אובדן עמום | היבטים פסיכולוגיים של אבל עמום אצל משפחות נעדרים

 

התמודדות פסיכולוגית

של משפחות נעדרים 

 

 

אדם יקר נעלם. 

 

מה קורה לנפשות סביבו?

 

סוגיית הנעדרים מעוררת אצל רוב הישראלים קונוטציה לגבי האזרחים שנחטפו והחיילים שנשבו לעזה, באוקטובר 2023.

לאורך שנים יוצגה תופעת הנעדרות בעיקר על ידי הנווט רון ארד, שעקבותיו נעלמו סופית ב-1988. 

 

אבל זה ממש לא מסתיים שם:

 

בישראל של 2025 יש עדיין חטופים - אזרחים וחיילים, חלקם לא מכוחות הביטחון. 

 

חוסר הוודאות בנוגע לגורל הנעדר הוא כנראה הסוג הגרוע ביותר של אבל, אשר מלווה בחרדה ובדאגה תמידיות. 

 

המצוקה הרגשית הנובעת מהמצב מתחילה בעיקר אחרי שהבהלה הראשונית חולפת ועמה גם ההתגייסות האינטנסיבית לחיפוש אחר הנעדר.

דווקא כאשר שוככת הסערה מתמודדים בני המשפחה עם חוסר אונים עצום, חווית תסכול שמחזיקה דיאלקטיקה מתמדת בין ייאוש וחידלון לבין תקווה שאינה דועכת. 

במקרה הטוב העיסוק בנעדר פוחת לטובת דברים אחרים הממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות. החיים חזקים מהכל וחייבים להימשך. 

 

אולם בטווח הארוך ההשלכות הנפשיות של חוסר הוודאות עלולות להיות מטרידות ביותר. 

 

 

אובדן עמום

 

מצב נורא זה מכונה ״אובדן עמום״, משום שלא ברור מה בדיוק אירע לנעדר, והטבע מצדו מפעיל את הפסיכולוגיה של התקווה. 

 

מי שפיתחה את מושג אובדן עמום (Ambiguous Loss) היא פרופ׳ פאולין בוס. המטרה הייתה לתאר חוויה אנושית של אובדן שלא ניתן לסגור או לפתור באופן ברור.

מדובר במצבים בהם האדם נעדר פיזית אך נוכח פסיכולוגית (כמו חטופים, נעדרים, אנשים בקומה), או לחלופין - נוכח פיזית אך נעדר פסיכולוגית (כמו דמנציה, מחלות נפש קשות).

בניגוד לאבל קונקרטי, אובדן עמום מייצר מצב מתמשך של חוסר ודאות, שמערער את תחושת השליטה, הזהות והמשמעות. בוס מדגישה כי היעדר ההכרה והטקסיות החברתית סביב אובדן כזה מחריף את הקושי ודורש גישה טיפולית שמאפשרת החזקה בו־זמנית של תקווה ושל קבלה.

גישה זו הפכה עם השנים למסגרת תיאורטית ויישומית רלוונטית במצבי משבר פרטיים, משפחתיים ולאומיים. 

 

צפו בראיון עם פאולין בהמשך המאמר <

 

 

אובדן עמום פוגע ב״מארקרים״ המקובלים של חיים או מוות, ולכן מצוקה של אדם לעולם אינה מתוקפת.

הנפש מייצרת בתחילת התהליך רומינציות וחשיבה פרסברטיבית על ההיעלמות, אח״כ מתחוללת הידרדרות לאסטרטגיות לא יעילות המובילות לאובדן ריכוז, קשיי שינה ותשישות נפשית.

משפחות מתמודדות עם מערבולת רגשית הקשורה להמתנה בלתי נגמרת, וכיצד האבל נפתר רק כאשר הנעדר נמצא מת או חי.

כשמוצאים אדם, חי או מת, זה משנה את מערכות היחסים בצורה חיובית. גילוי של גופה הוא טראומטי אך הוא מאפשר לאבלים להכיר באופן מלא בצערם.

 

 

תקווה  

 

אליזבט קובלר רוס התייחסה לאובדן של נעדרים באמצעות המושג Anticipatory Mourning, או אבל בציפייה. 

היא הרחיבה את המודל המוכר שפיתחה על חמשת שלבי האבל באמצעות הוספת רכיב של תקווה לכל שלב.

התקווה עוברת שינוי לאורך שלבי האבל:

בתחילת הדרך נוכחת תקווה למצוא את הנעדר, בהמשך תקווה להיפרד ממנו ולבסוף תקווה להשלמה. 

