לפי המאמר הקלאסי של Bursten (1973), ארבעת הטיפוסים של האישיות הנרקיסיסטית הם:

1. הטיפוס הכמה (The Craving Narcissist) – מאופיין בצורך עז באהבה, הערצה ואישור חיצוני מתמיד. חווה ריקנות עמוקה ותלות במבטו של האחר כדי לחוש קיום עצמי.

2. הטיפוס הפרנואידי (The Paranoid Narcissist) – חווה את העולם כמקום עוין ומסוכן, נוטה לראות באחרים איום על תחושת הגדולה שלו. עוסק בהגנה על העצמי מפני השפלה או ביקורת, לעיתים דרך השלכה או האשמה.

3. הטיפוס המניפולטיבי (The Manipulative Narcissist) – משתמש באחרים כאמצעים להשגת מטרותיו. שומר על תחושת עליונות באמצעות שליטה, ניצול ותחכום בין־אישי.

4. הטיפוס הפאלי (The Phallic Narcissist) – מדגיש את ביטחונו, כיבושיו והישגיו כדי לשמר תחושת ערך עצמי. שואף להכרה בכוחו ובמעמדו, אך מתמודד עם חרדה סמויה מפני פגיעה באגו.

בורסטן ראה בארבעת הטיפוסים האלה רצף התפתחותי – מהכמיהה הנאיבית לחיבור (craving) ועד לתחושת העצמיות הנפרדת והעצמאית יותר (phallic) –

כלומר, התקדמות במידת האינדיבידואציה והנפרדות בין העצמי לאובייקט.

מקור:

Bursten, B. (1973). Some narcissistic personality types. The International Journal of Psychoanalysis, 54(3), 287–300.

❓למה המחשבות לא נותנות לי להירדם – וגם מעירות אותי באמצע הלילה?

אובססיות נוטות להתגבר דווקא כשמנסים להירדם או לחזור לישון, משום שבאותו רגע המוח מפסיק לעבד גירויים חיצוניים ומפנה את הקשב פנימה.

כשמסביב שקט, הקולות הפנימיים – מחשבות שליליות, דאגות, רגשות אשם או טקסים מנטליים – נעשים פתאום חדים ובולטים יותר.

עוררות־יתר היא מצב בו מערכת העצבים מתקשה לעבור ממצב עירני למצב מנוחה. זה יכול להתבטא ברצף מחשבות (“ריצת מחשבות”) או בתחושה שהמוח “לא נכבה”.

מחקר עדכני שפורסם ב-Journal of Sleep Research (Shaif et al., 2025) מצא שכאשר אנשים חווים יום לחוץ במיוחד, רמות המתח הנפשיות מתורגמות לעלייה בעוררות קוגניטיבית לפני השינה, מה שמקצר את זמן השינה ומאריך את משך הערות בלילה. אצל אנשים עם תגובת שינה גבוהה, כלומר כאלה שהשינה שלהם רגישה במיוחד ללחץ, הקשר הזה חזק הרבה יותר.

הממצא הבולט הוא שהגורם המרכזי להפרעה בשינה לא היה מתח גופני – כמו דופק מהיר או מתח שרירים – אלא דווקא הפעילות המחשבתית לפני השינה.

המחשבות החוזרות הן שמקשות על ההירדמות ומפרקות את רצף השינה, במיוחד כשקיימת נטייה לתפוס את השינה כמבחן שליטה (“אני חייב להירדם עכשיו”).

בטיפול CBT-I ובהתערבויות ERP-OCD עובדים על הפחתת המאמץ הכפייתי “להירגע”, ועל אימון המוח לשאת מחשבות מטרידות מבלי לנסות לסלק אותן.

עם הזמן, נוצרת הפחתה הדרגתית בעוררות ובמעגל החרדה סביב השינה, ומאפשרת חזרה טבעית יותר למצב של רגיעה אמיתית.

Shaif, N. A. S., Lim, J., Reffi, A. N., Chee, M. W. L., Massar, S. A. A., & Ong, J. L. (2025). Sleep reactivity amplifies the impact of pre-sleep cognitive arousal on sleep disturbances. Journal of Sleep Research, e70220. https://doi.org/10.1111/jsr.70220

מהו כשל אמפתי בטיפול פסיכולוגי?

