נרקיסיזם, אובדן והסירוב להתאבל: מהקליניקה אל התיאוריה

ניתן להבין נרקיסיזם כמבנה הגנתי עמוק ולא כתכונת אופי בודדת.

לפי רעיון זה מאפיינים נרקיסיסטיים נועדו להגן על העצמי מפני מפגש עם חסר, תלות ואובדן, ובמובן זה הוא פועל כעמדה נפשית שמונעת את המעבר למה שמלאני קליין כינתה העמדה הדפרסיבית, אותה פוזיציה נפשית בה מתאפשרת הכרה באובדן, באבל ובכאב הנלווה לכך, אך מחייבת ויתור על פנטזיית שלמות והשלמה עם קיום של חסר בלתי ניתן למילוי.

כבר אצל זיגמונד פרויד ניתן למצוא את הקשר בין נרקיסיזם לדיכאון, במיוחד במאמרו המכונן “אבל ומלנכוליה”, בו הוא מצביע על כך שכאשר היחסים עם אובייקט האהבה נושאים אופי נרקיסיסטי, כלומר כאשר האובייקט משמש כעוגן לוויסות הערך העצמי ולא כזולת נפרד, אובדנו אינו מאפשר אבל אלא מוביל לקריסת העצמי, שכן מה שנחווה כאובדן של האחר נחווה גם כאובדן של הקיום עצמו.

במצבים כאלה, בין אם מדובר באדם קרוב, במקום עבודה, במעמד חברתי או בכל זולת אחר שבו תלוי הערך העצמי, האובדן נחווה בתור פגיעה נרקיסיסטית ולא כהיעדר של אובייקט נפרד, ולכן אין מרחב נפשי שמאפשר אבל, משום שאבל מחייב נפרדות ברורה בין “אני” ל“הוא”, הכרה בכך שהאחר חסר אך העצמי מוסיף להתקיים.

ניתן לחבר זאת להתפתחות מוקדמת שבה הילד נדרש למלא פונקציה רגשית עבור ההורה, להיות “ילד פקק” או להחזיק ב־False Self במונחים של ויניקוט, כך שהערך העצמי נבנה מתוך התאמה לציפיות חיצוניות ולא מתוך חוויה פנימית של קיום, וכאשר אותה פונקציה קורסת או אינה נדרשת עוד, מתעורר ריק קיומי שמזמין דיכאון עמוק.

הסירוב המלנכולי: כשהאבל אינו מתאפשר

במאמרה החדש של מירב רוט היא מתייחסת למונח ״סירוב מלנכולי”, מושג שמציע להבין מגוון מנגנונים שמונעים מהאדם לפגוש את האבל, החסר והפגיעות הכרוכים באובדן, תוך הישענות על מה שמלאני קליין כינתה Symbolic Equation, אותה משוואה סימבולית שבה “אני הוא הוא”, ללא הבחנה בין העצמי לאובייקט.

במצבים אלו ניתן לזהות צורות שונות של סירוב להתאבל, כגון התמכרות למוות או לאובדן כעמדה קיומית שמטרתה להוכיח כביכול עצמאות ותלות אפסית, חיקוי של מצב מוות שבו האדם הופך לאנדרטה חיה של האובייקט שאבד ומקפיא את חייו מתוך נאמנות לאובדן, עצירת הזמן דרך הימנעות מחיים מלאים כאשליה של שליטה במוות, אשליות של “מילוי מכסת הכאב” או של צדק קוסמי שמסביר את האובדן כעונש ראוי, ואף פנטזיות של החלפה כמו “הלוואי שאני הייתי מת במקומו”, כולן דרכים שונות להימנע ממפגש ישיר עם החסר ועם התלות באחר.

כל המנגנונים הללו מתיישבים עם תיאורים מוקדמים של שנדור פרנצי, שלפיהם כאשר הקשר עם האובייקט נושא אופי נרקיסיסטי, האפשרות לאבל חסומה, והגרנדיוזיות משמשת כהגנה מפני כאב של חסר.