 

אבל תקווה יכולה להיות חרב פיפיות; לעתים היא משרה אופטימיות חיובית ורצון להמשיך ולהילחם, ולעתים, כשהתקווה מתנפצת, עלול להגיע ייאוש גדול אף יותר. סערה זו של רגשות סותרים, המתנדנדים ללא סוף בין תקווה לייאוש, הופכת סוג זה של אבל למלחיץ במיוחד ועלולה למנוע סגירת מעגל או מציאת שלוות נפש.

לעיתים פחות קשה לדעת בוודאות שאדם אהוב נהרג, מאשר לא לדעת שהמוות התרחש, אלא רק שהוא נעדר. 

 

כאשר נשארים זמן רב בעמימות, האבלים מתאפיינים בד״כ בשני סוגים שונים תגובות:

 

• הם חווים אבל ממושך, מורכב ולא פתור.

• מתגייסים לעזרה לאנשים אחרים (צמיחה פוסט-טראומטית).

 

הנה כמה מילים על הסוג הראשון של האבל:

 

 

 

אבל לא פתור עם נעדרים

 

מצבי אבל עמום הופכים את האתגר הטיפולי למורכב יותר מאבל עקב אובדן ודאי.

בעיבוד אבל נורמטיבי, כוללת עבודת אבל מוצלחת דיאלקטיקה מתמדת בין ״להחזיק״ לבין ״להרפות״, שילוב שמאפשר לאט לאט לקבל את האובדן ולהמשיך לחיות.   

 

אבל על נעדרים יכול לכלול גם רכיב התייחסותי, כלומר היעלמות מותירה את ה״נשארים״ בעמדה בינאישית מאוד מאתגרת.

באופן לא מפתיע, למילה Missing באנגלית יש כפל משמעות - גם ל-Missing person (אדם נעדר) וגם ל-Missing a person (געגוע לאדם). 

 

 

מחקר מהשנים האחרונות חקר את המורכבות הזו באמצעות השוואה בין שתי קבוצות נשים החיות בבוסניה והרצגובינה.

בפני נשות הקבוצה האחת אושר שבעליהן נהרגו במלחמה שהתקיימה בשנים 1992-1995, ואילו בעליהן של הנשים בקבוצה האחרת הוגדרו כנעדרי מלחמה.

המחקר העלה כי בקרב נשות קבוצת הנעדרים נרשמו רמות גבוהות יותר של אבל טראומטי ודיכאון קליני. 

עוד נמצא כי מוות שאינו מאושר של קרוב משפחה, מייצר יותר מצוקה ביחס לזו הנגרמת עקב מוות שאושר. רמות הדיכאון הקליני החריגות בקרב קבוצה זו, כולל מחשבות אובדניות, צוינו על ידי החוקרים כמדאיגות במיוחד. 

  

 

מחקר עדכני אחר השווה בין אנשים שכולים לבין מי שאיבדו אדם יקר בעקבות היעלמות. המחקר מצא כי שיעור התקווה אצל אלה שהתמודדו עם היעלמות ניבא אבל פתולוגי. 

 

אבל פתולוגי הוא תגובת אבל לאובדן, אשר מאופיינת בכמיהה וגעגוע לאדם האובד, המשולבות בתחושות של חוסר תקווה וריקנות, על פני תקופה של 6 חודשים לפחות. 

 

מחקר זה מצא כי ככל שאנשים מקווים שיקירם עדיין חי, כך גוברת חומרת תסמיני האבל הפתולוגי. בניסיונם של פסיכולוגים ללמוד כיצד לייעץ בצורה הטובה ביותר למצויים במצב זה, חלקם טענו נגד הפחת ״תקוות שווא״. ייתכן ויש לאזן בין הניסיון לייעץ נגד רמות לא-מציאותיות ולא-מוצדקות של תקווה לבין ניתוץ כל התקוות. בעוד שמובן מאליו שאנשים מקווים שיקירם חי ובריא, עם הזמן תקווה זו עשויה להתפתח, למשל, לתפילה שהאדם הנעדר לא סבל. הבעיה היא שתקווה מובילה למחשבות אינסופיות אודות הנעדר, המפריעות לסדר החיים התקין ומובילות לקריסה בטווח הארוך. 

למעשה, נראה כאילו סוג זה של שברון לב הוא היחיד בו התקווה רק מחמירה את המצב. עוד נראה שאובדן עמום נפוץ הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב. 

