אשמה הורית עלולה להיות מנגנון הגנה שחוסם למידה

אחד האתגרים ההוריים המתעתעים ביותר הוא ויסות אשמה.

כל הורה מרגיש לפעמים, בינו לבין עצמו, שהוא בכלל ילד שנכנס טרם זמנו לפוזיציה אחראית מדי. 

מה קורה כשהעבר הטראומטי של ההורה פוגש את מצוקת הילד? 

מהעולם של גישת EDT, אשמה, בושה וחרדה יכולים להיות רגשות חוסמים: 

הם משתלטים על המערכת ומסתירים רגשות חיוניים יותר שנמצאים מתחת - כמו עצב, אהבה, חמלה, חוסר אונים, כעס בריא.

לכן, כשאנחנו מווסתים אשמה, אנחנו לא מוותרים על אחריות; להיפך, אנחנו מפנים מקום לרגש עמוק, ראשוני ומדויק יותר, ממנו אפשר ללמוד, להתקרב ולפעול כהורה יעיל.

אם נביט על זה מזווית של הדרכת הורים, אשמה הורית הופכת בעייתית במיוחד כאשר היא חוסמת תיקוף.

לפי גישת הטיפול DBT, הורה שמרגיש אשם מדי מתקשה לראות את הילד בבהירות, פשוט כי הוא עסוק בשיפוט עצמי חורך ומכלה - האם הוא הרס, נכשל, הגזים או פגע; ואז במקום לומר לילד “אני רואה שקשה לך”, הוא אומר לעצמו “אני הורה גרוע”.

ברגע הזה הילד נשאר לבד, בלי מבוגר מווסת מולו. לכן הפחתת אשמה היא פעולה טיפולית־מערכתית: היא מחזירה להורה יכולת לראות, לשמוע, לתקף ולהוביל.

מה אשמה עושה בתוך המערכת המשפחתית?

לפעמים היא גורמת להורה לוותר מהר מדי, לפעמים להסביר יותר מדי, לפעמים להתפרץ כדי לברוח מחוויית כישלון, לפעמים להיכנס לשיחות תיקון ארוכות בזמן שהילד צריך משהו לגמרי שונה.

והכי ברור, אשמה מאפשרת השבת שליטה שמתרחקת רגשית, כי המגע עם הילד כואב מדי. 

הבעיה היא שכאשר אשמה והאשמה ממלאות את החדר, כמעט אין מקום ללמידה.

המודל הביו־סוציאלי של DBT מציע עדשה אחרת. הוא מזמין אותנו לראות את הילד דרך שילוב בין פגיעות רגשית גבוהה לבין הסביבה שבה הוא גדל ומתפתח. פגיעות רגשית גבוהה יכולה להתבטא ברגישות חזקה לגירויים, התלקחות מהירה, קושי לחזור לרגיעה, תגובות גוף חזקות וקושי לחשוב בבהירות בזמן סערה. 

הסביבה המשפחתית, גם כשהיא אוהבת ומסורה מאוד, יכולה להתקשות להגיב בעקביות מול עוצמות כאלה. לפעמים היא מסבירה יותר מדי, לפעמים מוותרת, לפעמים מציבה גבול מאוחר מדי, לפעמים מגיבה בכעס, ולפעמים פשוט מתעייפת.

המטרה של המודל אינה לקבוע מי אשם, אלא להבין איך נוצר מעגל. ילד מוצף מפעיל הורה מוצף. הורה מוצף מגיב באופן שמנסה לפתור את הרגע, אבל לעיתים בלי כוונה מחזק את הדפוס. ילד שמרגיש שלא מבינים אותו מגביר עוצמה. הורה שמרגיש שהוא מאבד סמכות מגביר שליטה. וכך נוצרת מערכת שבה כולם מנסים לשרוד את הרגע, אך כמעט אף אחד לא מצליח ללמוד ממנו.

כאן נכנסת גם ההיסטוריה האישית של ההורה. כל הורה מגיע להורות עם עבר. יש הורים שבכי של ילד מפעיל אצלם חוסר אונים עמוק, יש הורים שסירוב מפעיל אצלם פחד מאובדן שליטה, יש הורים שכעס של ילד מפעיל בהם זיכרון של השפלה, ויש הורים שהסתגרות של ילד פוגשת אצלם חוויה ישנה של דחייה או נטישה. ברגעים כאלה ההורה עלול להגיב לילד שנמצא מולו, אבל גם לילד שהוא עצמו היה בעבר. לכן אחד הצעדים החשובים ב־DBT להורים הוא לזהות:

מה קורה לילד שלי עכשיו, ומה קורה לי עכשיו מולו.

נטרול אשמה אינו אומר ויתור על אחריות. להפך. אשמה מציפה אותנו בעבר, אחריות מחזירה אותנו להווה. אשמה אומרת ‘איך הגעתי למצב הזה’, אחריות שואלת ‘מה הצעד היעיל הבא’. אשמה מחפשת פסק דין, אחריות מחפשת למידה. לכן בפגישה הזו נרצה לבסס עמדה הורית שמסוגלת לומר: יש כאן קושי אמיתי, יש כאן דפוס שנוצר לאורך זמן, ויש לי אפשרות להתחיל לשנות את החלק שלי בתוך הדפוס.

• “הרגש של הילד אמיתי, וגם הגבול שלי אמיתי”

• “אני מחפש את המצוקה שמאחורי ההתנהגות, ואז בוחר תגובה הורית יעילה.”

• “כשהילד שלי מוצף, התפקיד שלי הוא להכניס יציבות למערכת.”

• “אני יכול להבין בלי להסכים, לתקף בלי לוותר, ולהציב גבול בלי להילחם.”

• “ברגע הזה אני מחזיר את המבוגר לחדר.”

במקום לשאול מי אשם בזה שהבית הגיע למצבים האלה, אנחנו כהורים מתחילים לשאול איך המערכת עובדת, מה מפעיל את הילד, מה מפעיל את ההורה, ואיפה אפשר להכניס תגובה יציבה יותר.

חשוב להכיר את המיומנויות היישומיות של מיינדפולנס להורים בזמן אמת, כלומר איך לעצור לשנייה אחת בתוך הרגע הטעון, כדי לבחור תגובה שמובילה פחות להסלמה ויותר לוויסות.

כתיבה:

איתן טמיר, MA,

ראש המכון