בהקשר זה הוספתי, כהרחבה אינטגרטיבית, את החיבור למודל הלופ הטראומטי, כהצעה להבין כיצד חזרתיות כפייתית סביב עמדות של שליטה, אשמה או צדק קוסמי עשויה לשמש מנגנון נוסף של סירוב מלנכולי, כזה שמייצר תחושת שליטה מדומה בתוך הכחשה של פגיעות, תלות וסופיות.

כלכלה נרקיסיסטית, טראומה והטיפול

המושג “הכלכלה הנרקיסיסטית” נטבע ע״י ג’ויס מקדוגל כדי לתאר את האופן שבו האדם מנסה לשמר ערך עצמי שברירי ותנודתי באמצעות מראות חיצוניות ואישורים מהזולת, כאשר טראומה ואובדן מערערים את האיזון הזה משום שהם חושפים את התלות ואת החסר שממנו ניסה הנרקיסיזם להגן.

כאשר מתקיימת נפרדות מספקת בין העצמי לאחר, האבל מתאפשר, והאדם יכול לעבד אובדן מבלי לקרוס, אך כאשר הנפרדות אינה מגובשת, האובדן מפעיל מנגנוני סירוב מלנכולי שמרחיקים את האדם מהאבל ומעמיקים את הסבל.

הטיפול הוא סיטואציה נרקיסיסטית מעצם טבעה, שכן המטופל מצוי במרכז הבמה, מדבר את עצמו לאורך זמן, והמטפל משמש מראה, לעיתים אף אובייקט להזדהות מסוג twinship, עם פנטזיות של התמזגות, אידיאליזציה או בעלות.

הגבולות הקונקרטיים של הסטינג, ובעיקר סיום הפגישה והזמן, פועלים כנקודות שבר של האשליה הנרקיסיסטית, משום שהם מכריזים על נפרדות ברורה בין המטופל למטפל, נפרדות שמעוררת לא אחת זעם, תוקפנות פסיבית או ניסיונות לבטל את הגבול באמצעות הצפת תכנים “הכי חשובים” ברגע האחרון.

אוטו קרנברג טען שהעברה בטיפול בנרקיסיזם נחווה שוב ושוב ניסיון להכחיש את קיומו של המטפל כסובייקט אוטונומי, הכחשה שמטרתה להימנע מהכרה בתלות, שכן טיפול פירושו תלות, ותלות מפגישה עם חסר.

זעם נרקיסיסטי, קנאה והרס

מתחת למבנה הנרקיסיסטי פועלים כוחות עזים של קנאה וזעם, אותה קנאה רצחנית שמתוארת כבר אצל מלאני קליין ואצל קוהוט, קנאה שמתקשה לשאת את נפרדות האחר ואת עצמאותו, ולעיתים מתפרצת כזעם נרקיסיסטי שמבקש להרוס את האובייקט כדי לא לפגוש את החסר ואת הפגיעה בערך העצמי.

זעם זה, כפי שמתאר היינץ קוהוט, מסוכן במיוחד משום שהוא מונע לא רק מאיום פסיכוטי אלא מפגיעה נרקיסיסטית, מאותה בושה עמוקה שמתעוררת כאשר הדימוי העצמי נסדק, כפי שניתן לראות גם בדוגמאות יומיומיות של ילדים קטנים שתגובתם הסוערת לנפילה או כישלון קשורה פחות לכאב הפיזי ויותר לבושה ולפגיעה בערך העצמי.

לסיכום, ניתן לראות בנרקיסיזם מערכת כלכלית־הגנתית מורכבת, שנועדה להגן מפני מפגש עם אובדן, תלות ופגיעות, אך במחיר של חסימה של אבל וותנועה נפשית. 

הטיפול, בהיותו סיטואציה נרקיסיסטית, מזמין הן פוטנציאל לריפוי דרך הכרה הדרגתית בנפרדות ובתלות, והן סכנה של היסחפות לאשליות גרנדיוזיות, זעם וקנאה, המחייבות ערנות קלינית גבוהה, עבודה עם גבולות והחזקה מתמדת של המתח בין אמפתיה לבין שמירה על נפרדות.

מתוך הרצאתו של אבי שרוף,

מכון טמיר,

10.2.2026

מקורות:

רוט, מ' (8 בדצמבר 2025). איחוי הזמן הטראומטי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4968