כשל אמפתי הוא מצב בו דמות משמעותית - כמו הורה, מטפל או מנהל  - אינה מצליחה לזהות או להגיב במדויק לצרכים הרגשיים של האדם.

המכניזם הטיפולי בבסיס כשל אמפתי פותח ע״י היינץ קוהוט, מייסד פסיכולוגיית העצמי. קוהוט לא התייחס לכשל כשבר פתולוגי אלא כאל רגע אנושי טבעי, שבאמצעות תיקון שלו נוצרים תנאים לצמיחה, הבנה ועיצוב מחודש של ״העצמי״ ביחסים הטיפוליים ובחיים. 

קוהוט הזמין את המטפלים להתמקם בדריכות מול תגובתו הרגשית של המטופל.

לפי קוהוט, כשהתינוק נולד- הוא זקוק לכך שדמויות המפתח בחייו יספקו את כל צרכיו. בהדרגה, עם התפתחות עצמאותו ועצמיותו, נזקק הילד לפחות ופחות היענות מצד ההורה. עם זאת, כשההורה אינו נותן לילד את המענה המותאם לשלב ההתפתחותי בו נמצא, עלול להיווצר כשל אמפתי. המחיר של כשל אמפתי על חיי הילד משתנה ותלוי בגורמים שונים, ביניהם יכולתו של ההורה לזהות את שכשל ולבצע תיקון מתאים, ביסוס הקשר בין הילד להורה עוד לפני כן, אופי הכשל ומידת עצמאותו של הילד.

כאשר מדובר בכשל אמפתי שגרתי ומקומי (למשל, כאשר ההורה אינו ניגש לתינוק בן שנה מיד כשבוכה, כי אם לאחר דקה-שתיים של בכי), הילד חווה תסכול שגרתי, ממנו יוכל ללמוד לדחות סיפוקים, לווסת רגשות, להתחזק ולפתח עצמאות. עם זאת, כאשר מדובר בחוסר מענה מתמשך על צרכים חשובים של הילד, חוסר קשב חמור אליו, הכשל האמפתי עשוי להיות טראומתי ובעל השפעה מתמשכת על הילד ולעיתים גם על המבוגר שיגדל להיות.

לפי קוהוט, בכל קשר משמעותי בחיי האדם, הן הצעיר והן המבוגר, קיימים כשלים אמפתיים. גם כאן, מידת השפעת הכשלים על האדם תלויה ביכולת לתקן את הכשל, בטיב הקשר עד כה ובכוחות שברשות האדם. חוקרים רבים סבורים, בדומה לקוהוט, כי הכשל האמפתי הוא תופעה נורמאלית בקשרים אנושיים, ומכאן גם בחוויית הטיפול הנפשי.

איך מתבטא כשל אמפתי בטיפול? 

שירה סיפרה לנדב המטפל בהתלהבות על ההישג המקצועי שייחלה לו, והוא -  מתוך כוונה לעזור לה לשמור על פרופורציות - השיב באיפוק: “יפה, ממש, אבל חשוב גם לזכור לא להעמיס על עצמך”.

היא נאלמת. משהו בה נסגר.

רק בפגישה הבאה היא אומרת בשקט: “רציתי שתחגוג איתי את הרגע”.

נדב מבין, מתנצל, ואז הם מתבוננים יחד במה שקרה - איך כוונה מיטיבה נחוותה אצלה כהחמצה מוכרת מהבית. שירה תמיד שמעה מהוריה את המסר ״כל הכבוד, אבל...״. 

הרגע הזה בטיפול, היה יכול ללכת לאיבוד, בשתיקה או בהשטחה,  אבל הוא הפך למפגש אנושי אמיתי -  ונתן לטיפול דחיפה רצינית קדימה. 

בטיפול נפשי מתרחשים כשלים אמפתיים, גם אם יש המון אמפתיה. 

הם חלק מהמפגש האנושי הבלתי סימטרי בין מטפל למטופל, כמו בקשר בין ילד לדמות משמעותית בחייו. כשל אמפתי מתרחש כשהמטפל אינו קולט במדויק את מצבו הפנימי של המטופל או מגיב באופן שאינו תואם את הצורך באותו רגע.