למשל, אדם קרוב שמפתח דמנציה חמורה עדיין נוכח פיזית, אבל במובן מסוים הוא נעדר, שכן האדם שהכרנו פעם כבר איננו.

 

 

 

אובדן עמום כפול במשפחות החטופים

 

מאז השביעי באוקטובר ולאורך מלחמת חרבות ברזל, משפחות החטופים מתמודדות עם ביטוי נדיר ומטלטל של אובדן עמום כפול: מצד אחד, ניתוק פיזי - היעדרות מוחלטת של יקיריהן, ללא גישה או ודאות בנוגע למיקום ומצבם; מצד שני, טשטוש רגשי בתוך המשפחה עצמה - בן זוג שמאבד נוכחות רגשית, הורה שמתקשה לתפקד, אחים צעירים שנדחקים לשוליים.

 

במצבים כאלה, הריק אינו מוגבל להיעדר של אדם אחד אלא מחלחל לכל מערכת היחסים המשפחתית. זה מצב שלא מאפשר התחלה ברורה של תהליך עיבוד או פרידה, ויוצר תווך יומיומי של הישרדות נפשית בין תקווה שוחקת לבין מציאות נטולת ודאות.

על הרקע הזה הוקם באוקטובר 2023 מרכז שו״ן (שבויים ונעדרים) בחירום - גוף ייעודי בצה״ל, שנבנה במיוחד כדי ללוות את משפחות החטופים במערך רגשי, לוגיסטי וקהילתי:

לכל משפחה מוצמד קצין ליווי קבוע, המהווה נקודת עוגן יציבה לאורך התקופה. תפקידו כולל העברת מידע אמין, נוכחות עקבית מול רשויות המדינה ומסגרת תומכת שמאפשרת התחלה זהירה של עיבוד חוויית האובדן, גם בלי סגירה מוחלטת.

 

המודל הישראלי הזה ייחודי, ומהווה גישה ממוסדת לאובדן עמום בזמן אמת, שנועדה לתת מענה הן למשפחות חטופים והן למצבים אזרחיים של היעדרות מתמשכת, פרידה לא פתורה ואובדן שקשה להגדיר או להכיר בו.

  

 

עמותת בלעדיהם 

 

בישראל קיימת עמותה שנקראת בלעדיהם.

העמותה הוקמה על ידי ורדה ושוקי מיניביצקי, זוג ישראלים שבנם דניאל נעדר ולא נמצא עד היום.

העמותה מציעה תמיכה נפשית ובירוקרטית לבני משפחה של נעדרים, בשלבים שונים של התמודדות. 

הם מנהלים דף פייסבוק פעיל, בו מתפרסמים פרטי נעדרים, ומתעדכנות חדשות טובות וקשות לגבי נעדרים ונעדרות.

 

צפו בכתבה של ״כאן״, ששודרה עם שובו של הנעדר שלום רוטבן ארצה,

אל בית משפחתו בקריית מלאכי:

 

  

 

אובדן עמום וטראומה בזוגיות 

 

מחקר ישראלי מ-2025 בחן את חווייתן של בנות זוג ללוחמים משוחררים מצה״ל החווים תסמיני פוסט־טראומה, דרך הפריזמה של אובדן עמום.

 

החוקרים זיהו שני סוגי אובדן:

 

• נוכחות פיזית עם ריחוק רגשי.

• היעדר פיזי עם נוכחות נפשית.

 

הם בדקו איך כל אחד מהם מתקשר לעוצמת הסימפטומים הפוסט־טראומטיים של בנות הזוג.

 

מה שנמצא זה שהקשר בין אובדן עמום לתסמיני PTSD מושפע מרמת ההתאמה הזוגית: 

 

כאשר איכות הקשר נמוכה, החרדה גוברת בעיקר סביב ההיעדר הפיזי.

כאשר יש קרבה זוגית, עיקר הקושי מתמקד בתחושת ניתוק רגשי בתוך הקשר עצמו.

 

התובנות הללו מדגישות את חשיבות ההכרה בקשר בין אובדן עמום לא רק למצוקה אישית, אלא גם למערכת היחסים עצמה ומציעות כיוון טיפולי מותאם עבור זוגות במצבי טראומה מתמשכת.

 

 

 

טיפול פסיכולוגי

 

טיפול פסיכולוגי באבל עמום נחשב מאתגר במיוחד.

האתגר אינו נובע רק מחוסר האונים של המטפלים, אלא מהנתון יוצא הדופן לפיו כמעט מחצית מהמטופלים מתקשים להתמיד בטיפול.

