למה אנשים עם GAD רואים רגיעה כסכנה?

מודל ההימנעות מניגוד רגשי (Contrast Avoidance Model) – איך זה שדווקא רוגע מפחיד?

כשאנחנו חושבים על חרדה, אנחנו מדמיינים אדם שמתעמת על איום חיצוני. יהא זה כישלון, מחלה, דחייה.

אבל במחקרי העשור האחרון עולה תמונה מורכבת יותר: אנשים עם חרדה כללית (GAD) לא רק חוששים שיקרה משהו רע, אלא פוחדים מהמעבר הפתאומי בין שקט לאסון. כאן בדיוק נכנס מודל ההימנעות מניגוד רגשי (Contrast Avoidance Model), שפותח על ידי תומאס ניומן ועמיתיו.

לפי המודל, הדאגנות הכרונית המאפיינת את החרדה המוכללת אינה רק ניסיון לשלוט או להיערך – אלא דרך מתוחכמת (ולרוב לא מודעת) להימנע מהקלה רגשית. האדם שומר את עצמו במצב מתמיד של דריכות, כדי שלא יופתע מהתרסקות פתאומית. רוגע, עבורו, אינו נוחות, אלא סכנה. מבחינתו אין סיכוי להיתפס לא מוכן.

"אם אהיה שאנן עלול לקרות לי משהו רע, משומקום. עדיף להישאר מוכן מראש״.

התוצאה היא מעגל אינסופי של חרדה, בו הדאגה משמשת כחגורת בטיחות רגשית.

המחיר כמובן, זה שהיא מחוללת גם עייפות, תסכול,הימנעות מהנאה. במקום לנוח, האדם עסוק בחשש. במקום להתרגש, הוא בדריכות יתר.

במהלך טיפול CBT, חשוב לזהות את האמונה הסמויה הזו, לפיה הקלה רגשית היא "מלכודת".

גישות כמו CBT או פסיכותרפיה מטה־קוגניטיבית מפרקות את הזיקה האוטומטית בין רוגע לסכנה.

המטופלים לומדים להרגיש הקלה מבלי להירתע ממנה, להבחין מתי דאגה פועלת כמנגנון הגנה ולהציע הגנה אחרת, שמבוססת על קרקע בטוחה ולא על פחד סמוי.

חרדה מוכללת אינה רק תגובה לעולם חיצוני, היא גם ״שומרת״ על העולם הפנימי שלא יתיר לעצמו אף פעם לשחרר.

דוגמאות מהחיים

הנה שלוש דוגמאות לאפקט הפרדוקסלי של ההימנעות מניגוד רגשי: 

השקט לפני הסערה

מיקה סוף־סוף מסיימת את יום העבודה. אין action items דחופים, אין בעיות עד מחר. היא שוכבת על הספה, שקט בבית, תחושת רווחה מתפשטת בגוף.

ואז המחשבה מכה: "מה אם אני מרגישה רגועה כי פספסתי משהו? שלחתי בכלל את הדו"ח ל-site בקליפורניה? אולי הבוס לא אמר כלום כי הוא הולך לפטר אותי?"

תוך חצי דקה, היא כבר בלחץ. לא מהדו"ח – מהשקט.

מיקה תופסת רוגע כמלכודת.

חיסון רגשי

רופאת המשפחה מתקשרת במיוחד לספר לאיתי על החדשות הטובות: 

הבדיקה יצאה תקינה.

כמה הוא ייחל לתשובה כזאת, הוא אמור להרגיש הקלה.

אבל הנה המחשבה מתגנבת:

"בפעם הקודמת גם הרגשתי ככה – ואז גיליתי את הבעיה האמיתית. אם אתן לעצמי להירגע עכשיו, זה יכאב פי עשר אם יקרה משהו."

אז הוא בוחר לא להירגע.

במקום זה, הוא מייצר דאגה חדשה – מה אם פיספסו משהו בבדיקה?

הדאגה היא כמו חיסון מנטלי – אם אני נשאר לחוץ, אין מצב שאתאכזב כשיקרה הגרוע מכל.

העונש על שמחה

דנה חוזרת מדייט מוצלח. היה קליל, מצחיק, נעים. יש הפתעות באתרים האלה. 

 כשהיא נכנסת למיטה, עולה תחושת חמימות שקטה, כמו פעם.

ואז המחשבה מגיחה לתודעה: 

"יכול להיות שזה סימן שאני עומדת להיפגע שוב? אולי זה מרגיש טוב מדי כדי להיות אמיתי?"

היא שוקעת במחשבות על פרידות קודמות, בודקת שוב אם אמרה משהו לא במקום, נזכרת במבט שהוא שלח רגע לפני שנפרדו.

ברגעים של אושר – היא מפחדת שעצם הרוגע הוא סימן לבאות.

בכל אחד מהתסריטים, הדאגה אינה תגובה לסכנה – אלא הגנה מהפתעה.

המוח לומד ש"אם אשאר דרוך – לא אתאכזב".

ב־CBT עובדים בדיוק על זה: להבחין מתי הדאגה מונעת הקלה, ולבנות בטחון ברוגע עצמו.

רוגע הוא לא השקט שלפני, הוא הקרקע שעליה אפשר סוף־סוף לנשום.