הכשל האמפתי אינו בהכרח הרסני. נהפוך הוא, כשמטפל מצליח לזהות את הפער, להישאר קרוב ולדון בו בגלוי, נפתחת הזדמנות התייחסותית חשובה. דרך ההתבוננות המשותפת במה שנכשל, נוצר תיקון: חוויה שבה מותר להיפגע, מותר להרגיש ורצוי לדבר על זה.

יש מטופלים שיזהו את הכשל ויאמרו זאת במילים - “נפגעתי”, “לא הרגשת אותי”. אחרים יחושו ריחוק, יסתגרו או יבטלו פגישה. גם שתיקה ממושכת, שינוי טון או היעדר קשר עין עשויים להיות סימן לכך שהתרחש משהו יוצא דופן ששווה בדיקה. 

ברגעים כאלה, האחריות של המטפל היא לעצור, לבדוק, ולתת מקום למה שהתרחש, בלי להגן על עצמו ובלי להיבהל.

כאשר הכשל האמפתי מונח על השולחן ונחקר יחד הוא מפסיק להיתפס כתקלה והופך להיות חומר גלם טיפולי. דווקא אז מתרחש השינוי הכי חזק: 

הקשר נעשה אמיתי יותר, והמטופל לומד מניסיון שהקשר יכול לשרוד גם רגעים של החמצה.

עוד על היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי: http://www.tipulpsychology.co.il/articles/self-psychology.html

איתן טמיר, בראיון ב-103FM,

על הקושי של צ׳אט AI לעשות כשלים אמפטיים

ועוד על חיבור בין פסיכותרפיה לבינה מלאכותית: 

6 סוגים של כשלים אמפתיים בטיפול

כשל אמפתי יכול להופיע במגוון צורות, מתגובות שגרתיות ועד טעויות משמעותיות יותר.

הפסיכולוגית אדנה מורדכי (Mordecai, 1991) הציעה סיווג בן שישה סוגים של כשלים אמפתיים - החל מכשלים בלתי נמנעים הנובעים מנסיבות החיים, ועד כשלים הנובעים מהעברה נגדית, עייפות או פתולוגיה של המטפל עצמו.

בטיפול עשוי הכשל להיוולד ממקומות פשוטים לכאורה: איחור של המטפל, מענה שלא פגש את החוויה הרגשית, או גבול חוזי קר.

סוגים אלה אינם מעידים בהכרח על טיפול לקוי; לפעמים הם מהווים הזדמנות לתיקון ולהעמקת האמון.

מורדכי תיארה גם כשלים מורכבים יותר - כמו מצוקה אישית של המטפל, השפעת מדיניות ארגונית נוקשה, או חוסר הבנה של מבני האישיות והפתולוגיה של המטופל.

ההבחנה בין הסוגים השונים עוזרת למטפלים לזהות מתי מדובר בכשל רגעי ומתי נדרש בירור עומק או הדרכה.

כאשר הכשל מזוהה, העיבוד הגלוי שלו במפגש הטיפולי מאפשר ריפוי: במקום חזרה על החמצה ישנה, נוצרת חוויה מתוקנת של קשר – מדויק, אמפתי ובעל גבולות.

Lerner, S., & Jimenez, X. (2015). Empathic Failures from the Patient Perspective: Validation in the Acute Setting. Journal of patient experience, 2(1), 29–31. https://doi.org/10.1177/237437431500200107

Mordecai, E. M. (1991). A classification of empathic failures for psychotherapists and supervisors. Psychoanalytic Psychology, 8(3), 251–262. https://doi.org/10.1037/h0079338

Suzgun, M., Gur, T., Bianchi, F., Ho, D. E., Icard, T., Jurafsky, D., & Zou, J. (2025). Language models cannot reliably distinguish belief from knowledge and fact. Nature Machine Intelligence, 7, 1780–1790. https://doi.org/10.1038/s42256-025-01113-8

 מודל AI, כמו ChatGPT לא יכול לעשות כשל אמפתי, לפחות לא במובן האנושי.

כשל אמפתי מתרחש דווקא אצל מטפל בשר ודם - כאשר מתרחשת החמצה או פגיעה רגשית, מיקרו-שבר שמזמין חוויה רגשית מתקנת בתוך מערכת היחסים בין המטופל למטפל.

