מכון טמיר לפסיכותרפיה
האם ג'רי סיינפלד אוטיסט?
מי שמכיר אפילו במעט את האבחון של PDD, אוטיזם, או של הפרעות על הספקטרום האוטיסטי לא ממש הופתע מהודאתו של ג'רי סיינפלד על היותו אוטיסט קל.
כפסיכותרפיסט בתל אביב שהנחה קבוצות תמיכה של הורים לילדים אוטיסטים, אני משוכנע שמרבית ההורים עם ילדים על הספקטרום, היו חותמים בשמחה על ילד עם תפקוד כל כך גבוה. מאז ג'רי הבהיר שדבריו הוצאו מהקשרם, ועם זאת, יהיה מעניין לעשות תרגיל פסיכולוגי ולדון באפשרות של לקות אוטיסטית אצל ג'רי.
כששמעתי על החיבור בין סיינפלד לאוטיזם, חייכתי ונזפתי בעצמי שלא קלטתי אותו. כמעט יצא לי: "ניומןןןן...". יתכן שהגרעין האוטיסטי מהווה חלק מסוד הצלחתו של סיינפלד, ככותב ושחקן ראשי בסדרה הידועה שהסתיימה לקראת סוף שנות ה-90 (אך עדיין דורך כוכבה ב-re-runs שלא נמאסים אף פעם).
ההתבוננות הרגשית על העולם הבין-אישי באופן כה מנוכר ואינסטרומנטלי, היכולת לזהות ולשיים באופן כל כך מבריק שלל תופעות והתנהגויות אנושיות וההתרחקות המתמדת מיחסים מתוך בחירה ראציונלית, הם כולם סימפטומים שמסבים לאדם חיים שיש בהם הרבה סבל בדידות. אבל ג'רי סיינפלד ידע כיצד להפוך כוחות בולמים לכוחות מניעים, ויצר את קומדיית היחסים הכי טובה אי פעם.
קבלת החלטות שנראית מעוותת והתנתקות טוטאלית מבנות זוג על בסיס סיגנלים חיצוניים (גודל הבוהן של אשה, או התקרבות לפניו של האחר בזמן שיחה, למשל) מעידות על מחסור בזמינות של סינגלים חברתיים פנימיים. כלומר, אדם בעל קווים אוטיסטיים מתקשה מאוד לקבל החלטות לגבי מערכות יחסים, מכיוון שהאינטואיציה שלו, תחושות הבטן שלו, על מידת ההתאמה של מערכת יחסים אינה מאותתת ואינה מנחה אותו לכיוון זה או אחר. המערכת כבויה או מתפקדת באופן חלקי. לפי השתלשלות האירועים בתכנית של סיינפלד, לג'רי חסרים אותות רגשיים שמבשרים ש"כדאי לי להתקדם ביחסים הללו" או "אני עלול להסתבך בקשר לא בריא". הוא נאלץ להתבסס ולהסתמך על אינפורמציה חברתית חיצונית, אותה הוא מתקף פעם אחר פעם באמצעות עיבוד ורבלי הזוי עם ג'ורג', איליין וקרמר, דמויות גאוניות, שכל אחת מהן דורשת מאמר פסיכיאטרי ופסיכודיאגנוסטי נפרד ומתמשך...
סיינפלד, שמספר עכשיו כי אובחן בעבר כאוטיסט, נמצא כמובן על קצה קצהו של התפקוד הגבוה באוטיזם / PDD.
עד לפני זמן לא רב, יתכן שהיה מאובחן כסובל באופן חלקי מסינדרום אספרגר, אבחנה שנכחדה זה מכבר מקלפיקיציית האבחנות הפסיכיאטרית וחלקית המירה את שמה ל-SCD.
ניתן להתייחס אך ורק לשני דברים ידועים:
הראשון הוא היכרות עם מאפייני הספקטרום האוטיסטי והשני הוא תצפית מתמשכת לאורך שנים על דמותו הטלוויזיונית של ג'רי סיינפלד בתכנית,
עכשיו נתחיל: במבט ראשון, סיינפלד חשוד בהתנשאות, הוא נראה כאדם מודרני לכוד הלוקה בנרקיסיזם , בשנאה עצמית עמוקה שאינה מאפשרת לו לאהוב באמת אף אחד. לכל היותר הוא מגיע לפשרות סכיזואידיות כאלו ואחרות, כלומר, מבחינתו עדיף היה לחיות לגמרי לבד, ולשמר פה ושם מערכות יחסים מינוריות כדי לשמור על שפיות ולהיתפס על ידי החברה כנורמלי ולא כחריג. ככל שנמשכים הפרקים אל תוך העונה הראשונה והשניה בסיינפלד, אנו נחשפים לעומק המצוקה האינטימית והתקיעות הטראגית של הגיבור: סיינפלד לא בוחר להיות לבד, האגו שלו פשוט לא מצליח להתקדם ביחסים עם מישהי מעבר לכמה דייטים. האשה היחידה שמצליחה לשרוד את המסננת האוטיסטית של סיינפלד היא איליין, שהופכת בעיניו לידידה אפלטונית שאינה מעוררת תשוקה. איליין היא האשה היחידה שיצאה עם סיינפלד ונשארת קרובה אליו. התמשכות הקשר מתאפשרת רק הודות לעיקור הייצוגים המיניים שלה מתוכו - היא לא נתפסת בעיניו כאוביקט נשי נחשק (פרט אולי לפרק אחד שנשכח במהירה). באותה מידה יכלה איליין להופיע דמות גבר או אשה א-מינית (ראו למשל את פרק 'התחרות' שמגשר באופן מדהים על פערי המיניות בין גברים לנשים).
