מכון טמיר לפסיכותרפיה
לכל תקופה בהיסטוריה יש הפרעות נפשיות המאפיינות אותה, כאלה המותאמות לצייטגייסט ולמנגנוני ההגנה שלה.
בתקופה הוויקטוריאנית, ערש הפסיכואנליזה שפיתח פרויד, פרחו ושגשגו הפרעות פסיכיאטריות שציירו את קו הגבול המבלבל בין האדם המיוסר לבין המעגל האנושי העוטף אותו, בתוך הממברנה המחניקה שבין הגוף לנפש.
הייתה זו מצוקה חריפה של בושה ואשמה על רקע איסורים וספקות מוסריים, שווסתו באמצעות שיתוקים גופניים סימבוליים. הפרעה זו נעלמה כפי שבאה, והותירה מאחוריה שובל של אבחנות מתחלפות, עד להמשגתה האפרורית ב־DSM-5-TR כהפרעת סימפטום סומטי, שאינה ניצבת בחזית עולם ההפרעות.
לאחר מלחמת העולם השנייה החל עידן האינדיבידואליזם.
בעידן הקפיטליסטי והאינדיבידואליסטי, בני אדם מתעניינים בעיקר בעצמם ומתנערים מן הקבוצתיות. בתקופה זו ראינו ועדיין רואים עלייה חדה בנרקיסיזם, באנורקסיה, ב־BDD וכמובן בדיכאון - הפרעות הממחישות את הקושי של הפרט להתקיים בלי להיות משויך לסביבתו ובלי שיהיה לו מעגל התייחסות ושייכות.
ומה היום?
מה ניתן לצפות שפסיכולוגים ייפגשו בתקופת הבינה המלאכותית?
אני מניח שאת ניצני הבעיות כבר אפשר לראות, ולמעשה מדובר בשתי בעיות מרכזיות:
-
הראשונה היא דפרסונליזציה, כלומר השאלה אם מה שיצרתי כזהות וכאמירה הוא שלי או אינו שלי. חשוב לנו יותר ויותר להבחין בין עצמנו לבין המכונות ולהיאבק בסימביוזה של הגולם ויוצרו.
-
ההפרעה השנייה היא וריאציה ייחודית של הפרעה טורדנית־כפייתית. כאן עולה הבעיה המרכזית ב־OCD, ״מחלת הספק״ שתובעת את האישור והבדיקה. אנחנו נכנסים לתקופה שבה אדם אינו יודע לומר לעצמו מתי די ומתי הגיע הזמן לעצור, והדבר מתחבר מאוד לפרפקציוניזם. כדי לחזור לשגרה צריך לשחרר משימה כלשהי גם כשהיא עדיין אינה שלמה. הבינה המלאכותית, אף שהיא תוכנת מחשב, מעבירה מסר של שלמות שרק הולכת ומתקדמת.
שניים מן הדברים היחידים שמונעים את התפתחותה הקיצונית של ההפרעה קשורים כיום למאפייניה של הבינה המלאכותית. הראשון הוא ההלוצינציות, שנראות כחיסרון עצום ומחייבות את האדם לעבור על כל מילה כדי לוודא שהמערכת לא שגתה. השני הוא הנטייה לרצות: כמעט בכל מצב המערכת, מודל השפה, תלך בעקבות הכותב, ובכך תמחיש שאין לה באמת דעה. אבל מה יקרה כאשר תהיה לה דעה ברורה יותר?
זהו פתח לפתרון ולהקלה עבור אנשים הסובלים מקשיים בקבלת החלטות, בעיקר אנשים עם נטייה ל־OCD ולפרפקציוניזם, שמוצאים הקלה רבה במערכת שאומרת להם מהו הדבר הנכון. עם הזמן הם מבינים שהיא תמיד הולכת בעקבות דעתם, ושהיא גם נוטה לטעויות חריפות או לשכוח דברים קריטיים שנדונו. כך כבר יש לנו היבט שמאפשר בינתיים ריחוק מסוים מן הדבר הזה, ומעניק לאדם את התחושה שהוא עדיין זה שמחליט מתי עוצרים, שהוא זה שמנווט את הפרומפט בצורה נכונה כדי שהתשובה תתאים לכיוון שלו, או שהוא מבקש לעיתים מן המודל להיות פרקליט השטן או להציג עמדה הפוכה משלו.
