מהו פרפקציוניזם מוכתב-חברתית מול אבא אידיאלי?

 

פרפקציוניזם מוכתב חברתית הוא דפוס אישיות שבו האדם מאמין שערכו תלוי ביכולתו לעמוד בציפיות של אנשים משמעותיים בחייו.

אצל ילדים שגדלים לצד אב חזק, הישגי או נערץ במיוחד, התחושה הזאת עשויה לקבל צורה כואבת: לא מספיק להצליח; צריך להוכיח שוב ושוב שהם ראויים להיות ״הבן של״. כל הישג מצמצם לרגע את המרחק בינם לבין הדמות האידיאלית של האב, אך לעולם אינו סוגר באמת את הפער.

כך, המצוינות מפסיקה להיות מקור לסיפוק והופכת למנגנון הישרדות. אי אפשר לנצח, אפשר רק להימנע מהפסד.הילד לומד להיראות חזק, מתפקד ומרשים, ובה בעת להסתיר פחד, בלבול ותלות. הקריסה מגיעה לעיתים כאשר הוא כבר אינו מצליח להחזיק את הדמות הזו, או כאשר נעלמת המסגרת שסיפקה לו דרך ברורה להוכיח את ערכו.

 

 

 

אי אפשר לנצח, אפשר רק להימנע מהפסד

 

כדי להבין את ההתמוטטות, חשוב להבחין בין כמה צורות שונות של פרפקציוניזם. פול יואיט וגורדון פלט, מהחוקרים המרכזיים בתחום, הציעו כבר ב־1991 שפרפקציוניזם איננו תכונה אחת ואחידה. הם הבחינו בין שלושה דפוסים מרכזיים: דרישה לשלמות מעצמי, דרישה לשלמות מאחרים, ותחושה שהאנשים החשובים בחיי דורשים ממני להיות מושלם.

לדפוס השלישי הם קראו פרפקציוניזם מוכתב חברתית — Socially Prescribed Perfectionism. אין מדובר רק ברצון עז להצליח, וגם לא בנטייה להציב רף גבוה. זוהי חוויה שבה האדם מאמין שההערכה, האהבה והמקום שלו בתוך מערכת היחסים תלויים ביכולתו לעמוד בציפיות.

 

במצב כזה, המחשבה אינה רק "אני רוצה לעשות את זה היטב", אלא אמונה עמוקה ומאיימת יותר: אם אכשל, יראו מי אני באמת — ולא ירצו בי.

ההבחנה הזאת חשובה משום שלא כל שאיפה למצוינות היא בהכרח מזיקה. אדם יכול להציב לעצמו מטרות גבוהות, לעבוד קשה ולחוות סיפוק, משמעות וגאווה. הבעיה מתחילה כאשר תחושת הערך העצמי נשענת כמעט כולה על השאלה אם הצליח לעמוד בציפיותיהם של אחרים.

כאשר זה קורה, הצלחה אינה מביאה רוגע יציב. היא רק דוחה את הכישלון הבא. כל הישג מעניק הקלה זמנית, אך אינו משנה את האמונה הבסיסית. ציון גבוה, קבלה ליחידה נחשבת, סיום תואר או קידום בעבודה אינם נחווים כהוכחה לכך שהאדם ראוי ובעל ערך. הם נחווים כתוצאה שחייבים לשחזר.

כך נוצר מבחן שאי אפשר לעבור באמת. אם האדם נכשל, הכישלון מוכיח בעיניו שאינו טוב מספיק. אם הצליח, ההצלחה הופכת מיד לסטנדרט החדש. הרף עולה, המאמץ גדל, והפחד מפני טעות, חשיפה או אכזבה נעשה חזק יותר.

מחקרים קשרו פרפקציוניזם מוכתב חברתית לדיכאון, לחרדה, לחוסר תקווה ולמחשבות אובדניות. במטא־אנליזה של סמית ועמיתיו, שכללה 45 מחקרים וכמעט 12,000 משתתפים, היה זה ממד הפרפקציוניזם היחיד שניבא החמרה במחשבות אובדניות לאורך זמן, גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון את רמתן בתחילת המחקר (Smith et al., 2018).

הסיבה לכך אינה נעוצה רק ברף הגבוה. היא נעוצה גם בבדידות שנוצרת סביבו.