באינטראקציה טיפולית עם מחשב אין ״שבר״ אמיתי ולכן גם לא קיים תהליך תיקון; המענה שניתן ע״י המודל מדויק לרוב, וזה יתרון, אבל אליה וקוץ בה - הוא נטול ממד התפתחותי.

בפסיכותרפיה, בעיקר בטיפול דינמי, הרגע בו המטפל טועה, הודף או לא זוכר, הוא לא רק טעות אלא צוהר חשוב לשינוי. דרך ההתמודדות עם הכשל, המטופל חווה שמותר להיפגע ולתקן - חוויה אנושית שמבססת ביטחון ויחסי אמון. זהו מרחב רגשי שדורש נוכחות, שקט פנימי והיכולת לשאת איכויות כמו בושה, כעס, חמלה ואשמה, שאין להן עדיין תרגום אלגוריתמי בטיפול פסיכולוגי ב-AI.

נכון להיום, בינה מלאכותית יכולה לדמות שפה אמפתית, לזהות רגשות או דפוסי תקשורת, אך חסרה את המרכיב החיוני של תיקון חוויה בינאישית. בלי האפשרות הזו, חסר באינטראקציה עומק רגשי אמיתי, והוא מציע רק ניהול תקשורת מדויק. 

לכן, בטיפול אנושי הכשל האמפתי הוא יסוד חיוני ובונה, ובטיפול ממוחשב הוא פשוט חסר.

איתן טמיר, בראיון ב-103FM,

על הקושי של צ׳אט AI לעשות כשלים אמפטיים

ועוד על חיבור בין פסיכותרפיה לבינה מלאכותית: 

 Safran, J. D., & Muran, J. C. (2023). The therapeutic alliance and rupture repair: Updated perspectives for the digital age. Psychotherapy, 60(3), 261–273. https://doi.org/10.1037/pst0000484

Suzgun, M., Gur, T., Bianchi, F., Ho, D. E., Icard, T., Jurafsky, D., & Zou, J. (2025). Language models cannot reliably distinguish belief from knowledge and fact. Nature Machine Intelligence, 7, 1780–1790. https://doi.org/10.1038/s42256-025-01113-8

Weidinger, L. et al. (2023). Ethical and social risks of language models as therapy tools. Nature Machine Intelligence, 5(9), 956–969. https://doi.org/10.1038/s42256-023-00729-1

שיתוף אנשים קרובים באובססיה עשוי להעניק הקלה ולהגביר קרבה, אבל כדאי להתייחס לכך בזהירות.

אם השיתוף נועד להרגיע ספקות או לקבל מענה ארעי למצב בלתי נסבל של אי-ודאות (“אתה בטוח שזה לא נורא?”), השיתוף עלול להפוך לטקס קומפולסיבי שמחזק את המעגל האובססיבי.

בטיפול CBT לומדים לזהות מתי השיתוף במחשבה טורדנית תורם לחיבור בינאישי שמפחית מצוקה ומתי הוא למעשה משתלב במעגל הטורדני.

לפעמים הדילמה נובעת משאלה רחבה יותר: האם עצם העיסוק במחשבה מגביר את נוכחותה במודעות.

מחקרים מראים שכשמנסים להפסיק לחשוב על משהו, התוצאה הפוכה – המחשבה חוזרת בתדירות גבוהה יותר (“אפקט הדוב הלבן”). בטיפול ACT לומדים איך לא להילחם במחשבה אלא לאפשר לה להיות שם מבלי לפעול לפיה.

הרעיון אינו הימנעות משיחה אלא שינוי של הכוונה – משיתוף להרגעה לשיתוף מודע. לדבר על הקושי מבלי לחפש פתרון לסוגיית חוסר הוודאות שבבסיס המחשבה. כך ניתן לשמור על קרבה מבלי לתדלק את הלולאה הקוגניטיבית שמזינה את האובססיה.

מטפלי CBT ב-OCD משתמשים בתרגול מיינדפולנס ובטיפול ERP כדי להרגיל את המטופל לשהות בתחושת הספק בלי לחפש הרגעה מבחוץ.

