מכון טמיר לפסיכותרפיה
ההמשגה של ההפרעה הדו-קוטבית עברה שינויים נרחבים לאורך המאה ה‑20.
המעבר ממונחים פסיכואנליטיים או כלליים להגדרות קליניות מבוססות־תצפית משקף שינוי באופן שבו מקצועות בריאות הנפש הבינו את דפוסי המצב, מהלכו ומרכיביו הביולוגיים.
המונח Bipolar Disorder התקבע רק בסוף המאה, לאחר מאות שנים של תיאורים קליניים חלקיים או ממוקדים.
ההתחלה של קרפלין
בסוף המאה ה‑19, הפסיכיאטר אמיל קרפלין הציע הבחנה בין שתי קבוצות קליניות עיקריות:
-
קבוצה אחת כללה מטופלים עם הידרדרות מתמשכת בתפקוד ובקוגניציה, שתוארה כ־dementia praecox (ובהמשך קיבלה את השם סכיזופרניה).
-
קבוצה שנייה כללה מטופלים עם אפיזודות חריפות של מאניה או דיכאון, שביניהן התקיימו תקופות של תפקוד רגיל יחסית. מצב זה הוגדר על ידו כ־manisch-depressives Irresein (מחלה מניו-דפרסיבית).
קרפלין הדגיש את ההבדל במהלך המחלה:
סכיזופרניה נתפסה כתהליך מתמשך, בעוד שהמאניה־דפרסיה התאפיינה באפיזודות מובחנות. גישה זו סימנה את תחילת ההבנה של מה שיכונה בהמשך "הפרעה דו-קוטבית".
הבחנה בין חד-קוטבי לדו-קוטבי
במהלך שנות ה‑50 וה‑60, חוקרים כמו קארל לאונהרד וג'ולס אנגסט הציעו להבחין בין דיכאון חד-קוטבי לבין מצבים הכוללים גם אפיזודות מאניות.
כדי לציין את המעבר בין שני מצבים מנוגדים – דיכאון ומאניה – הוצע המונח Bipolar.
הגדרה זו שימשה בסיס לסיווגים המאוחרים של ההפרעה לשני תתי־סוגים:
-
ביפולר I – הכולל אפיזודות מאניות מלאות, ולעיתים גם דיכאון מג'ורי.
-
ביפולר II – כולל היפומאניה ודיכאון מג'ורי, ללא מאניה מלאה.
הבחנה זו הפכה לרשמית ב־DSM‑IV משנת 1994.
שינוי במינוח ובתפיסה הקלינית
עד לשנות ה‑80, המינוח הנפוץ היה "תגובה מאניה-דפרסיבית" או "מחלה מאניה-דפרסיבית", בהתאם למסגרות הפסיכואנליטיות שהשפיעו על הפסיכיאטריה בארה"ב.
המינוח שיקף הנחות בדבר קשר ישיר בין קונפליקט פנימי לבין פריצת הסימפטומים.
המעבר למינוח "Bipolar Disorder" , או הפרעה ביפולרית, התרחש עם הופעת ה־DSM‑III בשנת 1980.
גישה זו סימנה ניסיון לאבחן הפרעות נפשיות לפי קריטריונים תצפיתיים ואפידמיולוגיים, במקום משמעויות פסיכודינמיות או תיאורטיות.
מאותו שלב ואילך, ההפרעה הוכרה כקטגוריה עצמאית, עם דגש על תסמינים נצפים, מהלך אופייני ותגובה לטיפול.
שינוי במערכות סיווג ואבחון
גם ארגון הבריאות העולמי שינה את סיווג ההפרעה במסגרת מערכת ה־ICD:
-
ICD‑6 (1948): ההפרעה הוגדרה כפסיכוזה מניו-דפרסיבית.
-
ICD‑9 (1975): סווגה בקבוצה של הפרעות מצב רוח..
-
ICD‑10 (1990): הוגדרה כ"הפרעה דו-קוטבית" – קטגוריה עצמאית.
-
ICD‑11 (2019): הרחיב את ההגדרה לכלול ספקטרום של מצבים, כולל ציקלותימיה.
במערכות אלו ניכר מעבר מהתמקדות בתסמינים פסיכוטיים להגדרה נפרדת, מבוססת על מהלך אפיזודי, קיומן של תקופות רמיסיה, ותגובה לטיפול.
הבסיס הביולוגי והטיפול
מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על מרכיב גנטי משמעותי בהפרעה, עם הערכות של עד 80% תורשתיות.
בנוסף, מזוהים שינויים בפעילות במסלולים מוחיים הקשורים לוויסות מצב רוח, במיוחד בתפקוד סרוטונין, דופמין ומעגלים של תגובתיות רגשית.
ההפרעה נחשבת כיום למצב כרוני־אפיזודי שניתן לנהל בעזרת שילוב של טיפול תרופתי, פסיכותרפיה, מעקב רפואי ותמיכה סביבתית.
קיימת הכרה באפשרות להבחין גם במצבים גבוליים או סאב-קליניים (subthreshold), והמודל העדכני כולל התייחסות לרצף ביפולרי.
עדכון ב־DSM‑5: עוברים לספקטרום
המהדורה החמישית של ה־DSM (2013) הוסיפה קטגוריות נלוות כמו ציקלותימיה וספקטרום ביפולרי, תוך התמקדות במצבים שאינם עונים על מלוא הקריטריונים להפרעה דו-קוטבית קלאסית, אך מצריכים התייחסות קלינית.
ההבחנה מתבצעת לפי עוצמת האפיזודות, משך הזמן, ופגיעות תפקודית.
הגישה כיום רואה את ההפרעה כחלק מרצף נוירופסיכיאטרי עם מאפיינים משתנים לאורך זמן, ולא כקטגוריה סטטית אחת.
מה הלאה?
בשנים האחרונות, מחקרים עדכניים מרחיבים את ההבנה לגבי הבסיס הביולוגי והקוגניטיבי של ההפרעה הדו־קוטבית.
סקירה מקיפה שפורסמה ב־2024 ביוזמת רשת חוקרי ה- ECNP הדגישה כמה ממצאים בולטים:
-
זוהה קשר בין חשיפה לאירועי חיים מלחיצים לשינויים מבניים בתתי־אזורים באמיגדלה, במיוחד בקומפלקס הבאזולטרלי.
-
נמצא כי גם במצבי רמיסיה (אויטימיה), קיימת קישוריות מוחית חריגה בין רשתות סומטומוטוריות, פרונטופריאטליות וראייתיות, שעשויה לשמש מטרה טיפולית עתידית;
-
תובנה קוגניטיבית ויכולת רפלקציה עצמית זוהו כסמנים משתנים לפי מצב רגשי, ולא כתכונות יציבות – ממצא שעשוי לסייע בהתאמת מהלך הטיפול.
-
נבדקת האפשרות להחליף את בדיקות הדם המסורתיות למדידת רמות ליתיום בבדיקות רוק ביתיות, מה שעשוי לשפר את הנגישות והיענות לטיפול התרופתי.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
מקורות:
Reininghaus, E. Z., Dalkner, N., Wels, L., Stijic, M., Reif, A., Manchia, M., Andreassen, O. A., & ECNP Bipolar network (2024). Future directions in the field of Bipolar Disorder. Neuroscience applied, 3, 104043. https://doi.org/10.1016/j.nsa.2024.104043