא כי הזהות הטרנסג'נדרית כשלעצמה אינה מהווה הפרעה נפשית. במחקר זה בדקו החוקרים האם המצוקה וחוסר התפקוד של א/נשים טרנסג'נדרים הם תוצאה של סטיגמה ודחייה חברתית, או שהיא מרכיב אינהרנטי/פנימי של עצם היותך טרנסג'נדר/ית. כאמור לעיל א/נשים טרנסג'נדרים/ות סובלים/ות לאורך חייהם ממידה רבה של דחייה, אלימות, השפלה, אפליה. רבים ממקרים אלו מתרחשים בקונטקסט המשפחתי. מניתוח סטטיסטי שערכו החוקרים, נמצא כי דחייה חברתית ואלימות הינם מנבאים חזקים יותר למצוקה ואי תפקוד בקרב אנשים טרנסג'נדרים. זהות טרנסג'נדרית כשלעצמה, אינה גורם מנבא למצוקה ואי תפקוד. באופן כללי ניתן לראות כי המחקרים מחזקים את התפיסה שזהות טרנסג'נדרית אינה מהווה אבחנה פסיכיאטרית ויש מקום לשקול הוצאתה מתוך ה-DSM, מהלך שהוא בפני עצמו יכול להשפיע ולמתן את התיוג השלילי ואת התופעות הנלוות לו. כמו כן נראה כי כדאי להשקיע בהעלאת המודעות החברתית לתופעה זו ובמדיניות המעודדת קבלה ושילוב של אנשים טרנסג'נדרים בחברה.

ניתוח לשינוי מין - Transition

עבור טרנסג'נדרים בוגרים, אשר חווים בצורה תדירה כי הם חיים בגוף לא להם, חווים חוסר נוחות מתמדת לגבי גופם וחוסר נוחות משמעותית בנוגע לסימני המין הראשוניים והמשניים שלהם, נמצא כי הפתרון היעיל ביותר להפחתת המצוקה הוא התחלת תהליך לשינוי אברי המין.

מחקרים בתחום גילו כי טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי אינו משנה את העובדה כי הטרנסג'נדר או הטרנסקסואל ממשיך להרגיש כי הוא חי בתוך גוף שזר לו.

עם זאת, בשנים האחרונות גוברת הדאגה בקרב רופאים ואנשי מקצוע אחרים בתחום הבריאות האם זו, למעשה, הדרך הטובה ביותר להמשיך עבור אלה מתחת לגיל 18. במספר מדינות הוחלט על נסיגה מטיפול רפואי ובמקום זאת מודגשת תחילה על פסיכותרפיה. בבריטניה אסר ה-NHS במהלך 2023 על טיפול הורמונלי לילדים בגיל ההתבגרות (כמו חוסמי טסטוסטרון), מחוץ למחקר קליני.

בישראל קיימת ועדה של משרד הבריאות הדנה וממליצה על תהליך של שינוי מין בבוגרים.

לתהליך בארץ שלושה שלבים:

• בשלב ראשון מאבחן איש מקצוע מתחום בריאות הנפש כי קיימת חוסר התאמה בין המין ומגדר ונשקלת המלצה על ניתוח לשינוי מין.

• לאחר ראיון, הוועדה שעובר האדם ונמצא מתאים, עליו לחיות שנתיים בזהות המגדרית המבוקשת, תוך טיפול פסיכולוגי. במהלך השנתיים ניתן טיפול הורמונלי.

• לאחר שנתיים נדרשת המלצה נוספת של הוועדה, ואיש/ת בריאות הנפש שליווה את האדם במשך השנתיים.

רק לאחר אישור הועדה ניתן להתחיל בתהליך שינוי המין, הממומן על ידי משרד הבריאות וקופות החולים.

ביקורת מופנית כלפי הוועדה על ידי הקהילה הטרנסג'נדרית, על האופן בו היא ממיינת את המועמדים ועל פרוטוקול הטיפול הנדרש.

בעולם, מקובל לעבוד לפי הנחיות ועדת הארי בנג'מין למחקר וטיפול בדיספוריה מגדרית.

ישנו פער בין המלצות אגודת הארי בנג'מין לבין הפרוטוקול הטיפולי שלפיו עובדים בישראל.

