מכון טמיר לפסיכותרפיה
התמודדות פסיכולוגית
של משפחות נעדרים
אדם יקר נעלם.
מה קורה לנפשות סביבו?
סוגיית הנעדרים מעוררת אצל רוב הישראלים קונוטציה לגבי נעדרי צה״ל, ובפרט מיוצגת תופעת הנעדרות על ידי הנווט רון ארד, שעקבותיו נעלמו לחלוטין איפשהו ב-1988.
אלא שזה ממש לא מסתיים שם:
בישראל של 2022 יש כ-600 נעדרים אזרחים, כלומר מי שאינם אנשי או נשות כוחות הביטחון.
חוסר הוודאות בנוגע לגורל הנעדר הוא כנראה הסוג הגרוע ביותר של אבל, אשר מלווה בחרדה ובדאגה תמידיות.
המצוקה הרגשית הנובעת מהמצב מתחילה בעיקר אחרי שהבהלה הראשונית חולפת ועמה גם ההתגייסות האינטנסיבית לחיפוש אחר הנעדר.
דווקא כאשר שוככת הסערה מתמודדים בני המשפחה עם חוסר אונים עצום, חווית תסכול שמחזיקה דיאלקטיקה מתמדת בין ייאוש וחידלון לבין תקווה שאינה דועכת.
במקרה הטוב העיסוק בנעדר פוחת לטובת דברים אחרים הממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות. החיים חזקים מהכל וחייבים להימשך.
אולם בטווח הארוך ההשלכות הנפשיות של חוסר הוודאות עלולות להיות מטרידות ביותר.
אובדן עמום
מצב נורא זה מכונה ״אובדן עמום״, משום שלא ברור מה בדיוק אירע לנעדר, והטבע מצדו מפעיל את הפסיכולוגיה של התקווה.
אלא שתקווה היא חרב פיפיות; לעתים היא משרה אופטימיות חיובית ורצון להמשיך ולהילחם, ולעתים, כשהתקווה מתנפצת, עלול להגיע ייאוש גדול אף יותר. סערה זו של רגשות סותרים, המתנדנדים ללא סוף בין תקווה לייאוש, הופכת סוג זה של אבל למלחיץ במיוחד ועלולה למנוע סגירת מעגל או מציאת שלוות נפש. מה גרוע יותר:
לדעת בוודאות שאדם אהוב נהרג, או לא לדעת שהדבר קרה, אלא רק שהוא נעדר?
בישראל קיימת עמותה שנקראת בלעדיהם.
העמותה הוקמה על ידי ורדה ויהושע מיניביצקי, זוג ישראלים שבנם דניאל נעדר ולא נמצא עד היום.
העמותה מציעה תמיכה נפשית לבני משפחה של נעדרים, בשלבים שונים של התמודדות.
הם מפעילים דף פייסבוק פעיל, בו מתפרסמים פרטי נעדרים, ומתעדכנות חדשות טובות וקשות לגבי נעדרים ונעדרות:
מצבי אבל עמום הופכים את האתגר הטיפולי למורכב יותר מאבל עקב אובדן ודאי. בעיבוד אבל נורמטיבי, כוללת עבודת אבל מוצלחת דיאלקטיקה מתמדת בין ״להחזיק״ לבין ״להרפות״, שילוב שמאפשר לאט לאט לקבל את האובדן ולהמשיך לחיות.
מחקר מהשנים האחרונות חקר את המורכבות הזו באמצעות השוואה בין שתי קבוצות נשים החיות בבוסניה והרצגובינה;
בפני נשות הקבוצה האחת אושר שבעליהן נהרגו במלחמה שהתקיימה בשנים 1992-1995, ואילו בעליהן של הנשים בקבוצה האחרת הוגדרו כנעדרי מלחמה.
המחקר העלה כי בקרב נשות קבוצת הנעדרים נרשמו רמות גבוהות יותר של אבל טראומטי ודיכאון קליני.
עוד נמצא כי מוות שאינו מאושר של קרוב משפחה, מייצר יותר מצוקה ביחס לזו הנגרמת עקב מוות שאושר. רמות הדיכאון הקליני החריגות בקרב קבוצה זו, כולל מחשבות אובדניות, צוינו על ידי החוקרים כמדאיגות במיוחד.