 

 

יואיט, פלט ומיקאיל תיארו את התהליך הזה באמצעות מודל הניתוק החברתי של הפרפקציוניזם. לפי המודל, ילד שמאמין שערכו תלוי בביצוע לומד בהדרגה לחלק את עצמו לשני חלקים: עצמי שמוצג כלפי חוץ, ועצמי שנשאר מוסתר.

העצמי המוצג הוא הילד המרשים, האחראי והחזק. הוא יודע כיצד להתנהג, מה לומר, מתי לחייך ואיך לעמוד בציפיות. זהו החלק שההורים, המורים, המפקדים והחברים פוגשים.

מאחוריו נמצא העצמי החבוי: הילד המבוהל, הכועס, המקנא, המבולבל או התלוי. זהו החלק שחושש שאם ייחשף באמת, יאכזב את הסביבה ויאבד את מקומו.

ככל שהפער בין שני החלקים גדל, כך גובר הצורך להסתיר. האדם נעשה מיומן מאוד בלהיראות מתפקד, רגוע ובשליטה, אך במקביל מתקשה יותר ויותר לאפשר למישהו להתקרב אליו באמת. הוא אינו מסתיר משום שהוא מבקש לרמות את האחרים, אלא משום שהוא מאמין שהחשיפה עצמה מסוכנת.

הקשרים שלו עשויים להיראות טוב מבחוץ. יש חברים, עבודה, זוגיות ולעיתים גם משפחה. אלא שבתוך הקשרים הוא עסוק ללא הרף בניהול הרושם: מה חושבים עליו, האם אמר דבר לא נכון, האם גילו שהוא חלש, האם הוא עדיין עומד בציפיות, והאם האחר יישאר אם יראה משהו פחות מרשים.

גם קרבה נעשית מאיימת, משום שקרבה אמיתית מחייבת אפשרות להיראות לא מושלם. היא דורשת להודות בחולשה, לבקש עזרה, להראות צורך ולשאת את האפשרות שהאחר יראה חלקים שאינם נשלטים או מלוטשים.

 

 

כך נוצר מצב פרדוקסלי: האדם עשוי להיות מוקף באנשים, אך להרגיש שאיש מהם אינו מכיר אותו באמת. אחרים מכירים את הגרסה המתפקדת שלו, אך לא את החלק שמפחד, מתבייש או מתקשה להחזיק מעמד.

לפי מודל הניתוק החברתי, לא עצם השאיפה למצוינות היא שמובילה לייאוש. הקושי המרכזי הוא התחושה שאין מקום שבו אפשר להניח את ההצגה ולהישאר שייך. כאשר האדם מאמין שאהבה תלויה בתפקוד, כל קשר הופך למבחן, וכל חולשה עלולה להיחוות כסכנת דחייה או נטישה.

מחקר שנערך בקרב 152 בני נוער שטופלו במרפאה פסיכיאטרית תמך במנגנון הזה. החוקרים מצאו שהקשר בין פרפקציוניזם מוכתב חברתית, הסתרה פרפקציוניסטית ותוצאות אובדניות עבר דרך חוסר תקווה חברתי — התחושה שקשרים עם אחרים לא יוכלו להעניק הגנה, הקלה או שייכות — וכן דרך חוויות של בריונות (Roxborough et al., 2012).

הממצאים האלה מסייעים להבין מדוע דווקא הילד שנראה הכי חזק הוא לעיתים הילד שאיש אינו שואל לשלומו. העצמי המוצג עושה את עבודתו היטב: הוא מרגיע את ההורים, מרשים את המורים, מספק למפקדים תחושת ביטחון ומרחיק שאלות.

 

כל עוד הילד ממשיך להצליח, קשה לראות כמה אנרגיה נדרשת ממנו כדי להחזיק את הדמות הזאת בחיים. התפקוד מסתיר את המצוקה, וההישגים גורמים לסביבה להניח שהכול בסדר.

הקריסה מתחילה לעיתים כאשר הוא כבר אינו מסוגל להחזיק את העצמי המוצג, או כאשר המסגרת שסיפקה לו תפקיד ברור נעלמת. במצבים כאלה לא מופיעה בהכרח חולשה חדשה. לעיתים פשוט נחשפת מצוקה שהייתה שם זמן רב, אך הצליחה להסתתר בתוך ההצלחה.

הקריסה אינה תחילתה של המצוקה. היא הרגע שבו כבר אי אפשר להסתיר אותה.

