שלבים בהתפתחות קבוצה טיפולית לפי גישת יחסי אובייקט

דרג פריט זה
(33 הצבעות)
שלבים בהתפתחות קבוצה שלבים בהתפתחות קבוצה

 שלבים בהתפתחות קבוצה לפי גישת יחסי אובייקט

ישנן חלוקות שונות ותיאורטיקנים שונים, המתארות את השלבים בהתפתחות קבוצה בטיפול קבוצתי, כמו זו של מקנזי וליווזולי, סארווי, הקונפליקט המוקדי, טוקמן ועוד רבות אחרות.  הרעיון שעומד מאחורי מודל התפתחותי פסיכולוגי, מתייחס לדרך תהליכית שפחות או יותר ניתן לצפות אותה מראש.

התנאים הקבוצתיים הנדרשים על מנת לאפשר החלה של "מתכון התפתחותי דינמי"משיתאים כמעט לכל קונפיגורציה בקבוצה טיפולית הם אלו:

  • קבוצה קטנה (4 משתתפים עד 15)
  • יחידת הנחיה - מנחה אחד או שניים - שפותחים את המשימה בתנאי עמימות מספקים לרגרסיה
  • קביעת מועד הסיום של הקבוצה עוד לפני תחילתה
  • משך הקבוצה חייב להיות לפחות 4 שעות מלאות
  • המנחים מחויבים להחזיק ולהכיל את הרגשות עולים בחדר, לצד הצבת גבולות ברורה (אתייחס בהמשך).

חני בירן (1983), מנשות המקצוע המובילות בישראל בטיפול קבוצתי, כתבה פרק במקראה של מרכז ציפורי, על פאזות בהתפתחות קבוצה טיפולית תוך זיקה לתיאוריה של יחסי אובייקט .

אסכם בראשי פרקים את שלבי המאמר של חני, יחד עם כמה התייחסויות משלי.

 

קריאה מהנה,

איתן 


חני מתבססת במאמר זה על ההתבוננויות התיאורטיות של מלאני קליין ווילפרד ביון , ומפרקת את המושגים לחמש תת-פאזות דרכן היא מסבירה התפתחות של קבוצה דינמית. 

כמו ברעיון התיאורטי של הפאזות המקוריות בגישתה של מלאני  קליין, לא מדובר כאן על מעבר לינארי בין שלבים, אלא על דילוג בין פאזות, עם אפשרות לשיבה לפאזה קודמת בכל עת. 

נתאר אותן בקצרה:

הפאזה הפובית

פאזה ראשונית והתחלתית בקבוצה, שבתהליך התפתחות תקין של קבוצה פאזה זו תהיה קצרה למדי, בין מספר דקות לפגישה או שתיים. הפאזה הפובית מאופיינת ברמה גבוהה של חרדה היוצרת מעין שיתוק רגשי בקבוצה. בתצפית למתבונן מן הצד נראים המשתתפים מכונסים, חרדים וחסרי מנוחה.

חני מתארת את החרדה הפובית כתקיעות בין חרדה קלסטרופובית לבין חרדה אגורפובית : החרדה הקלסטרופובית מתייחסת לתחושה המלחיצה של היות המשתתפים "לכודים" בתוך מעגל סגור עם אנשים חדשים שאינם מכירים. החרדה האגורפובית מתייחסת למרחב האין-סופי שמוצע לכאורה בקבוצה ולקושי להימלט ממנה. 

לא כולם נדחסים ומתכנסים בכסאותיהם - יש משתתפים בקבוצה שיגלמו את חרדתם דווקא בכיוון ההפוך לשיתוק האופייני, בעיקר על ידי שיתוף מוגזם ולא מותאם להתפתחות הקבוצה, מצב אותו ניתן לכנות "קאונטר פובי". 

הפאזה הפובית מבטאת כאמור את החשש הבסיסי של אדם כאשר הוא מגיע למקום חדש.

