אובדן עמום | היבטים פסיכולוגיים של אבל עמום אצל משפחות נעדרים

התמודדות פסיכולוגית

של משפחות נעדרים 

אדם יקר נעלם. 

מה קורה לנפשות סביבו?

סוגיית הנעדרים מעוררת אצל רוב הישראלים קונוטציה לגבי האזרחים שנחטפו והחיילים שנשבו לעזה, באוקטובר 2023.

לאורך שנים יוצגה תופעת הנעדרות בעיקר על ידי הנווט רון ארד, שעקבותיו נעלמו סופית ב-1988. 

אלא שזה ממש לא מסתיים שם:

בישראל של 2023 יש כ-600 נעדרים אזרחים, כלומר מי שאינם אנשי או נשות כוחות הביטחון. 

חוסר הוודאות בנוגע לגורל הנעדר הוא כנראה הסוג הגרוע ביותר של אבל, אשר מלווה בחרדה ובדאגה תמידיות. 

המצוקה הרגשית הנובעת מהמצב מתחילה בעיקר אחרי שהבהלה הראשונית חולפת ועמה גם ההתגייסות האינטנסיבית לחיפוש אחר הנעדר.

דווקא כאשר שוככת הסערה מתמודדים בני המשפחה עם חוסר אונים עצום, חווית תסכול שמחזיקה דיאלקטיקה מתמדת בין ייאוש וחידלון לבין תקווה שאינה דועכת. 

במקרה הטוב העיסוק בנעדר פוחת לטובת דברים אחרים הממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות. החיים חזקים מהכל וחייבים להימשך. 

אולם בטווח הארוך ההשלכות הנפשיות של חוסר הוודאות עלולות להיות מטרידות ביותר. 

אובדן עמום

מצב נורא זה מכונה ״אובדן עמום״, משום שלא ברור מה בדיוק אירע לנעדר, והטבע מצדו מפעיל את הפסיכולוגיה של התקווה. 

אובדן עמום פוגע ב״מארקרים״ המקובלים של חיים או מוות, ולכן מצוקה של אדם לעולם אינה מתוקפת.

הנפש מייצרת בתחילת התהליך רומינציות וחשיבה פרסברטיבית על ההיעלמות, אח״כ מתחוללת הידרדרות לאסטרטגיות לא יעילות המובילות לאובדן ריכוז, קשיי שינה ותשישות נפשית.

משפחות מתמודדות עם מערבולת רגשית הקשורה להמתנה בלתי נגמרת, וכיצד האבל נפתר רק כאשר הנעדר נמצא מת או חי.

כשמוצאים אדם, חי או מת, זה משנה את מערכות היחסים בצורה חיובית. גילוי של גופה הוא טראומטי אך הוא מאפשר לאבלים להכיר באופן מלא בצערם.

תקווה  

אליזבט קובלר רוס התייחסה לאובדן של נעדרים באמצעות המושג Anticipatory Mourning, או אבל בציפייה. 

היא הרחיבה את המודל המוכר שפיתחה על חמשת שלבי האבל באמצעות הוספת רכיב של תקווה לכל שלב.

התקווה עוברת שינוי לאורך שלבי האבל:

בתחילת הדרך נוכחת תקווה למצוא את הנעדר, בהמשך תקווה להיפרד ממנו ולבסוף תקווה להשלמה. 

אבל תקווה יכולה להיות חרב פיפיות; לעתים היא משרה אופטימיות חיובית ורצון להמשיך ולהילחם, ולעתים, כשהתקווה מתנפצת, עלול להגיע ייאוש גדול אף יותר. סערה זו של רגשות סותרים, המתנדנדים ללא סוף בין תקווה לייאוש, הופכת סוג זה של אבל למלחיץ במיוחד ועלולה למנוע סגירת מעגל או מציאת שלוות נפש.

לעיתים פחות קשה לדעת בוודאות שאדם אהוב נהרג, מאשר לא לדעת שהמוות התרחש, אלא רק שהוא נעדר. 

כאשר נשארים זמן רב בעמימות, האבלים מתאפיינים בד״כ בשני סוגים שונים תגובות:

• הם חווים אבל ממושך, מורכב ולא פתור.

• מתגייסים לעזרה לאנשים אחרים (צמיחה פוסט-טראומטית).