מגבלות שונות הקיימות בישראל, אינן מקובלות ברוב מדינות העולם המערבי.

באופן הזה, טוענים הפעילים, נשללת הזכות הבסיסית מטרנסקסואלים רבים לבצע הליך ניתוחי שהוא מציל חיים, על רקע קריטריונים שאינם תואמים את הידע בתחום המחקרי בנושא בעולם המערבי.

יעל סיני (2013), בעבודת המאסטר שלה, מתארת את הליך הוועדה הכולל טיפול בן שנתיים, שבסופו ניתן האישור לניתוח לשינוי מין. אחד מהדברים הנבדקים בטיפול, הוא נטייה מינית עקבית לכיוון ה"נכון".

כלומר, גבר ההופך לאישה אמור להימשך לגברים בלבד, ואישה ההופכת לגבר, אמורה להימשך לנשים. אם לא מראה האדם נטייה עקבית "נכונה" במשך שנתיים, לא יאושר ההליך.

תפיסת הוועדה לדעת הכותבת מייצגת את תפיסת החברה. בעבודתה היא מראיינת טרנסג'נדרים אשר מדווחים על שכדי להשיג את מטרה לא יכלו להביא את עצמם לטיפול, שכן הטיפול אינו מאפשר אמביוולנציה, התלבטות, או נטייה למין ה"לא נכון", כל שכן לשני המינים. כמו כן, טוענת סיני, שישנה פסיכולוגית אחת בלבד המבצעת את הטיפול הפסיכולוגי ותפיסתה היא הקובעת. יותר מכך, מבקרת סיני  את העובדה שישנו רק מנתח אחד המבצע את הניתוחים. אופיו של התהליך, לדעתה של סיני, מונחה על ידי מטרה סמויה של הערמת קשיים על המטופלים, ומנציח את מיעוט הניתוחים המבוצעים בארץ, כך שלא נוצר עומס של עבודה על הוועדה.

הליך הועדה אמור לאשר את היות האדם "מתאים" למין המבוקש. ההתייחסות החברתית והתקשורתית שמביאה ד"ר עמליה זיו (1999) במאמרה, ממחישה את הבדיקה שצריכה האישה הטרנסקסואלית לעבור (to pass) בעיני החברה.

המאמר מחזק את דבריה יעל סיני: "האישה הטרנסקסואלית מצטיירת בערוצי המדיה השונים כרמאית, המבקשת לפתות ולערום על גברים שבאים איתה במגע מיני, או כפתאטית, שלמרות המאמצים הכבירים, אינה מצליחה להגיע לאותנטיות נשית ולעולם תישאר רק "כמעט" אישה (Serano,2007, בתוך יעל סיני 2013). העולה מן האמור לעיל הוא שהתייחסות החברה והתקשורת היא דיכוטומית באשר לגבריות ונשיות, וסותרת את עיקרון התיאוריה הקווירית נגד אותה דיכוטומיה.

דוגמא מצוינת למסר שמעבירה התקשורת, הוא הסרט "משחק הדמעות" (1992) שהיכה גלים בעקבות הסצינה בה כאשר פרגוס, גיבור הסרט, עומד לקיים עם דיל, הגיבורה, יחסי מין בדירתה. הוא מגלה כי יש לה פין, ומדובר בעצם באישה טרנסקסואלית. התגובה הראשונית שלו היא של גועל. הוא ממהר לשירותים להקיא ובטעות מכה את דיל בפנים, מכה המשאירה סימן כחול, ומשאיר אותה על הרצפה, לבדה, בוכה. למיטב זיכרוננו, למרות שבהמשך הסרט פרגוס המשיך להמשך לדיל למרות שהיה בקונפליקט פנימי קשה, והיה בכל זאת מאוהב בה, תשומת הלב שגילו אלה שצפו בסרט היה בעיקר סביב אותה סצנה של גילוי המין הביולוגי (מאירי, 2011).