 

 

 

לפעמים נדמה שמה שמתואר כאן הוא גרסה מודרנית ושקטה של הקונפליקט האדיפלי. לא במובן הפשוט של יריבות עם האב, אלא במובן העמוק יותר:

הילד מעצב את זהותו מול דמות אב שנתפסת כגדולה, חזקה וראויה להערצה. במקום למרוד בה או להיפרד ממנה, הוא מנסה להיות כמוה. ככל שהאב אידיאלי יותר בעיני הילד, כך קשה יותר להשלים עם העובדה שלעולם לא יהיה הוא.

הפרפקציוניזם נעשה אז ניסיון בלתי פוסק לצמצם את המרחק מן הדמות המופנמת של האב - לא בכדי להביס אותו, אלא כדי להיות ראוי למבטו. במובן הזה, הקריסה אינה רק התמוטטות של מנגנון הישגי; היא גם רגע שבו מתברר שאי אפשר לבנות זהות שלמה רק מתוך ניסיון להיות הבן שהאב יכול להתגאות בו.

 

 

 

 

הגרסה הישראלית

 

בקליניקה הישראלית, לדינמיקה הזאת יש לעיתים צורה מקומית מאוד. היא מופיעה בבתים שבהם האב עצמו נבנה בתוך תרבות של פיקוד, אחריות, משימתיות ושליטה. לפעמים הוא קצין לשעבר, לפעמים איש ביטחון, ולפעמים פשוט אדם שחי כל חייו לפי עיקרון ברור: כשיש בעיה, פותרים אותה; כשיש משימה, מבצעים; וכשקשה, מתגברים.

אלה תכונות שיכולות להפוך אדם למפקד מצוין, למנהל יעיל ולאב מסור מאוד. הן מאפשרות לו לשאת אחריות, להחזיק משפחה, להתייצב ברגעי משבר ולתת לילדיו תחושה שיש מי שמוביל. אלא שבתוך קשר עם ילד רגיש, אותה שפה עצמה עלולה לקבל משמעות אחרת לגמרי.

האב מתכוון לעודד מאמץ, התמדה וחוסן. הוא רוצה לומר לבנו שלא יוותר לעצמו, שילמד להתמודד ושיוכל לעמוד בעולם שאינו תמיד פשוט. הילד, לעומת זאת, עלול לשמוע מסר אחר: תהיה חזק, אחרת תאכזב אותי; תצליח, אחרת לא יהיה לי במה להתגאות; תעמוד בציפיות, ואז תהיה בסדר.

 

 

זהו הפער המרכזי:

לא בין אהבה לחוסר אהבה, אלא בין הכוונה של ההורה לבין החוויה של הילד.

ברוב המקרים, האב אינו קר ואינו מתעלל. להפך. הוא אוהב את בנו, משקיע בו, דוחף אותו קדימה ומאמין בכל ליבו שהוא מכין אותו לחיים. לעיתים קרובות גם הוא עצמו גדל בתוך עולם שבו אהבה התבטאה פחות במילים ויותר באחריות, בהכוונה, בדרישה ובהצבת רף. מבחינתו, לדחוף את הילד פירושו להאמין בו. לא לוותר לו פירושו לא לוותר עליו.

 

אלא שילדים אינם קולטים רק את מה שההורה מתכוון להעביר. הם קולטים גם את הרגעים שבהם פניו מתרככות, את ההצלחות שמעוררות גאווה, את הכישלונות שמעוררים חוסר סבלנות ואת המצבים שבהם הוא מתקרב או נסוג. הם לומדים במהירות איזו גרסה שלהם מזמינה חום, ואיזו גרסה מכבידה על החדר.

כך עלול להיחתם בבית חוזה שאיש לא ניסח בקול: אני אהיה הילד שאתה יכול להתגאות בו, ואתה תמשיך לראות אותי.

הבעיה איננה שהאב חזק מדי. הבעיה מתחילה כאשר הכוח שלו נעשה אמת המידה היחידה שלפיה הילד בוחן את עצמו. ילד שגדל לצד אב מצליח, סמכותי, נערץ או מרשים מאוד עלול להרגיש שהוא אינו משווה את עצמו רק לבני גילו. הוא חי מול דמות שלעולם לא יצליח להשיג.

האב כבר פיקד, כבר עמד בלחצים, כבר ידע מה הוא רוצה. בזיכרון המשפחתי הוא אינו מתפרק, אינו מהסס ואינו מבקש עזרה. גם כאשר המציאות הייתה מורכבת יותר, זו לעיתים התמונה שהילד נושא בתוכו.

