מכון טמיר לפסיכותרפיה
ציר זמן: אבני דרך בטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD)
-
בערך 1910
זיגמונד פרויד ותלמידיו ראו ב-OCD תוצאה של קונפליקטים לא-מודעים ודחפים מודחקים, שמקורם בשלב ה"אנאלי-סדיסטי". הטיפול התמקד בפסיכואנליזה במטרה לחשוף את הגורמים העמוקים הללו.
-
1966
הפסיכולוג הבריטי ויק מאייר הניח את היסודות לטיפול ההתנהגותי המודרני. הוא טיפל בשני מטופלים באמצעות חשיפה ממושכת למקור הפחד שלהם, תוך מניעת הטקסים הכפייתיים, והדגים שיפור משמעותי.
-
שנות ה-60
התרופה קלומיפרמין (אנאפרניל), ממשפחת נוגדי הדיכאון הטריציקליים, התגלתה כיעילה באופן ייחודי להקלה על תסמינים אובססיביים, והפכה לקו הטיפול התרופתי הראשון שהוכח כיעיל.
-
1980
ההפרעה נכנסה לראשונה למדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-III), וסווגה תחת הפרעות החרדה. צעד זה היווה הכרה רשמית ב-OCD כמצב קליני מוגדר הדורש אבחון וטיפול.
-
שנות ה-80
ד"ר עדנה פואה ועמיתיה באוניברסיטת פנסילבניה ביססו וגיבשו את פרוטוקול הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה (ERP), והפכו אותו לטיפול הפסיכותרפי היעיל והמוכח ביותר עבור OCD.
-
1989
ד"ר וויין גודמן ועמיתיו באוניברסיטת ייל פיתחו את סולם האובססיות-קומפולסיות של ייל-בראון (Y-BOCS). זהו הכלי הראשון שאפשר מדידה אמינה ואובייקטיבית של חומרת התסמינים, והפך לכלי חיוני במחקר ובקליניקה.
-
שנות ה-90
הופעתן של תרופות ממשפחת מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRIs) כמו פלובוקסמין, פלואוקסטין וסרטרלין, שינתה את הטיפול התרופתי. תרופות אלו הציעו יעילות דומה לקלומיפרמין עם פרופיל תופעות לוואי נוח יותר.
-
1999
השימוש הראשון בגירוי מוחי עמוק (DBS) לטיפול במקרים עמידים וקשים במיוחד של OCD. טכנולוגיה זו פתחה אפשרויות טיפול חדשות עבור מטופלים שלא הגיבו לטיפולים אחרים.
-
2013
במהדורה החמישית של ה-DSM, ה-OCD הוצא מפרק הפרעות החרדה וקיבל פרק ייעודי משלו, "הפרעות טורדניות-כפייתיות ודומות". שינוי זה משקף הבנה מעמיקה יותר בבסיס הנוירו-ביולוגי הייחודי של ההפרעה.