מאמרה של זיו (1999) המחזיקה בתיאוריה הקווירית, בוחן את שינוי המין של דנה אינטרנשיונל כאקט פוליטי, וכיצד היא משתמשת בו באופן פוליטי, שזהו אחד העקרונות של הגישה הקווירית. תומכי הגישה הקווירית מבליטים את השונה, כי דרכו ניתן להכיר את הדומה ומה מקומו בחברה.לפי הגישה הקווירית חשובה במיוחד הבנת המיניות כתחום פוליטי. התיאוריה הקווירית צמחה מתוך הפמיניזם. הפמיניזם הרדיקלי ביקר את המיניות ההטרוסקסואלית הנורמטיבית כמשרתת את הרבייה ואת המיניות הגברית, אך לא מותאמת בהכרח למיניות הנשית. חוסר סיפוק מיני של נשים הפך לפי הבנה זו מבעיה "אישית" ו"פרטית" לבעיה פוליטית.

מאמרה של סנדי סטון על טרנסקסואליות תוקף את שאיפתם של הטרנסקסואלים להפוך לנשים או לגברים "מושלמים", כשהם רוכשים סממנים של המגדר האחר.

היא סבורה שיש להותיר סממנים אחדים של המין והמגדר הקודם כדי לאתגר מודלים קיימים הטוענים לקשר "טבעי" בין שני המישורים. לדבריה, "יצירתו של שיח נגדי היא מלאכה קשה אם התוכנית היא להיעלם".

חזותה של סטון בסרט "מתמגדרים" (Gendertauts, 1999 גרמניה) משמרת סממנים של שני המגדרים ויוצרת הופעה ייחודית, המבליטה את האופן שבו אפשר לנכס תהליכים סובייקטיביים למאבק פוליטי.

דנה אינטרנשיונל, יוצרת את השיח הזה באופן אקטיבי. למרות שהיא דווקא "עוברת" בחברה, היא משתמשת במעבר שלה למגדר אחר, כדי לבטא אקט פוליטי.

אין בה כוונה "לעבור" למגדר השני ולהיטמע בו, אלא היא מזכירה בסיטואציות שונות את דבר היותה "קוקסינל". היא מחוברת היטב לקהילה הלהט"בית ואף משמשת כנציגתה באירועים שונים. כאשר הביע הנשיא את סלידתו מהנושא ציינה כי "אין הוא הנשיא שלה".

למרבה האבסורד, למרות שטרנסג'נדרים היו בתחתית הסולם ההיררכי בקהילה הלהט"בית משום הבולטות הרבה שלהם, לעומת להט"בים אחרים שיכולים להיראות כהטרוסקסואלים, הפכה דנה לסוג של דוברת של הקהילה.

גורמי לחץ ומצוקה פסיכולוגית בקרב טרנסג'נדרים

תגובת החברה באופן שלילי לאנשים טרנסג'נדרים, הנקראת "טרנספוביה", היא בעלת השפעה רבה על רווחתם הנפשית.

אירועים טרנספובים לעיתים יכולים להגיע לכדי אלימות ואפילו רצח.

ידועים מקרים רבים של פשעי שנאה, כגון הרצח של ברנדון טינה, אשר היה טרנסג'נדר שנולד מבחינה ביולוגית כנקבה, אך בהתבגרותו אימץ לעצמו זהות מגדרית גברית. טינה נאנס ונרצח, וחייו ומותו היוו בסיס לסרט "בנים אינם בוכים", המבוסס על הסרט התיעודי "סיפורו של ברנדון טינה"‏ משנת 1998.

"סיפורו של ברנדון מאיר היסטוריה ארוכת שנים של התקפות אלימות על הומואים, לסביות, ואחרים, אשר מיניותם אינה עולה בקנה אחד עם תכתיבי המגדר המסורתיים" (Dittmar, כפי שמצוטט אצל מאירי, 2011).

בעיירה הכפרית של פולק סיטי, נברסקה, בה קיווה למצוא ברנדון את ביתו החדש, הוא מצא את מותו בדמי ימיו, מוות שיכול היה להימנע, שכן הוא הספיק להגיש במשטרה תלונה על האונס, בטרם נרצח. אך המשטרה לא נקטה בשום פעולת מנע. במקום להגן על ברנדון, היא בחרה לעסוק ב"בעיות הזהות שלו" (מאירי, 2011).

התחושה שהחברה אינה מקבלת אותם, היא הגורמת למצוקה. 