Najmi, S., & Amir, N. (2024). Cognitive control, reassurance-seeking, and thought suppression in obsessive-compulsive symptoms. Journal of Obsessive-Compulsive and Related Disorders, 35, 100869. https://doi.org/10.1016/j.jocrd.2024.100869

ישראלי, י'. (2020, 20 במאי). יש דברים נסתרים: איך מתמודדים עם אי ודאות? ynet בריאות. https://www.ynet.co.il/health/article/5733673

כמה זמן נמשך טיפול כדי לשחרר מחשבה שתקועה בראש?

בדרך כלל טיפול באובססיות באמצעות CBT ו-ERP נמשך בין 12 ל-20 מפגשים, אך משך התהליך משתנה בהתאם לעוצמת החרדה, מידת ההימנעות והקצב שבו המטופל מצליח להיחשף למחשבות מבלי לבצע טקסים או בדיקות.

בשלבים הראשונים עובדים על פסיכו-חינוך והבנה קוגניטיבית:

מה גורם למחשבה “להיתקע”, כיצד מנגנוני ודאות ושליטה משמרים אותה, ולמה ניסיון “להפסיק לחשוב על זה” דווקא מחזק אותה. לאחר מכן מתחילים תרגולי חשיפה מדורגים, שמלמדים את המוח שהמחשבה עצמה אינה מסוכנת ושאין צורך לנטרל אותה.

יש מקרים בהם הקיבעון המחשבתי נעלם כמעט מיד:

לדוגמה, גבר בן 29 שחווה מחשבה טורדנית על השאלה האם הוא מאבד שפיות אחרי שימוש חד-פעמי בפטריות הזיה, הגיע לשיחת ייעוץ אחת בלבד. המטפל עזר לו להבין שמדובר בתגובה נורמלית להתרחבות התודעה, לא בסימן למחלה פסיכוטית, ועם ההבהרה והנשימה הראשונה- המחשבה פשוט נעלמה.

במקרה אחר, אישה בת 34 התמודדה עם מחשבה חוזרת ש“פגעה בילד ולא שמה לב”. אף שידעה שהדבר לא קרה, המוח דרש ודאות מוחלטת. רק אחרי כ-15 מפגשים של חשיפה ומניעת תגובה, בהם למדה להימנע מבדיקות ולשהות בתחושת הספק, היא הצליחה לשחרר את האחיזה ולהחזיר לעצמה שקט פנימי.

העיקרון דומה בשני המצבים:

ככל שמפסיקים להיאבק במחשבה ומסכימים להרגיש את החרדה שהיא מעוררת - היא מאבדת את כוחה.

בחלק מהמקרים המטופל ממשיך לתרגול תחזוקה שבועי או חודשי, כדי לייצב את היכולת לשאת חוסר ודאות.

לעיתים הרופא המטפל מוסיף טיפול תרופתי זמני מסוג SSRI, שמפחית עוררות ומסייע לשלב ההתנסות הראשוני. 

השילוב בין טיפול התנהגותי מדויק לליווי תרופתי מבוקר נחשב כיום לסטנדרט היעיל ביותר לאובססיות ממוקדות.

Abramowitz, J. S., & Jacoby, R. J. (2015). Obsessive–compulsive disorder in adults. New England Journal of Medicine, 373(7), 593–600. https://doi.org/10.1056/NEJMcp1402176

פסיכוזה בזמן המחזור החודשי

פרסום עדכני מיפן (Morisaki et al., 2025) מתאר מקרה נדיר במיוחד של נערה בת 17 שחוותה אפיזודות פסיכוטיות בזמן המחזור החודשי, שהופיעו בכל חודש בסמוך לתחילת הווסת ונעלמו לחלוטין עם סיומה.

 הדפוס הזה מוכר בספרות הרפואית כ־Menstrual Psychosis -  מצב חריג בו תסמיני פסיכוזה מתפרצים במחזוריות קבועה, במקביל לשינויים הורמונליים.

המקרה היפני תועד לאחר שטיפולים אנטיפסיכוטיים ותרופות נוגדות דיכאון לא הועילו. רק לאחר התחלת טיפול בתרופה טגרטול, שהיא נוגדת פרכוסים ומייצבת מצב רוח (משמשת גם בטיפול בהפרעה ביפולרית) חל שיפור מלא ומתמשך.