הנה כמה מילים על הסוג הראשון של האבל:

אבל לא פתור עם נעדרים

מצבי אבל עמום הופכים את האתגר הטיפולי למורכב יותר מאבל עקב אובדן ודאי.

בעיבוד אבל נורמטיבי, כוללת עבודת אבל מוצלחת דיאלקטיקה מתמדת בין ״להחזיק״ לבין ״להרפות״, שילוב שמאפשר לאט לאט לקבל את האובדן ולהמשיך לחיות.   

אבל על נעדרים יכול לכלול גם רכיב התייחסותי, כלומר היעלמות מותירה את ה״נשארים״ בעמדה בינאישית מאוד מאתגרת.

באופן לא מפתיע, למילה Missing באנגלית יש כפל משמעות - גם ל-Missing person (אדם נעדר) וגם ל-Missing a person (געגוע לאדם). 

מחקר מהשנים האחרונות חקר את המורכבות הזו באמצעות השוואה בין שתי קבוצות נשים החיות בבוסניה והרצגובינה.

בפני נשות הקבוצה האחת אושר שבעליהן נהרגו במלחמה שהתקיימה בשנים 1992-1995, ואילו בעליהן של הנשים בקבוצה האחרת הוגדרו כנעדרי מלחמה.

המחקר העלה כי בקרב נשות קבוצת הנעדרים נרשמו רמות גבוהות יותר של אבל טראומטי ודיכאון קליני. 

עוד נמצא כי מוות שאינו מאושר של קרוב משפחה, מייצר יותר מצוקה ביחס לזו הנגרמת עקב מוות שאושר. רמות הדיכאון הקליני החריגות בקרב קבוצה זו, כולל מחשבות אובדניות, צוינו על ידי החוקרים כמדאיגות במיוחד. 

מחקר עדכני אחר השווה בין אנשים שכולים לבין מי שאיבדו אדם יקר בעקבות היעלמות. המחקר מצא כי שיעור התקווה אצל אלה שהתמודדו עם היעלמות ניבא אבל פתולוגי. 

אבל פתולוגי הוא תגובת אבל לאובדן, אשר מאופיינת בכמיהה וגעגוע לאדם האובד, המשולבות בתחושות של חוסר תקווה וריקנות, על פני תקופה של 6 חודשים לפחות. 

מחקר זה מצא כי ככל שאנשים מקווים שיקירם עדיין חי, כך גוברת חומרת תסמיני האבל הפתולוגי. בניסיונם של פסיכולוגים ללמוד כיצד לייעץ בצורה הטובה ביותר למצויים במצב זה, חלקם טענו נגד הפחת ״תקוות שווא״. ייתכן ויש לאזן בין הניסיון לייעץ נגד רמות לא-מציאותיות ולא-מוצדקות של תקווה לבין ניתוץ כל התקוות. בעוד שמובן מאליו שאנשים מקווים שיקירם חי ובריא, עם הזמן תקווה זו עשויה להתפתח, למשל, לתפילה שהאדם הנעדר לא סבל. הבעיה היא שתקווה מובילה למחשבות אינסופיות אודות הנעדר, המפריעות לסדר החיים התקין ומובילות לקריסה בטווח הארוך. 

למעשה, נראה כאילו סוג זה של שברון לב הוא היחיד בו התקווה רק מחמירה את המצב. עוד נראה שאובדן עמום נפוץ הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב. 

למשל, אדם קרוב שמפתח דמנציה חמורה עדיין נוכח פיזית, אבל במובן מסוים הוא נעדר, שכן האדם שהכרנו פעם כבר איננו.

עמותת בלעדיהם 

בישראל קיימת עמותה שנקראת בלעדיהם.

העמותה הוקמה על ידי ורדה ושוקי מיניביצקי, זוג ישראלים שבנם דניאל נעדר ולא נמצא עד היום.

העמותה מציעה תמיכה נפשית ובירוקרטית לבני משפחה של נעדרים, בשלבים שונים של התמודדות. 

הם מנהלים דף פייסבוק פעיל, בו מתפרסמים פרטי נעדרים, ומתעדכנות חדשות טובות וקשות לגבי נעדרים ונעדרות.