התיאוריה האקולוגית

התיאוריה האקולוגית מחזקת את העמדה כי לאירועים מסוג זה ישנה השפעה על הפרט.

בייטסון אצל קיני (2006) מציג את החשיבה האקולוגית כאינטראקציה או יחסי גומלין בין מרכיבים.

הנחות היסוד של גישה זו הן:

ארגון עצמי, רפלקטיביות וסיבתיות מעגלית.

בהתייחס לגישה האקולוגית, אפשר להבין שבכל אחד מהמעגלים יכול להיות פוטנציאל למצוקה או תמיכה. כך גם בנושא של נטייה מינית, יש השפעה רבה של האינטראקציה בין כל המעגלים.

תאוריה נוספת הדנה בבריאות נפשית של מיעוטים ובכללם להט"בים (לסביות, הומואים, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים), היא "תיאוריית לחץ המיעוטים" של  Meyer. במחקרו גיבש את תאוריות הלחץ בכלל, שבהן הבריאות הנפשית והפיזית מושפעות חברתית מכמה אספקטים:

א. אירועים בסביבה.

ב. לחץ כללי.

ג. בריאות נפשית וגופנית.

במחקר נמצא כי בקבוצות מיעוט קיימים תהליכי לחץ פנימיים: ציפיה לדחיה, הסתרה, הומופוביה פנימית ועוד, כמו גם תהליכי לחץ חיצוניים: אפליה ואלימות. תהליכים אלה גורמים לפגיעה בבריאות נפשית ופיזית. הוא מצא שלא בהכרח יש צורך לחוות את האפליה בצורה אקטיבית, אלא מספיקה הידיעה שאפליה כזו קיימת בחברה, או לשמוע על אירועים כאלה.

טרנסג'נדרים - "סליחה על השאלה"

בפרק "טרנסג'נדרים", מתוך הסדרה של כאן "סליחה על השאלה", מתראיינים טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות אמיצים ואמיצות שהחליטו ללכת עד הסוף עם האמת שלהם, וכפי שאמרה אחת המשתתפות: "כמה אנשים אתם מכירים שהולכים עם האמת שלהם?".

צודקת. חשוב להכיר את החוויה האישית מאחורי הפוביות, הסטריאוטיפים המנותקים, הרתיעה וההגנות שהיא מעוררת אצל בני אדם, ממש פה אצלנו.

הפסיכולוגיה הסובייקטיבית של המתמודדים עם ספקות לגבי נטיה מינית רוויה בכאב נפשי - 40% ניסיונות התאבדות בקרב טנסג'נדרים - שמוטבע בכל שלב התפתחותי:

ההתמודדות של המשפחות, בקצה האחד אלימות והדרה ובקצה האחר נכונות עמוקה לקבלה, התדהמה של "האח האוטיסט", המיניות המחויכת, האמיתית, המאניירות, ה"לפני ואחרי", ה- Transition, האבא שיישאר תמיד אבא ובעיקר היכולת לאינטימיות וקשר עמוק ואוהב.

נוגע בעומק הנשמה ומעורר השראה: 

התייעצו איתנו על טיפול מתאים

מוזמנים לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי.

הירשמו לשיחת ייעוץ קצרה,

ממוקדת וחד-פעמית - 

הערכה מהירה, עם חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

12 בדצמבר 2023

תודות:

שירלי מוריץ, MSW,

מטפלת CBT,

עמיתת מכון טמיר ראשל״צ

מקורות:

גרוס, א., זיו, ע. (2003). בין תיאוריה לפוליטיקה: לימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית. בתוך:  י. קדר, ע. זיו, א. קנר (עורכים), מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה  קווירית. ת"א: הקיבוץ המאוחד. עמ' 9-45.

הארדין, ק., הול, מ. (2004). דיכאון באוכלוסייה ההומו-לסבית. קריית ביאליק, הוצאת "אח" בע"מ.

זיו, ע. (1999). דנה אינטרנשיונל. פרסום וביקורת,  12, 13-38, 1999. http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/LGvT7///12,13-38.pdf

מאירי, ס.(2011). מין שאינו מינו: חציית מגדר בקולנוע העלילתי. תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

מרטון, י. (2013, מאי). אנשים טרנסג'נדרים בישראל: גורמי לחץ, גורמי תמיכה ובריאות נפשית, כנס סקס אחר ה-13, תל אביב, ישראל.         .