לצד דמות כזאת, הילד עלול לחוות את הרגישות שלו כחולשה, את הבלבול שלו כפגם ואת התלות שלו כהוכחה לכך שהוא עדיין קטן מדי. הוא אינו מבקש רק שאביו יהיה גאה בו. הוא מבקש להרגיש שהוא ראוי להיות הבן שלו.

 

בנקודה הזאת, ההצלחה מפסיקה להיות הישג בפני עצמו והופכת לניסיון מתמשך לצמצם את המרחק. כל ציון, מדליה, תפקיד או הישג אמורים להוכיח שהילד מתקרב אל הדמות שמולה הוא מודד את עצמו. אלא שהמרחק לעולם אינו נסגר באמת. גם כאשר האב גאה, ההקלה זמנית. מיד מופיע היעד הבא.

אני חושב על כמה דמויות מחדר הטיפול, שפרטיהן טושטשו ועורבבו כך שלא ניתן לזהות אדם מסוים. אחד מהם היה תלמיד מצטיין וספורטאי הישגי. כבר בילדותו הוא נזקק לטקס קבוע מול הוריו כדי להרגיע מחשבות שחזרו שוב ושוב ולא נתנו לו מנוחה. מבחוץ ראו נער חסון, ממושמע ומרשים. כמעט איש לא ראה את החרדה.

 

דווקא המראה המצליח היה מקום המסתור שלו.

 

כשהתגייס, הוא בחר במסגרת נחשבת ותובענית. לא משום שהיה בטוח שזה מה שהוא רוצה, אלא משום שזה היה המשך טבעי של התפקיד שמילא כל חייו. זה מה שבנים מצטיינים עושים. בתוך מערכת שלא אפשרה עוד שליטה מלאה, ושבה גם מאמץ גדול אינו מבטיח הצלחה, החלו להופיע הסדקים. כאשר לא הצליח לעמוד בתמונה שבנה לעצמו, הוא לא חווה רק קושי נקודתי. הוא חווה קריסה של הזהות.

אני חושב גם על גבר בשנות השלושים לחייו שתיאר את חייו כמבחן שאין בו ציון עובר. כל הישג העניק לו הקלה קצרה, ואז הפך מיד לסטנדרט החדש. הוא לא ידע ליהנות מהצלחות, משום שכל הצלחה רק הרחיקה מעט את רגע החשיפה. מבחינתו, הוא לא באמת התקדם. הוא רק דחה את גזר הדין.

 

במשפחה אחרת, הורה אחד המשיך לדבר בשפת ה"מה צריך": מה נכון, מה הגיוני, מה עושים עכשיו ואיך יוצאים מזה. ההורה השני ניסה לדבר על כאב, פחד ובלבול. הילד, שנקרע בין שתי השפות, הפסיק בהדרגה לדבר בכלל. הוא הבין שכל תשובה שייתן עלולה לאכזב מישהו, ולכן השתיקה נעשתה בטוחה יותר.

המשותף למקרים האלה הוא שמבחוץ היה קשה מאוד לזהות מצוקה. לא משום שלא היו סימנים, אלא משום שהסימנים עצמם נראו כמו תפקוד. הילד המשיך להגיע למסגרות, להתאמן, לשרת, להצטיין ולחייך כשצריך. הוא ידע להציג בדיוק את הגרסה שהסביבה רגילה להעריך.

 

העצמי המוצג עבד היטב כל כך, עד שגם ההורים, גם המורים, גם המפקדים ולפעמים גם אנשי הטיפול קיבלו אותו כאמת. ככל שהתפקוד היה מרשים יותר, כך קטנה הסבירות שמישהו יעצור וישאל מה נדרש ממנו כדי להחזיק אותו.

וזה אולי אחד ההיבטים המסוכנים ביותר של פרפקציוניזם מוכתב חברתית: האנשים הזקוקים ביותר לעזרה הם לעיתים קרובות אלה שנראים הכי פחות זקוקים לה. הם אינם נראים אבודים. הם נראים מרשימים, אחראים ובשליטה.

רק מבפנים הם כבר זמן רב אינם יודעים כיצד להמשיך להחזיק את עצמם.

 

החדר שבו מותר להיכשל: על הטיפול

 

כאשר פרפקציוניסט מגיע לטיפול, הוא משתדל להיות המטופל שזקוק לפחות מדי.