סיינפלד תקוע חזק. הוא נראה בסך הכל בן אדם די נורמלי, אך הקווים האישיותיים המאפיינים אותו הם סכיזואידיים, נרקיסיסיטיים ותקשורתיים (הקווים התקשורתיים מתייחסים למאפיינים האוטיסטיים). הגאונות של סיינפלד היא כנראה בתרגום של פסיכופתולוגיה בין-אישית להומור יוצא מן הכלל. אבל התואר 'נוירוטים', שניתן עבור רביעיית הגיבורים הג'וקרים בסדרה היה מחמיא למדי.
המציאות קשה הרבה יותר...
באחד הפרקים, למשל, ג'רי סיינפלד מגלה את הכעס. מאדם אפאתי, אלקסתימי ואדיש הוא הופך לאדם רגזן וכעוס. תוך כדי השינוי שלו, הוא לועג בציניות אופיינית, למנטרה התרבותית האמריקאית של 'בואו נדבר על זה'. הכעס של סיינפלד מסב לו הקלה פיזיולוגית, מערכת העצבים המרכזית שלו נרגעת. הוא מגלה שיש בו תוקפנות שניתן לבטאה ישירות מול האחר ומגלה שכולם סביבו נשארים בחיים. אבל בניגוד לאדם נוירוטי מן השורה, שיתרגל וילמד להתנהל עם המיומנות הבין-אישית החדשה שרכש, ג'רי אינו באמת יודע להבחין האם ומתי הוא כועס. כדי לאמץ את המיומנות הזו, הוא צריך להבחין בין רגשות - מתי הוא כעוס, מתי הוא מתוסכל, מתי הוא מרוגש ומתי הוא פוחד. בכל הרגשות הללו קיימת עוררות פיזיולוגית, דופק גבוה ועלייה בלחץ הדם, אבל לך תבחין ביניהם... אין לסיינפלד את היכולת לייצר סיגנלים פנימיים שמשיימים רגשות. כעס זה שחרור של אנרגיה פנימית כלפי חוץ ולכן יש תחושת הקלה. אבל אדם שסובל מאוטיזם לא יכול לדעת בוודאות מה קורה לו רגשית, כי אין לו מערכת פנימית תקינה דיה שתאושש את ההרגשה. הוא מבין לכאורה שאמור להתעורר בו כעס, אבל זו הבנה ראציונלית. בהומור שחור על תסמונת אספרגר, ידוע שאנשים המסתגלים להפרעה לוקחים עמם בארנק רשימת פתקים עם רגשות מסוימים שאמורים להופיע בנסיבות מסוימות. מישהו מרים עלי את הקול? יש לי בתיק פתק עם 'עלבון'.
נקודה נוספת שמחזקת את הכיוון האבחנתי היא הקושי של סיינפלד באמפתיה וב-theory of mind. הוא לא באמת רגיש וקשוב למה שקורה אצל אחרים, מה שלעיתים עלול להתפרש כאכזריות לשמה. הוא מזהה ומלקט דפוסים התנהגותיים, מפענח אותם ומסיק מסקנות מתוך הנתונים. ועם זאת, ג'רי למד כנראה לאורך חייו כיצד לא להסתבך והוא אכן נמנע מעימותים וקונפליקטים ישירים לאורך כל עונות התכנית. לכל היותר הוא נגרר כסייען בעימותים של אחרים, אבל חוץ מניומן, איש אינו מעורר בו באמת פנטזיות לפגוע באחרים או משאלות על נקמה מתוכננת (גם רופא השיניים והסטנדאפיסט שגונב לו חומרים נעצרים במסננת הסופר אגו הנוקשה של ג'רי).
לסיכום, אילו היינו מתבקשים לנחש מי מארבעת גיבורי הסדרה לוקה באוטיזם היינו פונים למערכות היחסים שלהם: ג'ורג' יוצר מערכת יחסים מעוותת (אך מחייבת וקבועה) עם סוזן.
ודבר סיום:
עבור מיליונים מהווה הפרעת תקשורת מסתורית זו מהלומה משפחתית שמשנה את החיים באופן שקשה לתארו.
השנים האחרונות מביאות את האוטיזם לשורה הראשונה בתקשורת (כמו הסדרה "פלפלים צהובים") וכולנו מרוויחים מהמודעות המתגברת למצוקה האוטיסטית.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
פגישה טלפונית קצרה
עם מתאמת טיפול -
להרשמה (ללא עלות)
עם ראש המכון -
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
שיחת הכוונה לטיפול ומטפל
עם מתאמת בכירה -
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
על טיפול במכון טמיר