כל אלה משמרים את האינדיבידואליות של המשתמש, אבל מצב זה לא יימשך עוד זמן רב. ברור שמודלים מתקדמים של שפה יתקדמו לעבר מענה אופטימלי לחלוטין, שכבר ידמה פרפקציוניזם מושלך שאינו שייך לאדם, ושיש בו את ״האמת הוודאית״, לפחות בחלק מן הדברים.
יש כאן אמירה קיצונית לגבי צריכת ידע:
צריכת ידע עלולה להגביר אובססיביות במקום להקל עליה. כאשר הדבר הזה קורה, נקבל אנשים שאיבדו את תחושת הבטן שלהם, שאין להם יכולת להתחבר לאינטואיציה, שאינם מקשיבים לעצמם ושעסוקים רק בשאלה: מה תהיה התשובה של המודל?
אנחנו רואים את זה כבר היום, ובהמשך זה כנראה יילך ויתעצם.
לאדם יהיה כל הידע שהוא רוצה, אך לא תהיה לו היכולת לבחור מתי להפסיק לצרוך אותו.
מצד אחד, האדם מעולם לא היה חכם כל כך, במובן שהחומר זמין לו 24 שעות ביממה והוא רק שואל ומקבל תשובות מדהימות.
מצד שני, אין לו מושג איך עוצרים, מתי ולמה, וכיצד מקבלים הכרעה אנושית ששום מחשב אינו יכול לקבל.
הדבר דומה לכך שעידן הבינה המלאכותית מביא לנו המון אוכל, מסוגים שונים ובצורות מגוונות, בריא, נכון וטוב, אבל אצלנו נעדרת תחושת שובע.
בלי היכולת לדעת מתי אתה שבע ומתי אתה רעב, שפע המזון הזמין בחוץ אינו בהכרח מיטיב איתך.
מה שאנחנו מקבלים הוא אדם ספקן, שחסרה לו היכולת להיעזר בתופעה המאפשרת לעצור טורדנות מחשבתית, אשר כונתה בשנת 2004 בידי צמד חוקרים yedasentience - מונח המתאר מצב שבו אדם יודע מתי לעצור, מפסיק להתלבט, יורד מן הגדר ומכריע. הבינה המלאכותית צפויה להרחיב את הלקות הזאת, וכך נקבל אנשים שאינם יודעים להחליט, שממתינים באופן פסיבי להכרעה מצד העולם ונמצאים בעמדה מתמשכת של המתנה.
למרות החוכמה חסרת הגבולות שלהם, הם אינם יודעים כיצד לפעול כבני אדם שצריכים לקבל החלטות ולזוז.
אבחנה מבדלת: סינדרום Clueless לעומת תופעות נפשיות אחרות
הפרעה חדשה מוכרת קודם כול דרך מה שמבלבלים אותה איתו. האנשים שאני מתאר יגיעו לקליניקה עם אבחנות שכבר קיימות, וברובן הם יעמדו בקריטריונים באופן חלקי, במידה שתספיק כדי לקבל טיפול שאינו מתאים להם. לכן כדאי לעבור, אחת־אחת, על שכנותיה.
הפרעה טורדנית־כפייתית
זו ההפרעה הקרובה ביותר, וההבחנה ממנה היא לב העניין.
ב־OCD יש פעולה ואין אות: האדם נועל, בודק ומודד שוב ושוב, ותחושת ה״סגור״ אינה מגיעה. הוא מיוסר, משום שהמוטיבציה לסגור שלמה והאות חסר. בהפרעה החדשה אין פעולה, ולכן אין אות. האדם אינו מודד בעצמו ואינו מרגיש שחסר לו משהו. OCD הוא מדידה בלי קריסה. ההפרעה החדשה היא קריסה בלי מדידה.
המטופל האובססיבי אומר: אני יודע שהדלת נעולה, איני מרגיש שהיא נעולה, וזה משגע אותי. המטופל החדש אומר: אני יודע שהדלת נעולה, אמרו לי, ואני לא מרגיש דבר. אצל הראשון האגו נלחם בסימפטום; אצל השני הסימפטום הוא האגו. הראשון חרד, השני רגוע. לכן הטיפולים הפוכים: ב־OCD - חשיפה ומניעת תגובה, הפסקת הבדיקה ונשיאת היעדר האות; כאן — התחלה של הכרעה ונשיאת ההיעדר עד שנולד אות.
