התחזקות דתית בטיפול: מה קורה כשהמטופל מתקרב לאמונה?

 

התחזקות דתית, ולעיתים חזרה בתשובה, היא מצב שבו מטופל מספר על קרבה גוברת לאמונה או למצוות.

היא יכולה לשמש מקור למשמעות, לתקווה ולשייכות, ויכולה גם לשמש דרך להרגיע חרדה או להשיג ודאות.

המשימה של המטפל היא להבין איזה תפקיד ההתחזקות ממלאת בחייו של המטופל הספציפי.

 

 

מטופל מספר בפגישה שבחודשים האחרונים הוא "התחזק".

 

 

אם אתם מטפלים, מה התגובה הראשונה שעולה בכם?

 

ואם אתם מטופלים, איך הייתם רוצים שהמטפל שלכם יגיב?

 

 

יש מטפלים שיחושו שמחה על מקור חדש של משמעות ותמיכה, ויש מי שיחושו דאגה מפני התגוננות יתר, תלות או ניסיון להיחלץ ממשבר. התגובה האוטומטית הזו מלמדת בעיקר על המטפל עצמו ועל הפער האפשרי בינו לבין המטופל. 

 

מבחינה קלינית, ההתחזקות היא נקודת פתיחה לסקרנות:

מה הוביל אליה, מה היא מעניקה למטופל, מה היא דורשת ממנו, וכיצד היא משפיעה על הקשרים, על התפקוד ועל תחושת החופש שלו.

אצל אדם אחד היא עשויה להיות דרך לשאת אובדן ולמצוא השתייכות קהילתית, ואצל אחר ביטוי לניסיון להשיג ודאות מול חרדה.

 

 

זווית אישית | איתן טמיר

 

גם לי יש תשובה אישית לשאלה הזו. אני מגדיר את עצמי כאדם מאמין, ולמרות האמונה אני מתקשה להשתייך באמת לקהילה יהודית דתית. את המסגרת המתאימה לי עדיין לא מצאתי. אני מרגיש שחלק מהמצוות משמשות עבורי כטקס מרגיע, שבטווח הארוך מחזק את החרדה ולכן אני מנהל את מערכת היחסים שלי עם אלוהים באופן עצמאי.

לרוב זה עובד. האתגר בבחירה הזו הוא שבהיעדר מערכת כללים ברורה, השאלות של מה מותר ומה אסור נפתחות מעת לעת לדיון פנימי.

השנה, למשל, בילינו כמעט שבועיים בניו יורק, מערב ראש השנה ועד יום כיפור. בערב יום כיפור הלכתי לבית חב"ד בצ'לסי שבמנהטן ונהניתי מהחיבור הרוחני עם המתפללים. למחרת בצהריים, בהתאם לצורכי המציאות, עליתי לטיסה.

 

 

מהו הפער בין מטפלים למטופלים?

 

דת ואמונה הן חלק מרכזי בזהות, בתרבות ובחיי הנפש של תושבי ישראל, ורוב המטופלים, במיוחד הצעירים, מגיעים היום לטיפול עם אמונה שממלאת תפקיד משמעותי בחייהם.

 

לפי סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מ-2025, ‏78% מהישראלים מאמינים באלוהים, 69% מדווחים שלאלוהים יש חשיבות בחייהם ו-59% מייחסים חשיבות גם למנהגי הדת. בקרב בני 18–34 שיעור המדווחים על חשיבותו של האל בחייהם מגיע ל-76%, לעומת 51% בקרב בני 55 ומעלה. בסקרים שערך המכון בזמן מלחמת חרבות ברזל, קרוב לשליש מהישראלים העידו שהמלחמה חיזקה את אמונתם (אפרת, 2025).

 

נתונים מארה"ב מלמדים על פער בין מטפלים למטופלים. רוב הציבור שם מאמין באלוהים או מזדהה עם מסורת דתית, ואילו בקרב פסיכולוגים, חוקרים ומטפלי CBT שיעור החילונים, האגנוסטים והאתאיסטים גבוה בהרבה. 