מטופלים עם פרפקציוניזם מוכתב חברתית עשויים להיראות, לפחות בתחילת הדרך, כמו המטופלים שכל איש טיפול היה מאחל לעצמו. הם מגיעים בזמן, מבצעים משימות בין הפגישות, מקשיבים היטב, משתפים פעולה ולעיתים אף ממהרים להבהיר שהטיפול משמעותי ועוזר להם. אלא שדווקא ההתנהלות המרשימה הזאת עלולה להסתיר את הקושי המרכזי. הם נכנסים לטיפול באותה דרך שבה חיו עד כה: מנסים להבין מה מצופה מהם, לבצע היטב ולהיות המטופל שהמטפל ירצה לפגוש.

במובן הזה, העצמי המוצג נכנס לחדר לפני המטופל עצמו. אם המטפל מתרשם מן התפקוד, מן הנימוס או מן ההתקדמות המהירה ואינו מבחין במה שמתרחש מתחתיהם, הטיפול עלול להפוך לעוד זירה של ביצוע. המטופל ממשיך להציג גרסה מתפקדת ומלוטשת, והמטפל, מבלי להתכוון, הופך לעוד קהל שצריך להרשים.

יואיט ועמיתיו תיארו את הדפוס הזה במושג "הצגה עצמית פרפקציוניסטית": הצורך להיראות מושלם, לצד מאמץ מתמשך להסתיר חולשה, טעות, מבוכה או פגם. במחקר על בני הנוער שהוזכר קודם, דווקא ההסתרה הזאת וההימנעות מחשיפה של העצמי הפגיע נקשרו לתוצאות הקשות ביותר (Roxborough et al., 2012).

המשמעות הקלינית ישירה. אותו מנגנון שמגן על המטופל מפני בושה בחיי היומיום עלול לחבל גם בטיפול. לכן אחת השאלות המרכזיות שאני מחזיק במפגש היא מי יושב מולי ברגע הזה: העצמי המוצג, שמנסה לעשות את הטיפול נכון, או העצמי החבוי, שחושש שברגע שייחשף הקשר ייפגע. גם שיעורי בית שבוצעו ללא רבב אינם בהכרח סימן להצלחה. לעיתים הם עצמם החומר הטיפולי.

 

 

מה עומד לרשותנו?

 

שתי מסורות טיפוליות מרכזיות מציעות דרכים שונות להבין ולטפל בפרפקציוניזם, ואני רואה אותן כמשלימות יותר מאשר כמתחרות.

 

המסורת הראשונה היא הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית. שפרן, קופר ופיירברן הגדירו פרפקציוניזם קליני כמצב שבו הערך העצמי תלוי במידה רבה מדי בעמידה בסטנדרטים תובעניים. בהתאם, העבודה הטיפולית מתמקדת בזיהוי חוקי ה"חייב", בבחינת ההנחות שמאחוריהם ובניסויים התנהגותיים של אי־שלמות מכוונת. המטופל לומד, בהדרגה, לבחון מה קורה כשהוא אינו משלים משימה באופן מושלם, אינו מתקן כל טעות ואינו נשען רק על הישגים כדי להרגיש בעל ערך. במקביל, הטיפול מבקש להרחיב את התחומים שעליהם נשענת תחושת הערך, כך שתכלול גם קשרים, הנאה, סקרנות, משחק ומנוחה — אזורים שאין בהם ציון ואין בהם מדד ברור של הצלחה (Shafran et al., 2002).

לגישה הזאת יש בסיס מחקרי משמעותי. מטא־אנליזות מצאו שהתערבויות ממוקדות בפרפקציוניזם עשויות להפחית את עוצמתו ולשפר גם תסמינים של דיכאון וחרדה (Galloway et al., 2022; Lloyd et al., 2015). עם זאת, בתוך הממצאים מופיע פרט חשוב: האפקטים הבולטים ביותר נמצאו בממדים של פרפקציוניזם המכוון כלפי העצמי, בעוד שפרפקציוניזם מוכתב חברתית הסתמן כעמיד יותר לשינוי (Lloyd et al., 2015).

יש בכך היגיון. אפשר לאתגר את המחשבה "אני חייב לבצע את המשימה באופן מושלם" באמצעות ניסוי התנהגותי. קשה יותר לערער באותה דרך על אמונה עמוקה יותר: "אם אחרים יראו שאני חלש, הם יפסיקו להעריך או לאהוב אותי". זו אינה רק מחשבה על ביצוע. זו אמונה על קשר.