החוקרים מעריכים כי המנגנון הביולוגי עשוי להיות קשור לירידה חדה ברמות אסטרוגן, המשפיעה על פעילות דופמינרגית ועל איזון נוירוטרנסמיטורים במוח. תצורה זו יכולה ליצור מצב זמני של “עודף דופמין”, שידוע כקשור להתפרצות סימפטומים פסיכוטיים.

המחקר מדגיש את חשיבותה של הערכה הורמונלית מדויקת במקרים שבהם פסיכוזה מופיעה במחזוריות או אינה מגיבה לטיפול סטנדרטי, במיוחד בקרב מתבגרות ונשים צעירות.

התיעוד גם מעלה אפשרות של טיפולים ממוקדים יותר, המשלבים התערבות נוירוביולוגית לצד פסיכיאטרית, במצבים שבהם קיים קשר הדוק בין המערכת האנדוקרינית למערכת הנפשית.

Brockington I. (2005). Menstrual psychosis. World psychiatry : official journal of the World Psychiatric Association (WPA), 4(1), 9–17.

Morisaki, A., Ebishima, K., Uezono, A., & Nagasawa, T. (2025). Menstrual psychosis with a marked response to carbamazepine. Psychiatry and Clinical Neurosciences Reports. PsyPost summary: https://www.psypost.org/menstrual-psychosis-carbamazepine-2025

המונח Sleepmaxxing מתייחס למגמה חדשה ברשת, בעיקר בקרב צעירים, שמטרתה למקסם את איכות השינה כדי לשפר ביצועים מנטליים, פיזיים ורגשיים – בדומה לאופן שבו אנשים “ממקסמים” אימונים, תזונה או פרודוקטיביות.

הגישה נשענת על הרעיון ששינה היא "פרויקט שיפור עצמי", ולכן כוללת אובססיה מסוימת לאופטימיזציה: ניטור דפוסי שינה באפליקציות, שימוש בטכנולוגיות כמו טבעות שינה (Oura Ring), טמפרטורות מיטה מבוקרות, ניהול זמן שינה מדויק (Sleep Schedule), תוספים, ופרוטוקולים כמו Sleep Hygiene ו-CBT-I.

מבחינה פסיכולוגית, sleepmaxxing מבטאת את תרבות הביוהאקינג (Biohacking) – הרצון לשלוט באופן מלא בגוף ובנפש באמצעות נתונים. חלק מהמומחים מזהירים שכשזה הופך למוקד שליטה נוסף, נוצרת דאגת שינה (Sleep Anxiety), שבה עצם המאמץ "לישון מושלם" פוגע בשינה.

הרעיון מועיל כשנעשה במידה, מזיק כשהופך לאובססיה.

שמי יונתן ביגון ואני מטפל בגישה פסיכודינמית.

את המסלול האקדמי שלי התחלתי בלימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית והמשכתי ללימודי תוארי שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת חיפה. סיימתי את התארים בהצטיינות ובהצטיינות יתרה. כיום אני ממשיך להעמיק בפסיכותרפיה במסגרת לימודי המשך בחברה הפסיכואנליטית.

לאורך השנים עברתי את עיקר הכשרתי בעולם הטיפול הפסיכודינאמי, אך גם בלימודים והשתלמויות מעולם ה-CBT. ההבנה והתרגול של עולם הבודהיזם והמיינדפולנס מהווים גם הם חלק מגישתי הטיפולית.

אני מאמין בטיפול כמרחב משחקי, חי ובטוח, בו האדם מוזמן לפגוש את עצמו. מתוך חוויה ספונטנית ובקצב הנכון עבורו, יוכל להכיר לעומק את הפחדים, התשוקות והזכרונות שהסתיר מהעולם, ובעיקר מעצמו. בעבודתי עם מטופליי אני שואף לעזור להם להציץ מתחת לשטיח שם הסתירו את מכאוביהם, כך שיהיה ניתן להביא יותר חמלה היכן שהתפשטה הבושה. לרכך ולהגמיש אזורי נפש נוקשים, ולהרחיב את המודעות אל חלקי עצמי אשר נחווים מנותקים. במילים אחרות, אני מנסה ללוות כל אחת ואחד מהמטופלים בדרכו הייחודית חזרה אל מי שהוא, על כל רבדיו.