סביר שפער דומה קיים גם בישראל. מטופל דתי עשוי לפגוש מטפל שמבין היטב חרדה, דיכאון או יחסים, ובו בזמן מכיר מעט את העולם הדתי שבתוכו הוא חי. כך המטפל עלול לפספס חלק משמעותי בעולמו של המטופל: הן את מקורות הכאב שלו והן את המשאבים שיעזרו לו להתקדם.

 

 

מה קורה כשהמטפל מפספס את האמונה של המטופל?

 

לפער כזה יש מחיר בחדר.

אישה מגיעה לטיפול שחוקה מנישואים קשים. כשהמטפל שואל מדוע היא נשארת, היא משיבה שנתנה הבטחה לפני אלוהים. המטפל רואה בכך אמונה לא רציונלית ומכוון את העבודה לחיזוק יכולתה לעמוד על שלה. אחרי הפגישה הרביעית היא מפסיקה לקבוע תורים. איש בחדר לא נהג בה בגסות, ובכל זאת הטיפול נקטע (Open Therapy Institute, 2026).

 

כך עלולה להיפגע הברית הטיפולית, והטיפול מחמיץ היבטים עמוקים שיכולים לעזור להבין את האדם.

 

 

 

מה עושים כשמטופל מביא את האמונה לחדר?

 

צעד ראשון: לבדוק את התגובה שלכם

 

לפסיכולוגיה יש מורשת ארוכה של תיאורטיקנים שראו בדת מקור לאשליה, נוקשות או מצוקה.

בראשם עומד פרויד, וגם בעולם ה-CBT אפשר למצוא עמדה דומה, למשל בכתיבתו של אלברט אליס. המורשת הזו איננה רק היסטוריה. היא עשויה לחיות בתוככם כתגובה אוטומטית: חשד, רחמים, אי־נוחות או רצון עדין לשחרר את המטופל ממה שנראה לכם ככפייה.

גם ההכשרה הטיפולית לא תמיד עוזרת. בסקר בקרב פסיכולוגים אמריקאים, בין כמחצית ל-80% דיווחו על הכשרה מועטה או חסרה ב-16 מיומנויות הנוגעות לדת ולרוחניות (Vieten et al., 2016). לכן הצעד הראשון הוא לשים לב למה שעולה בכם כשמטופל מזכיר את אלוהים, ולהתייחס לזה כחומר אנליטי, של העברה והעברה נגדית.

 

 

צעד שני: לשאול, ולחכות לתשובה

 

לפני עשרים שנה תיאר יששכר עשת, פסיכולוג קליני, כיצד בקשה פשוטה מהמטופל להרחיב כאשר הוא מזכיר את אלוהים יכולה לפתוח צוהר לעולם הערכים והמושגים שמכוונים את חייו.

המטפלת מרב אושר, אישה דתייה, הוסיפה שספקות הם חלק טבעי גם מחיים אמוניים מחייבים, ושתפקיד הטיפול הוא לספק מרחב בטוח לבירור שלהם (אושר ועשת, 2006).

 

 

כבר באינטייק אפשר לשאול שאלות פשוטות:

 

האם אמונה, דת או מסורת ממלאות תפקיד בחייך?

האם הן קשורות למה שהביא אותך לטיפול?

האם אתה מרגיש שייך לקהילה שחשובה לך?

 

 

כדאי גם להקשיב לאופן בו המטופל פונה לאלוהים. ד"ר אסתר הס, שעובדת כשלושים שנה עם מטופלים שומרי מצוות, בעיקר מהקהילה החרדית, מיפתה ארבעה אופנים של פנייה לאלוהים בשעת מצוקה:

כהשלכה של היחס להורים, כאידיאליזציה שמגינה מפני חוסר אונים, כיחס הדדי של "תן וקח", וכאובייקט קונקרטי שעומד לרשות המטופל.