קיימת גרסת מעבר שנראית בדיוק כמו OCD, והיא החיפוש אחר הרגעה מן המודל: ניסוח מחדש של אותה שאלה שוב ושוב וחוסר יכולת לשלוח בלי אישור. הסימן המבדיל אותה מ־OCD קלאסי הוא הרוגע כאשר הכלי זמין. האובססיבי אינו נרגע לעולם, גם לאחר שהרגיעו אותו. המטופל החדש נרגע מיד ומתמוטט רק כאשר המכשיר נעלם. זהו ההבדל בין אדם שמנסה לסגור לבין אדם שלמד שמישהו סוגר בשבילו. השאלה האבחונית היא: האם ההרגעה מחזיקה? אם כן, זה אינו OCD.
פרפקציוניזם
הפרפקציוניסט מציב קריטריון לסיום שאינו מתקיים לעולם, אבל הקריטריון הוא שלו.
הוא זה שמחליט שהתוצאה אינה טובה מספיק, ולכן הוא סובל ולכן הוא עובד.
המטופל החדש איבד את הקריטריון עצמו, שהרי הוא אינו יודע אם התוצאה טובה מספיק ואינו מחפש לדעת, מפני שמישהו אחר יאמר לו.
פרפקציוניזם הוא שיפוט חמור מדי. ההפרעה החדשה היא היעדר שיפוט. הראשון ממשיך לעבוד גם כשאומרים לו שהתוצאה מצוינת; השני מפסיק, ומאוחר יותר אינו זוכר מדוע היא הייתה מצוינת.
דפרסונליזציה
התלונה ״אני יודע, וזה לא מרגיש שלי״ נשמעת כמו דפרסונליזציה, וגם המנגנון דומה -
סיירה ובריוס תיארו דפרסונליזציה כדה־אפקטואליזציה, תפיסה שלמה שרוקנה מן הצבע הרגשי שלה.
התסמונת שאני מתאר היא דה־אפקטואליזציה של הידיעה במקום של התפיסה.
וההבדלים גוברים על הדמיון:
-
הדפרסונליזציה מייסרת, המתמודד עמה סובל מזרות ופוחד שהוא משתגע. המטופל החדש שקט.
-
הדפרסונליזציה גלובלית - הגוף, העולם והזמן נראים לא אמיתיים; התסמונת החדשה ממוקדת בשיפוט - הגוף מורגש, הרעב מורגש והכעס מורגש, ורק הדעה אינה מורגשת כשייכת לו.
-
גם הסיבתיות הפוכה, כי דפרסונליזציה היא הגנה מפני הצפה, חרדה או טראומה, בעוד שתסמונת Clueless נולדת מתוך היעדר הצפה, מכך שהתסכול הוסר לפני שהורגש.
אם נקרא לה דפרסונליזציה, נגרור איתנו את שלושת הדברים שאינם נמצאים בה.
דיכאון
הקליניקה תפגוש בעיקר אדם שמדווח שהכול בסדר על הנייר, אך הוא אינו מרגיש שהוא חי את זה ואינו זז. הדבר נשמע דיכאוני, אבל אין אנהדוניה.
ההנאה קיימת בספורט, במלאכה, בבישול ובכל פעילות שאין בה התייעצות, ושם דווקא התלונה נעלמת. השינה תקינה, התיאבון תקין ואין אשמה. מה שחסר אינו האנרגיה אלא החתימה. הדיכאוני אינו רוצה; המטופל החדש אינו מכריע.
ADHD
הדחיינות, ההחלטות שנותרות פתוחות במשך חודשים וההתחלות שאינן מגיעות לסיום מזכירות ADHD, אבל הקשב שלם.
המטופל החדש עובד רבות על ההחלטה, מנתח אותה לעומק ואוסף עוד ועוד מידע. הוא אינו מוסח; הוא אינו מסיים. ב־ADHD הקושי הוא להישאר; כאן הקושי הוא לצאת.
הפרעת אישיות תלותית
הצורך העקבי במישהו שיאמר מה נכון נשמע כמו תלות, אבל בהפרעת אישיות תלותית יש אדם, יש קשר ויש חרדת נטישה. כאן אין קשר ואין פחד.
יש אדם רגוע לחלוטין, שכאשר מבקשים ממנו לומר מה הוא באמת חושב, מוצא שם רק את מה שנאמר לו. האדם התלותי מפחד להיות לבד; המטופל החדש אינו לבד גם כשהוא לבדו, ואינו יודע שמשהו חסר.
