בטיפול CBT בחרדה אפשר לפעמים להרגיש שינוי כבר במהלך השבועות הראשונים, אבל אצל אנשים אחרים השיפור מתפתח בהדרגה לאורך כמה חודשים. הקצב תלוי בסוג החרדה, בחומרתה, במידת ההימנעות ובאפשרות ליישם את העבודה הטיפולית בחיי היומיום. חשוב לדעת שהסימן הראשון להתקדמות אינו תמיד תחושת רגיעה: לפעמים השינוי מתחיל בכך שמצליחים לעשות משהו שעד לא מזמן נמנענו ממנו.
אחת הציפיות הנפוצות בתחילת טיפול היא להרגיש פחות חרדה אחרי מספר פגישות. זו ציפייה מובנת, במיוחד כשהחרדה כבר גובה מחיר בשינה, בעבודה או ביחסים עם אחרים. אלא שב־CBT השיפור אינו מתרחש בהכרח בקו ישר. יש שבועות שבהם מרגישים הקלה, ולצידם תקופות שבהן מתנסים במצבים מאתגרים והחרדה דווקא מורגשת יותר.
בטיפול CBT ממוקד חרדה כללית נהוג לעיתים לעבוד במסגרת של כ־8 עד 20 מפגשים, אם כי משך הטיפול משתנה בהתאם לאבחנה, לפרוטוקול הטיפולי ולצרכים האישיים.
המספר הזה אינו מבטיח שהחרדה תיעלם בתום התקופה, וגם אינו אומר שטיפול ממושך יותר מעיד על כישלון.
נניח שאדם נמנע במשך שנים מנסיעות ברכבת מחשש שיחווה התקף חרדה.
בתחילת הטיפול הוא לומד לזהות את הפחד מהתחושות הגופניות ואת הדרכים שבהן הוא מנסה למנוע אותן.
בהמשך הוא מתחיל להתנסות בנסיעות קצרות. ייתכן שהדופק עדיין מאיץ ושהמחשבה "אני חייב לרדת בתחנה הבאה" ממשיכה להופיע, אבל עצם היכולת להישאר ברכבת עשויה להעיד על שינוי משמעותי.
לכן, לצד השאלה כמה חרדה מרגישים, כדאי לשים לב גם למה שהחרדה כבר אינה מונעת מאיתנו לעשות.
האם יש פחות ביטולים ברגע האחרון?
האם קל יותר להתמודד עם חוסר ודאות?
האם אפשר להישאר במצב לא נוח בלי לחפש מיד דרך להימלט ממנו?
גם העבודה בין הפגישות משפיעה על התהליך.
תרגול מותאם מאפשר לבדוק בחיים עצמם את מה שנלמד בחדר הטיפול, ולא רק להבין אותו מבחינה שכלית.
אם לאחר תקופה של עבודה משותפת אין שינוי מורגש בתסמינים או בתפקוד, כדאי להעלות זאת עם המטפל. אפשר לבחון מחדש את מטרות הטיפול, את אופי התרגול ואת ההתאמה של ההתערבות לקושי.
בטיפול CBT, השיפור החשוב ביותר אינו תמיד הרגע שבו החרדה נעלמת, אלא הרגע שבו היא מפסיקה לקבוע עבורנו מה אפשר ומה אי אפשר לעשות.
Curtiss, J. E., Levine, D. S., Ander, I., & Baker, A. W. (2021). Cognitive-Behavioral Treatments for Anxiety and Stress-Related Disorders. Focus (American Psychiatric Publishing), 19(2), 184–189. https://doi.org/10.1176/appi.focus.20200045
מכון טמיר לפסיכותרפיה