לדבריה, אופן הפנייה לאל בחדר מלמד על מצב העצמי ועל הקונפליקטים של המטופל (הס, 2025).

 

 

צעד שלישי: פונקציה, לא תוכן

 

אמונה יכולה להיות מקור של משמעות, תקווה ושייכות. מחקרים קושרים מעורבות דתית פעילה בקהילה לשיעורים נמוכים יותר של דיכאון ושימוש בחומרים (Chen et al., 2020). אבל אמונה יכולה גם להתחבר לבושה ולפחד מעונש, לשמש בסיס לשליטה, או להזין OCD דתי, שבו הניסיון להשיג ודאות מוחלטת לגבי חטא, כשרות או טוהר מוביל לטקסים ולבקשת אישורים.

לכן השאלה המועילה היא מה האמונה עושה בחייו של האדם הזה, ולא אם היא נכונה או בריאה. תפילה ממושכת יכולה להיות מנהג רוחני, טקס כפייתי או שילוב של שניהם.

 

מייקל אייגן, מהבולטים בקוראיו של וילפרד ביון, קשר את האמונה לפתיחות כלפי האמת הרגשית של הרגע, שאינה ניתנת לידיעה מלאה.

לדבריו, האמונה נמצאת במתח מתמיד עם שימוש הגנתי בשליטה, ובמתח הזה היא יכולה להתפתח (Eigen, 1981).

ההבחנה הזו מתורגמת לארבע שאלות שאפשר לבחון יחד עם המטופל:

 

• מה קורה אם המטופל לא מקיים את המצווה? האם מדובר באי נוחות מתקבלת, או הצפה של חרדה.

• לאן קיום המצווה מוביל? אל מה שחשוב לאדם, או הרחק ממה שמפחיד אותו?

• מה קורה לעולם שלו לאורך זמן? האם הוא מתרחב או מצטמצם.

• מי מחליט? האדם, או הבהלה מההשלכות?

 

הזווית האישית שבתחילת המאמר מדגימה את השאלות האלה:

אותה אמונה יכולה להרחיב חיים, וחלק מאותם מנהגים יכולים לשמש הרגעה שמזינה חרדה.

 

 

צעד רביעי: לדעת מה אנחנו לא יודעים

 

כדאי להתוודע לחוויות דתיות, קצת מעבר לברית ולבר מצווה, ולהתעדכן במחקר על דת ובריאות הנפש. 

כאשר נדרש ידע ייחודי, ובהסכמת המטופל, מומלץ להתייעץ עם רב, איש דת או מומחה מדת אחרת.

 

הגבול המקצועי ברור -  המטפל עוסק במשמעות הפסיכולוגית של האמונה עבור המטופל, והסמכות הדתית עוסקת בהכרעות הלכתיות.

כאשר עולה שאלה כמו "האם עשיתי חטא?", המטפל יכול לבחון את החרדה, את מידת הצורך בוודאות ואת התגובה הכפייתית בעוד שאת ההכרעה ההלכתית אפשר לברר עם סמכות דתית מתאימה.

שיתוף פעולה כזה מחייב הסכמה ברורה והגדרת תפקידים מדויקת.

 

 

 

אילו טעויות נפוצות עושים מטפלים מול מטופל דתי?

 

 

• פתולוגיזציה. כאשר מטפל רואה באמונה סימפטום, מנגנון הגנה שדורש אנרגיה או ביטוי של נוקשות מנטלית, המטופל עלול להרגיש ששופטים אותו, כפי שקרה לאישה שתוארה למעלה.

 

• הימנעות. כחמישית מהמטפלים מדווחים שהם נמנעים לגמרי מהעלאת נושאים דתיים (Kressel, 2026). כשהמטפל מתרחק מהנושא, המטופל שומר לעצמו ספקות, אשמה וחוויות רוחניות, והטיפול מחמיץ חלק מהאדם.