לאחר הנחיית מפגשים ראשונים של עבודה קבוצתית, יש לי כמה השגות לגבי הבניית סבבי היכרות, עם כמה כללים די קבועים:

1. הראשון בסבב מכתיב את המשתנים עליהם חדברו הבאים אחריו (מקצוע, סטטוס משפחתי, מקום מגורים ועוד)
2. החל מהמשתתף השני, דובקים המשתתפים בתבנית המשתנים שהעלה המשתתף הראשון, אך נוטים להשמיט פרטים שאינם נתפסים באופן אישי כאטרקטיביים. 
3. המשתתף שמציג ראשון נעזר בדרך כלל בהגנה קאונטר פובית, ואילו מי שבוחר להציג אחרון הוא בדרך כלל חבר בקבוצת מיעוט (ביחס לרוב בקבוצה), חרד מאוד מהשיתוף או אמביוולנטי לגבי ההשתתפות. 

מהי פוביה?

הפאזה הפרנואידית

במהירה הופכת החרדה הפובית לחרדה פרנואידית - אימה, חשש וחשד מפני אובייקט מאיים נבחר, שיכול להיות אחד המשתתפים, המנחה או הקבוצה. החשד מתעורר בדרך כלל כלפי מי שעלול/ים לפגוע ב"אשליית האנחנו" או בלכידות הקבוצתית שנתפסת בטעות כאינטימיות וקרבה אמיתית.  

 

העמדה הסכיזופרנואידית היא מושג בגישת יחסי אובייקט שפיתחה מלאני קליין.  קליין משתמשת במושג "פרנואידית" בגלל התחושות הקשות של הרדיפה שחווה התינוק- "אני רודף את עצמי או רודפים אחריי מבחוץ".  "סכיזואידי" במובן של פיצול (קליין שואלת את המושג מפרברג). סכיזו משמעו פיצול- "כשטוב לי אימא טובה, כשרע לי אמא רעה". הדברים מתחילים להסתבך כשאני מבין שהאימא הרעה היא גם האימא הטובה.  אצל קליין לקראת גיל 3-4 חדשים, בזכות הבשלה פיזיולוגית של המוח ובגלל יחסי אובייקט מיטיבים עם האם- מתחילה להיווצר חוויה פנימית אחרת, או אז מצטרפת עמדה שבה החרדות וההגנות ויחסי האובייקט הם שונים לחלוטין- העמדה הדיכאונית.

 

בפאזה זו עולים גילויים רבים של תוקפנות. גם אם מטרת הקבוצה אינה טיפולית, על המנחים לנקוט בעמדה שמשלבת החזקה, הכלה והצבת גבולות. עמדה זו תאפשר לקבוצה את מרחב רגשי, מגונן ואמפתי שיציע למשתתפים ללכת עם האקספלורציה הרגשית שלהם. כאשר המנחים מקדימים ומפרשים בטרם עת, לעיתים מתוך רצון כן להציב גבולות, עלולה הקבוצה להתכנס בבושה, חרדה ואשמה במקום לעבור דרך הפאזה הפרנואידית. 

מנגנון ההגנה העיקרי בשלב הזה הוא הזדהות השלכתית, באמצעותה יושלכו כוח ועוצמה רבים כלפי יחידת ההנחיה, באמצעות כעס, תסכול, האדרה, בדיקת גבולוץ, ציניות או חנופה. זאת בעוד הקבוצה תתפוס את עצמה חלשה וחסרת אונים ביחס אליה.  מבחינת קבוצות ההנחה הבסיסית של ביון, הקבוצה נמצאת ב-Basic Assumption של תלות. בפאזה זו עלול להתפתח גם תהליך לא מודע של שעירות לעזאזל, דרכו תתעל הקבוצה את הזעם והתוקפנות כלפי משתתף/ת, בדרך כלל בהעדפה שיהיה בעל חריגות בולטת נראית לעין. 