 

 

כאן נכנסת המסורת השנייה. יואיט, פלט ומיקאיל מציעים להבין את הפרפקציוניזם כפתרון בין־אישי לצורך רגשי שלא קיבל מענה מספק: ניסיון של ילד להרוויח שייכות, קבלה או קרבה שלא נחוו עבורו כמובטחות (Hewitt et al., 2017). מתוך נקודת המבט הזאת, מוקד הטיפול נע מתחת לסטנדרטים, אל הצורך שמחזיק אותם.

הכלי המרכזי בעבודה הזאת הוא הקשר הטיפולי עצמו. הרגעים החשובים ביותר אינם בהכרח הרגעים שבהם המטופל מבין רעיון חדש או משלים משימה בהצלחה. לעיתים אלה דווקא הרגעים הפחות מלוטשים: פגישה שבה הוא מגיע מפורק, מצב שבו הוא כועס על המטפל, טעות של המטפל שנדונה בגלוי, או רגע שבו נחשף משהו שהמטופל מתבייש בו והקשר נשאר יציב.

ברגעים האלה המטופל עורך, בלי לומר זאת במפורש, את הניסוי שלא העז לערוך בעבר: האם אפשר להראות את החלק הלא מרשים ולהישאר בקשר. האם אפשר לאכזב, להתבלבל, להתנגד או להזדקק — ולא להיעלם מעיניו של האחר. התשובה אינה ניתנת בהצהרה חד־פעמית, אלא בהתנהגות עקבית של המטפל לאורך זמן. אי אפשר להבטיח אותה במילים בלבד, ואי אפשר לזייף אותה.

מכאן גם נובעת אזהרה חשובה למטפלים: כדאי להיזהר עם מחמאות המכוונות לביצוע. גם שבח שניתן מתוך כוונה טובה, כמו "עשית התקדמות מצוינת" או "עבדת יפה השבוע", עלול לחזק מחדש את החוזה הישן שלפיו המטופל שווה כשהוא מספק תוצאה. אין פירוש הדבר שאין מקום להכרה או לעידוד, אלא שעדיף להפנות עניין גם אל התהליך, אל הקושי, אל האמביוולנטיות ואל המקומות שבהם המטופל אינו מצליח להחזיק את הדמות המצטיינת. לעיתים הסקרנות כלפי מה שלא הסתדר חשובה יותר מן השבח על מה שכן.

 

 

ומה עם ההורים?

 

מחקריהם של אסור ועמיתיו על הערכה הורית מותנית מצביעים על כך שילדים שחוו קבלה ואהבה כתלויות בביצוע נוטים לפתח הערכה עצמית הנשענת על הישגים. כאשר הם מצליחים, הם חווים הקלה זמנית; כאשר הם נכשלים, תחושת הערך שלהם עלולה לקרוס. לצד זאת עשויים להופיע גם כעס וטינה שקטה כלפי ההורה, אפילו כאשר הילד ממשיך לנסות לרצות אותו (Assor et al., 2004).

הבשורה החשובה היא שהחוזה הזה ניתן לפתיחה מחדש, גם שנים לאחר שנוצר. בעבודה עם אבות מן הסוג שתואר כאן, אני מציע לעיתים שינוי קטן אך עקבי: להחליף שאלות של תחקיר בשאלות של התעניינות. במקום "איך הלך?", "מה הייתה התוצאה?" או "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?", אפשר לשאול "איך היה לך שם?", "מה היה לך קשה?" או "מה אתה צריך ממני כרגע?".

 

השינוי אינו רק סמנטי. הוא מעביר לילד מסר אחר:

״אני מתעניין בחוויה שלך, לא רק בתפקוד שלך ובתוצאה . אני יכול להיות איתך גם לפני שיש פתרון. אני רואה אותך גם כשאין הישג להציג״.

 

חשוב לא פחות לומר אהבה ללא סייג של תנאי. לא רק "אני גאה בך על מה שעשית", אלא גם "אני שמח שאתה הבן שלי", "אני איתך גם כשקשה" ו"אתה לא צריך להרשים אותי עכשיו".

עבור אב שרגיל לפעול, לפתור ולבצע, גם השינוי הזה עשוי להפוך תחילה למשימה.