 

• ויכוח. גם מטפל חילוני וגם דתי עשויים לחשוש שהשיחה תהפוך לוויכוח על אמונה - כן או לא. המטרה היא להבין את עולמו של המטופל, והשאלה אם אלוהים קיים נשארת מחוץ לתחום העבודה.

 

• תרגום לשפת הוויסות. מטופלים מעלים שאלות של חובה, נאמנות ואופי. מטפלים שהוכשרו בעיקר בשפה של רגש עלולים לתרגם אותן לשאלות של מיומנויות התמודדות וטיפול עצמי. כך הטיפול עוסק באיך האדם מרגיש, ומחמיץ את השאלה אם הוא חי בהתאם למה שחשוב לו (Open Therapy Institute, 2026).

 

• העמדת פנים. מטופלים דתיים רבים מעדיפים טיפול שאיננו מבוסס דת, אבל מבקשים מטפל שיוכל לדבר על אמונה כשהיא רלוונטית (Kressel, 2026). לא צריך להיראות בקיאים יותר ממה שאתם. "אני פחות מכיר את זה, תסביר לי" היא לעיתים קרובות ההתערבות המכבדת והמדויקת ביותר.

 

 

בשורה התחתונה

דת היא רכיב תרבותי וזהותי מרכזי, בדומה לשפה, משפחה, לאום ומגדר. טיפול איכותי מאפשר לאמונה להיכנס לחדר כפי שהיא נחווית אצל המטופל: לעיתים כמקור למשמעות, לעיתים כמוקד של קונפליקט, ולעיתים כשיח ער בין השניים. מטפל שמגיע עם סקרנות, ענווה ושאלות טובות יכול ללוות את השיח הזה היטב.

 

 

 

 

 

אושר, מ., ועשת, י. (2006, 21 בדצמבר). אמונה בחדר הטיפולים [ראיון מאת נ. ברקת]. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1064

 

אפרת, א. (2025, 27 באוקטובר). הצעירים בישראל מתחזקים באמונתם. המכון לחירות ואחריות, אוניברסיטת רייכמן. https://www.runi.ac.il/research-institutes/government/libres/research/public-opinion/young-israelis-are-strengthening-their-faith

 

הס, א. (2025). אלוקים ואני אלוקים הוא אני – דיאלוג עם הדת כמנגנון התמודדות עם מצוקה נפשית. בינינו – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה פסיכודינמית, 1(1).

 

Chen, Y., Kim, E. S., & VanderWeele, T. J. (2020). Religious-service attendance and subsequent health and well-being throughout adulthood: Evidence from three prospective cohorts. International Journal of Epidemiology, 49(6), 2030–2040. https://academic.oup.com/ije/article/49/6/2030/5892419

 

Eigen, M. (1981). The area of faith in Winnicott, Lacan and Bion. International Journal of Psycho-Analysis, 62(4), 413–433. https://pep-web.org/browse/document/ijp.062.0413a

 

Kressel, N. J. (2026, March 16). How therapists often fail religious clients. Open Inquiry in Mental Health. https://openinquirymentalhealth.substack.com/p/how-therapists-often-fail-religious

 

Open Therapy Institute. (2026, September 17). Why religious patients often quit therapy. Psychology Today. https://www.psychologytoday.com/us/blog/open-therapy/202609/why-religious-patients-often-quit-therapy

 

Silander, N. (2026, March 16). Secular bias in psychotherapy. Open Inquiry in Mental Health. https://opentherapyinstitute.substack.com/p/secular-bias-in-psychotherapy

 

Vieten, C., Scammell, S., Pierce, A., Pilato, R., Ammondson, I., Pargament, K. I., & Lukoff, D. (2016). Competencies for psychologists in the domains of religion and spirituality. Spirituality in Clinical Practice, 3(2), 92–114. https://psycnet.apa.org/record/2016-32478-002