סיני, י. (2013). וועדה תקבע אם אני גבר או אישה? מדיניות כלפי חציה מגדרית וסובייקטיביותטרנסג'נדרית בוועדה לשינוי מין בתל – השומר. (עבודת תזה שלא פורסמה). אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ישראל.

עיני, ל. (2009 ,פברואר). טרנסג'נדרים: השינוי מתחיל בתוכם. הוצא ב26 לנובמבר, 2010, אתר דוקטורס

שילה, ג. (2007 .)החיים בורוד: בני נוער וצעירים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. תל אביב: רסלינג.

Alicia Ault, Doctors Have Failed Them, Say Those With Transgender Regret. March 14, 2022, in Medscape: https://www.medscape.com/viewarticle/970223

American Psyhiatric Association. (2000). Diagnostic and manual of mental disorders (4th ed.,    text rev.) Washington, DC: Author

Caprini RM, Oberoi MK, Dejam D, Chan CH, Potemra HMK, Morgan BJ, Weimer A, Litwin MS, Mendelsohn AH, Lee JC. Effect of Gender-affirming Facial Feminization Surgery on Psychosocial Outcomes. Ann Surg. 2022 Jul 4. doi: 10.1097/SLA.0000000000005472. Epub ahead of print. PMID: 35786682.

Davies, E.(2004). Finding Ourselves: Postmodern Identities and the Transgender Movement' in S, Gillis., G, Howie. & R, Munford. (eds). Third Wave Feminism – A Critical Exploration. Pp: 110-121. London: Palgrave, 2004.

Hochdorn, A., Faleiros, V. P., Valerio, P., & Vitelli, R. (2017). Narratives of Transgender People Detained in Prison: The Role Played by the Utterances “Not” (as a Feeling of Hetero- and Auto-rejection) and “Exist” (as a Feeling of Hetero- and Auto-acceptance) for the Construction of a Discursive Self. A Suggestion of Goals and Strategies for Psychological Counseling. Frontiers in Psychology, 8, 2367

Lev, A.I. (2007). Transgender communities: Developing identity through connection. In K. J. Bieschke, R. M. Perez, & K. A. DeBord (Eds.), Handbook of counseling and psychotherapy with lesbian, gay, bisexual, and transgender clients (2 nd ed.). (pp. 147-175). Washington, DC: American Psychological Association.

Meyer, I.H. (2003). Prejudice, social stress, and mental health in LGB population: conceptual issues and research evidence. Psychological Bulletin, 129(5), 674-697

Olson J, Forbes C, Belzer M. Management of the Transgender Adolescent. Arch Pediatr Adolesc Med. 2011;165(2):171–176

Prosser, J. (1998). Second Skins: The Body Narratives of Transsexuality. New York, Columbia University Press.

Rosenthal, S. M. (2016). Transgender youth: current concepts. Annals of Pediatric Endocrinology & Metabolism, 21(4), 185–192Safer, J. D., Coleman, E., Feldman, J., Garofalo, R., Hembree, W., Radix, A., & Sevelius, J. (2016). Barriers to Health Care for Transgender Individuals. Current Opinion in Endocrinology, Diabetes, and Obesity, 23(2), 168–171

Russell DH, Hoq M, Coghill D, Pang KC. Prevalence of Mental Health Problems in Transgender Children Aged 9 to 10 Years in the US, 2018. JAMA Netw Open. 2022;5(7):e2223389. doi:10.1001/jamanetworkopen.2022.23389 

Saleem, F., & Rizvi, S. W. (2017). Transgender Associations and Possible Etiology: A Literature Review. Cureus, 9(12), e1984

Wilchins, R. A. (2002). It's Your Gender, Stupid. in J. Nestle, C. Howell & R. Wilchins (eds.) Genderqueer: Voices from Beyond the Sexual Binary. Pp.23-32. Los Angeles: Alyson Publications.

https://edition.cnn.com/2018/06/20/health/transgender-people-no-longer-considered-mentally-ill-trnd/index.html