למה אנשים עם GAD רואים רגיעה כסכנה?

מודל ההימנעות מניגוד רגשי (Contrast Avoidance Model) – איך זה שדווקא רוגע מפחיד?

כשאנחנו חושבים על חרדה, אנחנו מדמיינים אדם שמתעמת על איום חיצוני. יהא זה כישלון, מחלה, דחייה.

אבל במחקרי העשור האחרון עולה תמונה מורכבת יותר: אנשים עם חרדה כללית (GAD) לא רק חוששים שיקרה משהו רע, אלא פוחדים מהמעבר הפתאומי בין שקט לאסון. כאן בדיוק נכנס מודל ההימנעות מניגוד רגשי (Contrast Avoidance Model), שפותח על ידי תומאס ניומן ועמיתיו.

לפי המודל, הדאגנות הכרונית המאפיינת את החרדה המוכללת אינה רק ניסיון לשלוט או להיערך – אלא דרך מתוחכמת (ולרוב לא מודעת) להימנע מהקלה רגשית. האדם שומר את עצמו במצב מתמיד של דריכות, כדי שלא יופתע מהתרסקות פתאומית. רוגע, עבורו, אינו נוחות, אלא סכנה. מבחינתו אין סיכוי להיתפס לא מוכן.

"אם אהיה שאנן עלול לקרות לי משהו רע, משומקום. עדיף להישאר מוכן מראש״.

התוצאה היא מעגל אינסופי של חרדה, בו הדאגה משמשת כחגורת בטיחות רגשית.

המחיר כמובן, זה שהיא מחוללת גם עייפות, תסכול,הימנעות מהנאה. במקום לנוח, האדם עסוק בחשש. במקום להתרגש, הוא בדריכות יתר.

במהלך טיפול CBT, חשוב לזהות את האמונה הסמויה הזו, לפיה הקלה רגשית היא "מלכודת".

גישות כמו CBT או פסיכותרפיה מטה־קוגניטיבית מפרקות את הזיקה האוטומטית בין רוגע לסכנה.

המטופלים לומדים להרגיש הקלה מבלי להירתע ממנה, להבחין מתי דאגה פועלת כמנגנון הגנה ולהציע הגנה אחרת, שמבוססת על קרקע בטוחה ולא על פחד סמוי.

חרדה מוכללת אינה רק תגובה לעולם חיצוני, היא גם ״שומרת״ על העולם הפנימי שלא יתיר לעצמו אף פעם לשחרר.