לעיתים דווקא משום כך הוא מצליח להתמיד בו, עד שהוא נעשה בהדרגה לשפה חדשה בתוך הקשר.

 

 

החלון שאחרי השחרור

 

התקופה שאחרי השחרור מן הצבא היא חלון פגיעות משמעותי במיוחד. צעיר שכל חייו נמדד בתוך מסגרות זקוק בתקופה הזאת למבנה שאין בו ציון: שגרה בסיסית, קשר רציף עם לפחות אדם אחד שרואה אותו, ומקום אחד — טיפולי או אחר — שבו אין דבר שעליו להוכיח.

המטרה אינה למהר להחזיר אותו למסלול ביצוע חדש. לעיתים הדחיפה המיידית ללימודים, לעבודה או ליעד הבא רק משחזרת את המנגנון הישן. לפני בניית המסלול חשוב ליצור אפשרות לעצור, להבין מה קרס ולגלות האם קיימת זהות גם מחוץ לרצף ההישגים.

 

הייאוש שפוגשים אצל צעירים כאלה נבנה פעמים רבות מתוך ניתוק: מן העצמי הפגיע, מן ההורים, מן החברים ומן התחושה שאפשר להיות בקשר בלי לבצע. משום כך הוא עשוי להגיב דווקא לחיבור. כאשר אדם מגלה שאפשר להיראות לא מושלם ולהישאר שייך, משהו בסיפור הפנימי שלו מתחיל להשתנות.

 

התהליך הזה אינו מהיר ואינו דרמטי כפי שלעתים היינו רוצים. הוא נבנה מרגעים קטנים, חוזרים, שבהם חולשה אינה מביאה לנטישה, כישלון אינו מוחק ערך והקשר אינו תלוי בתוצאה. כך, בהדרגה, נוצר חדר שבו מותר להיכשל — ולפעמים זו הפעם הראשונה שבה המטופל אינו חייב להצליח כדי להישאר.

 

 

 

אנחנו כאן בשבילך,

 

צוות מכון טמיר

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון

עם מומחי מכון טמיר

 

 

 

 

הערה: התיאורים הקליניים במאמר הם דמויות מורכבות; פרטים מזהים שונו באופן מהותי.

 

 

 

 

מקורות:

 

Assor, A., Roth, G., & Deci, E. L. (2004). The emotional costs of parents' conditional regard: A self-determination theory analysis. Journal of Personality, 72(1), 47–88.

 

Galloway, R., Watson, H., Greene, D., Shafran, R., & Egan, S. J. (2022). The efficacy of randomised controlled trials of cognitive behaviour therapy for perfectionism: A systematic review and meta-analysis. Cognitive Behaviour Therapy, 51(2), 170–184.

 

Hewitt, P. L., & Flett, G. L. (1991). Perfectionism in the self and social contexts: Conceptualization, assessment, and association with psychopathology. Journal of Personality and Social Psychology, 60(3), 456–470.

 

Hewitt, P. L., Flett, G. L., & Mikail, S. F. (2017). Perfectionism: A relational approach to conceptualization, assessment, and treatment. Guilford Press.

 

Lloyd, S., Schmidt, U., Khondoker, M., & Tchanturia, K. (2015). Can psychological interventions reduce perfectionism? A systematic review and meta-analysis. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 43(6), 705–731.

 

Roxborough, H. M., Hewitt, P. L., Kaldas, J., Flett, G. L., Caelian, C. M., Sherry, S., & Sherry, D. L. (2012). Perfectionistic self-presentation, socially prescribed perfectionism, and suicide in youth: A test of the Perfectionism Social Disconnection Model. Suicide and Life-Threatening Behavior, 42(2), 217–233.

 

Rozental A. (2020). Beyond perfect? A case illustration of working with perfectionism using cognitive behavior therapy. Journal of clinical psychology, 76(11), 2041–2054. https://doi.org/10.1002/jclp.23039

 

Shafran, R., Cooper, Z., & Fairburn, C. G. (2002). Clinical perfectionism: A cognitive-behavioural analysis. Behaviour Research and Therapy, 40(7), 773–791.

 

Smith, M. M., Sherry, S. B., Chen, S., Saklofske, D. H., Mushquash, C., Flett, G. L., & Hewitt, P. L. (2018). The perniciousness of perfectionism: A meta-analytic review of the perfectionism–suicide relationship. Journal of Personality, 86(3), 522–542.