הספקטרום האוטיסטי
צפוי שחלק מן המטופלים יגיעו עם השאלה אם הם נמצאים על הספקטרום, והפנוטיפ אכן דומה, כי יש ידע רב, קושי בהחלתו על המקרה החברתי החי וצורך בכללים מפורשים במקום בתחושה.
ההבדל מצוי בהיסטוריה: ההתפתחות הייתה תקינה לחלוטין, האינטואיציה החברתית הייתה קיימת והקושי התחיל בבגרות.
באוטיזם קיימת נטייה להחלת־יתר של כללים: הכלל מוחל בנוקשות גם כשהמקרה שונה; כאן יש היעדר החלה. הראשון שופט לפי כלל ומחמיץ; השני אינו שופט.
״פסיכוזת AI״
פסיכוזה עקב שימוש בבינה מלאכותית היא הגדרה מעניינת שמתחילה באמת להרים את ראשה. אנשים הנסחפים לאשליות במהלך שיחות מרתוניות עם בוט המאשר כל רעיון. זהו קוטב אחר לגמרי.
שם המודל מאשר תוכן והאדם מאבד את בוחן המציאות; כאן המודל מכריע במקום האדם, והאדם מאבד את השיפוט.
בוחן המציאות שלם, הידע מדויק והדעות סבירות. הפסיכוטי מאמין למכונה יותר מדי. המטופל החדש אינו מאמין לה ואינו צריך להאמין לה, מפני שמעולם לא שאל את עצמו.
המקרה של אליוט
אם דרוש אב־טיפוס קליני, הוא אינו נמצא בפסיכיאטריה אלא בנוירולוגיה.
אליוט, המטופל של דמאסיו -
לאחר פגיעה פרונטלית, האינטליגנציה נותרה שלמה, הידע מלא, הניתוח של כל אפשרות מבריק, ובכל זאת הוא אינו מסוגל לקבוע פגישה. הוא שקט, אינו מיוסר ואינו מבין מה חסר.
דמאסיו הסביר זאת בהיעדר סמנים סומטיים - ההכרעה דורשת סימון גופני־רגשי של האפשרויות, ובלעדיו הבחירה בלתי אפשרית גם כשהחשיבה מושלמת. ההפרעה שאני מתאר היא אליוט נרכש: אותו פנוטיפ, בלי פגיעה, כתוצאה מאי־שימוש.
השאלה שמפרידה מכולן
בכל האבחנות שלעיל האדם עדיין נמצא בעמדת השופט, ומשהו בשיפוט המציאות שלו מעוות, קיצוני מדי, חרד מדי, מוצף מדי או מוסח.
בתסמונת החדשה עמדת השופט מתפנה.
לכן השאלה האבחונית היחידה שאני סומך עליה היא זו:
מתי בפעם האחרונה החלטת משהו בלי לשאול?
המטופל האובססיבי יענה בבושה, הדיכאוני בעייפות והתלותי בחרדה.
המטופל החדש יחשוב לרגע, יענה שאינו זוכר ולא ייראה מוטרד.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
מקורות:
Coles, M. E., Frost, R. O., Heimberg, R. G., & Rhéaume, J. (2003). "Not just right experiences": Perfectionism, obsessive-compulsive features and general psychopathology. Behaviour Research and Therapy, 41(6), 681–700.
Damasio, A. R. (1996). The somatic marker hypothesis and the possible functions of the prefrontal cortex. Philosophical Transactions of the Royal Society B, 351(1346), 1413–1420.
Mishali, M., & Ezra, R. (2026). Learning from experience? Artificial intelligence and the institutionalization of −K. European Journal of Psychoanalysis, 13(1).
Østergaard, S. D. (2023). Will generative artificial intelligence chatbots generate delusions in individuals prone to psychosis? Schizophrenia Bulletin, 49(6), 1418–1419.
Sierra, M., & Berrios, G. E. (1998). Depersonalization: Neurobiological perspectives. Biological Psychiatry, 44(9), 898–908.
Summerfeldt, L. J. (2004). Understanding and treating incompleteness in obsessive-compulsive disorder. Journal of Clinical Psychology, 60(11), 1155–1168.
Szechtman, H., & Woody, E. (2004). Obsessive-compulsive disorder as a disturbance of security motivation. Psychological review, 111(1), 111–127. https://doi.org/10.1037/0033-295X.111.1.111