אבל פתולוגי עם נעדרים
מחקר עדכני אחר השווה בין אנשים שכולים לבין מי שאיבדו אדם יקר בעקבות היעלמות, ומצא כי שיעור התקווה אצל אלה שהתמודדו עם היעלמות ניבא אבל פתולוגי.
אבל פתולוגי הוא תגובת אבל לאובדן, אשר מאופיינת בכמיהה וגעגוע לאדם האובד, המשולבות בתחושות של חוסר תקווה וריקנות, על פני תקופה של 6 חודשים לפחות.
מחקר זה מצא כי ככל שאנשים מקווים שיקירם עדיין חי, כך גוברת חומרת תסמיני האבל הפתולוגי. בניסיונם של פסיכולוגים ללמוד כיצד לייעץ בצורה הטובה ביותר למצויים במצב זה, חלקם טענו נגד הפחת ״תקוות שווא״. ייתכן ויש לאזן בין הניסיון לייעץ נגד רמות לא-מציאותיות ולא-מוצדקות של תקווה לבין ניתוץ כל התקוות. בעוד שמובן מאליו שאנשים מקווים שיקירם חי ובריא, עם הזמן תקווה זו עשויה להתפתח, למשל, לתפילה שהאדם הנעדר לא סבל. הבעיה היא שתקווה מובילה למחשבות אינסופיות אודות הנעדר, המפריעות לסדר החיים התקין ומובילות לקריסה בטווח הארוך.
למעשה, נראה כאילו סוג זה של שברון לב הוא היחיד בו התקווה רק מחמירה את המצב. עוד נראה שאובדן עמום נפוץ הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב.
למשל, אדם קרוב שמפתח דמנציה חמורה עדיין נוכח פיזית, אבל במובן מסוים הוא נעדר, שכן האדם שהכרנו פעם כבר איננו.
איך לייצר משמעות יש מאין?
הפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל, ששרד את השואה במחנות הריכוז, גרס כי אין משמעות לחיינו ללא תקווה, ושאין תקווה ללא משמעות.
פראנקל חי ועבד עם מטופלים שהיו לכאורה נטולי תקווה, מי שאיבדו הכל וידעו שהם צועדים אלי מוות. ועדיין, פראנקל טען שניתן למצוא משמעות בחיינו אפילו נוכח הקטסטרופה הברוטלית ביותר, כפי שהוא עצמו חווה בידי הנאצים. אמנות ההישרדות, אליבא דפראנקל, תהיה תלויה באופן בו ניתן יהיה למצוא משמעות ותקווה חדשות בחיים, מה שעשוי לומר שיש להיפרד כאשר אדם אינו בטוח שיש ביכולתו להיות משוכנע מה קרה ליקירו.
באובדן עמום, המתאבל צריך לבצע את הבחירה לומר שלום, אפילו אם פעולה כזו משרה תחושת בגידה, בעוד שבכל סוג אחר של שכול ההחלטה נכפית עליו.
ואולם העובדה שהקורבן של אובדן עמום חווה בהכרח אהבה וחיבור יכולה להוות בסיס לתקווה עתידית, וזאת משום שאבל הוא המחיר הכבד שאנו משלמים על אהבה, שהיא זו שהופכת את החיים לבעלי ערך. בדיוק אותו גורם המביא לייאוש, הוא זה המניח את היסודות לתקווה בעתיד.
מוזמנים/ת לפנות אלינו
לשיחת הכוונה אישית לטיפול:
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
18 באפריל 2022
מקורות:
Heeke C, Stammel N, Knaevelsrud C. When hope and grief intersect: rates and risks of prolonged grief disorder among bereaved individuals and relatives of disappeared persons in Colombia. J Affect Disord. 2015;173:59-64
Powell, S., Butollo, W., & Hagl, M. (2010). Missing or killed: The differential effect on mental health in women in Bosnia and Herzegovina of the confirmed or unconfirmed loss of their husbands. European Psychologist, 15(3), 185–192