 

למשל, מחקר שניסה להעריך את היעילות של טיפול נפשי קוגניטיבי התנהגותי באובדן עמום התקשה להגיע לתוצאות תקפות עקב שיעור נשירה גבוה לאורך ההתערבות (47.1%).

חשוב לציין כי הטיפול כן נמצא יעיל, בעיקר כאשר שולב בו תרגול מיינדפולנס (Lenferink et al, 2019), אבל לאור הקושי להתמיד, ההמלצה היא להתחיל טיפול פסיכולוגי שבועי באובדן עמום רק בחלוף שנה.

 

 

איך לייצר משמעות יש מאין?

 

הפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל, ששרד את השואה במחנות הריכוז, גרס כי אין משמעות לחיינו ללא תקווה, ושאין תקווה ללא משמעות. 

פראנקל חי ועבד עם מטופלים שהיו לכאורה נטולי תקווה, מי שאיבדו הכל וידעו שהם צועדים אלי מוות. ועדיין, פראנקל טען שניתן למצוא משמעות בחיינו אפילו נוכח הקטסטרופה הברוטלית ביותר, כפי שהוא עצמו חווה בידי הנאצים. אמנות ההישרדות, אליבא דפראנקל, תהיה תלויה באופן בו ניתן יהיה למצוא משמעות ותקווה חדשות בחיים, מה שעשוי לומר שיש להיפרד כאשר אדם אינו בטוח שיש ביכולתו להיות משוכנע מה קרה ליקירו. 

 

באובדן עמום, המתאבל צריך לבצע את הבחירה לומר שלום, אפילו אם פעולה כזו משרה תחושת בגידה, בעוד שבכל סוג אחר של שכול ההחלטה נכפית עליו.

ואולם העובדה שהקורבן של אובדן עמום חווה בהכרח אהבה וחיבור יכולה להוות בסיס לתקווה עתידית, וזאת משום שאבל הוא המחיר הכבד שאנו משלמים על אהבה, שהיא זו שהופכת את החיים לבעלי ערך. בדיוק אותו גורם המביא לייאוש, הוא זה המניח את היסודות לתקווה בעתיד.

 

לא דיברנו על מגוון ההקשרים האפשריים של אובדן עמום, שכוללים גם גוסטינג, מצב בו אדם חתך מאיתנו מבלי להיפרד.

 

אפילו בקליניקה, מטפלים יכולים לחוות אובדן עמום בזעיר אנפין, כאשר מטופל נעלם באמצע טיפול:

 

 

 

 

 

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

  

 

 

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, מתנדב בעמותת בלעדיהם, ראש המכון,

לשעבר חבר בצוות הקהילתי של עמותת נט״ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי),

עד השנים האחרונות שירת במילואים כפסיכולוג מדריך למודיעי נפגעים

 

 

  

 

 

  

מקורות:

 

 

גוזמן, ג., כהן גפן, א., & טוביאק, מ. (2025). אי של יציבות באי יציבות – מרכז שו"ן (שבויים ונעדרים) בחירום. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=987

 

Danon, A., Dekel, R., & Horesh, D. (2025). Between mourning and hope: A mixed-methods study of ambiguous loss and posttraumatic stress symptoms among partners of Israel defence force veterans. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 17(4), 795–804. https://doi.org/10.1037/tra0001794

 

Heeke C, Stammel N, Knaevelsrud C. When hope and grief intersect: rates and risks of prolonged grief disorder among bereaved individuals and relatives of disappeared persons in Colombia. J Affect Disord. 2015;173:59-64

 

Kübler-Ross E. On Death and Dying. Routledge; London, UK: 1969.

 

Lenferink, L.I.M., de Keijser, J., Wessel, I. et al. Cognitive behavioural therapy and mindfulness for relatives of missing persons: a pilot study. Pilot Feasibility Stud 5, 93 (2019). https://doi.org/10.1186/s40814-019-0472-z

 

Powell, S., Butollo, W., & Hagl, M. (2010). Missing or killed: The differential effect on mental health in women in Bosnia and Herzegovina of the confirmed or unconfirmed loss of their husbands. European Psychologist, 15(3), 185–192

 

Testoni I, Franco C, Palazzo L, Iacona E, Zamperini A, Wieser MA. The Endless Grief in Waiting: A Qualitative Study of the Relationship between Ambiguous Loss and Anticipatory Mourning amongst the Relatives of Missing Persons in Italy. Behav Sci (Basel). 2020 Jul 6;10(7):110. doi: 10.3390/bs10070110. PMID: 32640528; PMCID: PMC7408511.