מתוך לימודיי וניסיוני, אני מאמין שדרך זו היא הטובה ביותר למצוא הקלה לסבל הנפשי המתבטא בתסמינים שונים כגון חרדה, דיכאון, פוסט-טראומה והתמכרויות. מציאת מזור למצוקה של מטופליי מהווה עבורי את היסוד הבסיסי של תפיסתי המקצועית. אולם, לא פחות מכך בעיניי, הוא מקומו של הטיפול בהתהוות זכותו היקרה של האדם לדעת – "כך אני". זו אפשרות אשר לעולם תהיה כרוכה גם בכאב ותסכול, אך בצידה ההזדמנות לחיות חיים אותנטיים ומחוברים לאמת הנפשית.

כיום, אני עובד בעיקר עם מבוגרים אך גם עם ילדים ובני-נוער, עמית מכון טמיר ומטפל בקליניקה הפרטית שלי אשר ממוקמת במרכז העיר כפר סבא. 

במהלך הקריירה טיפלתי במסגרות שונות אשר אפשרו לי להיחשף למגוון רחב של גילאים ואתגרים נפשיים שונים. 

אני סבור כי הניסיון בפסיכותרפיה בטווח רחב של גילאים הוא קריטי בפיתוח הבנה התפתחותית והוליסטית של הנפש האנושית. במקביל לעבודתי בקליניקה הפרטית, החל מ-2021 ועד היום אני מטפל גם במרפאה לטיפול בילד ונוער של משרד הבריאות. 

מסגרות נוספות בהן טיפלתי בעבר: תחנה לטיפול משפחתי וזוגי, פנימיות טיפוליות ופוסט-אשפוזיות, המרכז הפסיכולוגי "טבע ומהות", ועוד.

מה זה DBT Next Steps?

DBT Next Steps היא תכנית מתקדמת שנועדה להמשיך את התהליך הטיפולי לאחר סיום DBT מלא, במיוחד למי שמעוניין לחזק עצמאות תפקודית ומסוגלות בחיים.

התכנית מבוססת על עקרונות DBT וכוללת מרכיבים כמו תרגול יומיומי, קביעת מטרות קונקרטיות ומבנה טיפולי המאפשר גמישות: פרטני, קבוצתי או היברידי.

המוקד הוא ביצירת "תנאים מותנים סביבתיים" שיקדמו התמדה בשינוי - כך שהשגת מטרות תעסוקתיות, רגשיות וחברתיות תהפוך כמעט בלתי נמנעת.

תכנית DBT Next Steps היא תכנית טיפולית שפותחה מתוך שלב ביניים של הגישה (DBT‑ACES) והיא מיועדת למי שסיימו טיפול דיאלקטי התנהגותי ומבקשים להתקדם לעבר חיים עצמאיים, יציבים ובעלי משמעות.

בניגוד לטיפול הראשוני שמתמקד בעיקר בהישרדות רגשית בתנאי מצוקה, ויסות רגשי ויעילות בין אישית, השלב הזה מכוון ליישום בפועל של המיומנויות - בסביבה הלא מגוננת של העולם האמיתי.

התכנית גובשה מתוך ניסיון שט ומציעה תהליך הדרגתי בו המטופל לוקח אחריות פעילה על חייו:

השגת עבודה בתנאים מותאמים, שיפור מערכות יחסים, ניהול פיננסי, תפקוד לימודי וחיזוק שייכות קהילתית.

אחד המושגים המרכזיים בתכנית הוא Environmental Momentum – יצירת סדרה של חיזוקים ותנאים בסביבה החיצונית, שתורמים לכך שהמטופל "ימשיך לנוע קדימה" גם בלי תלות במטפל.

הדגש עובר ממוקד פנימי־קליני למיקוד חיצוני־תפקודי.

DBT Next Steps גמישה מבחינת מבנה: ניתן לקיים אותה כקבוצת המשך, תהליך פרטני, או שילוב של השניים. בכל פורמט, מושם דגש על תרגול מחוץ לחדר, משימות שבועיות, ומנטורינג לתרגול מיומנויות בעולם האמיתי.

מבחינה ערכית, DBT Next Steps ממשיכה את קווי היסוד של DBT, שכוללים דיאלקטיקה, קבלה עצמית תוך חתירה לשינוי, אחריות אישית, ותהליך טיפול ששם את המטופל במרכז - לא רק כנשען אלא כמי שיושב על ההגה ומוביל את חייו.