צפו בכתבה של ״כאן״, ששודרה עם שובו של הנעדר שלום רוטבן ארצה,

אל בית משפחתו בקריית מלאכי:

טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי באבל עמום נחשב מאתגר במיוחד.

האתגר אינו נובע רק מחוסר האונים של המטפלים, אלא מהנתון יוצא הדופן לפיו כמעט מחצית מהמטופלים מתקשים להתמיד בטיפול.

למשל, מחקר שניסה להעריך את היעילות של טיפול נפשי קוגניטיבי התנהגותי באובדן עמום התקשה להגיע לתוצאות תקפות עקב שיעור נשירה גבוה לאורך ההתערבות (47.1%).

חשוב לציין כי הטיפול כן נמצא יעיל, בעיקר כאשר שולב בו תרגול מיינדפולנס (Lenferink et al, 2019), אבל לאור הקושי להתמיד, ההמלצה היא להתחיל טיפול פסיכולוגי שבועי באובדן עמום רק בחלוף שנה.

איך לייצר משמעות יש מאין?

הפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל, ששרד את השואה במחנות הריכוז, גרס כי אין משמעות לחיינו ללא תקווה, ושאין תקווה ללא משמעות. 

פראנקל חי ועבד עם מטופלים שהיו לכאורה נטולי תקווה, מי שאיבדו הכל וידעו שהם צועדים אלי מוות. ועדיין, פראנקל טען שניתן למצוא משמעות בחיינו אפילו נוכח הקטסטרופה הברוטלית ביותר, כפי שהוא עצמו חווה בידי הנאצים. אמנות ההישרדות, אליבא דפראנקל, תהיה תלויה באופן בו ניתן יהיה למצוא משמעות ותקווה חדשות בחיים, מה שעשוי לומר שיש להיפרד כאשר אדם אינו בטוח שיש ביכולתו להיות משוכנע מה קרה ליקירו. 

באובדן עמום, המתאבל צריך לבצע את הבחירה לומר שלום, אפילו אם פעולה כזו משרה תחושת בגידה, בעוד שבכל סוג אחר של שכול ההחלטה נכפית עליו.

ואולם העובדה שהקורבן של אובדן עמום חווה בהכרח אהבה וחיבור יכולה להוות בסיס לתקווה עתידית, וזאת משום שאבל הוא המחיר הכבד שאנו משלמים על אהבה, שהיא זו שהופכת את החיים לבעלי ערך. בדיוק אותו גורם המביא לייאוש, הוא זה המניח את היסודות לתקווה בעתיד.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

מוזמנים.ות לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי, 

 לייעוץ קצר, ממוקד וחד-פעמי - 

הערכה מותאמת אישית, חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה מהירה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

18 בדצמבר 2023

כתיבה:

איתן טמיר, MA, מתנדב בעמותת בלעדיהם, ראש המכון,

לשעבר חבר בצוות הקהילתי של עמותת נט״ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי),

עד השנים האחרונות שירת במילואים כפסיכולוג מדריך למודיעי נפגעים

מקורות:

Heeke C, Stammel N, Knaevelsrud C. When hope and grief intersect: rates and risks of prolonged grief disorder among bereaved individuals and relatives of disappeared persons in Colombia. J Affect Disord. 2015;173:59-64

Kübler-Ross E. On Death and Dying. Routledge; London, UK: 1969.

Lenferink, L.I.M., de Keijser, J., Wessel, I. et al. Cognitive behavioural therapy and mindfulness for relatives of missing persons: a pilot study. Pilot Feasibility Stud 5, 93 (2019). https://doi.org/10.1186/s40814-019-0472-z

Powell, S., Butollo, W., & Hagl, M. (2010). Missing or killed: The differential effect on mental health in women in Bosnia and Herzegovina of the confirmed or unconfirmed loss of their husbands. European Psychologist, 15(3), 185–192

Testoni I, Franco C, Palazzo L, Iacona E, Zamperini A, Wieser MA. The Endless Grief in Waiting: A Qualitative Study of the Relationship between Ambiguous Loss and Anticipatory Mourning amongst the Relatives of Missing Persons in Italy. Behav Sci (Basel). 2020 Jul 6;10(7):110. doi: 10.3390/bs10070110. PMID: 32640528; PMCID: PMC7408511.