המשפט של ביון, אותו מצטטת חני, מהדהד היטב בפאזה הזו: "כל האמהות הרעות נפגשות בחדר".  

 

מהי הזדהות השלכתית?

 

הפאזה הסכיזואידית

במידה וההנחיה לא תחסום את הביטויים הפרנואידליים, תעבור הקבוצה אט אט לעמדה סכיזואידית. ייחודה של פאזה זו בראייה דיכוטומית קיצונית. תוך מעבר משימוש בהזדהות השלכתית לשימוש במנגנון הגנה של פיצול . הקבוצה תתנהל כאן בתנודות חריפות, לעיתים אף מתעתעות, בין משאלות רב מימדיות, ראייה קיצונית של שחור ולבן, טוב ורע, ללא ויסות רגשי דיאלקטי

מבחינת קבוצות ההנחה הבסיסית של ביון, הקבוצה נמצאת ב-Basic Assumption של לחימה ובריחה. 

מאפיין חשוב של פאזה זו הוא קנאה וצרות עין בין המשתתפים, שמתחילה לפרום את האחדות המלאכותית של התחלת הקבוצה וסוללת דרך להגחה של אינדיבידואליות בהמשך. הפתרון הנכון של הפאזה יתבטא בכך שאפשר להציב סימני שאלה על עמדות קיצוניות, פולריות, והתייחסויות לאפשרויות יותר מורכבות, לא מפוצלות, ממש כמו בחיים. 

הפאזה המאנית

הפאזה המאנית אינה הכרח התפתחותי ולכן אינה חייבת להופיע בכל קבוצה. היא מעין פאזת ביניים שיכולה להופיע בכל אחת מהשלבים של הקבוצה, זו פאזה מאוד גמישה. המאפיינים שלה הם תחושת שמחה מרחפת, עליצות, אין בעיות, אופטימיות מזויפת, הכל טוב, והיא מתיישבת על הגנה מאנית קבוצתית.

תפקיד המנחה הוא להזיז מעט ובעדינות את הקבוצה מהיכן שהיא נמצאת. יחד עם זאת, מאמץ זה עלול לגרור התנגדויות. גם הכלה של השלב הזה תאפשר התקדמות לעבר יחסים, אין לפרש התנהגויות של הקבוצה כמתנגדים. 

 

הפאזה הדפרסיבית

לא כל הקבוצות מגיעות לפאזה הדפרסיבית: כאן מאופיינת העבודה בהכרה שהטוב והרע מעורבבים יחדיו, יש דיאלקטיקה, בכל שחור יש לבן ובכל לבן יש שחור. המנחה נתפס כבן אדם, עם חסרונות וטעויות, מה שמאפשר הרבה יותר תנועה. השפעת התפקידים בקבוצה הולכת ופוחתת ויש כבר מקום לטרנספורמציה אישיותיות שאיתה עובדים בטיפול פסיכולוגי, גם פרטני. הקבוצה מייצרת פחות השלכות הגנתיות ויותר דיבור על רגשות - חולשה, אשמה, חרטה, חסר אונים, קבלה של חלקים שאינם ניתנים לשינוי ובעיקר משובים בין-אישיים שערכם התרפויטי לא יסולא בפז.

הקבוצה בשלב כבר אינה שברירית, היא מפתחת מספיק גמישות כדי לשאת תסכול. גם ביטויים תוקפניים של משתתפים נתפסים בהקשר של ההיסטוריה והנראטיב הקבוצתיים, ללא שיפוטיות חד ערכית. ניתן לומר שמתעוררת שאיפה כנה לתיקון ולשיפור. אינטימיות.

ניתן לקרוא את הפרק המלא במקראה של מרכז ציפורי- הנחיית קבוצות <

מהי גישת יחסי אובייקט? <

סקירת ספרות מתורגמת על טיפול קבוצתי - צבי גיל <

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר