50% מהישראלים סובלים מהפרעת אבל מתמשך

הטראומה הפסיכולוגית של ה-7 באוקטובר איננה "מאחורי" החברה הישראלית - היא עדיין הווה יומיומי, פעיל ומציף.

מחקר חדש מצביע על תסמינים של "הפרעת אבל מתמשך" אצל כמעט מחצית מהאוכלוסייה בישראל.

התסמינים לא מוגבלים רק למשפחות החטופים, אלא משפיעים על החברה כולה.

הממצאים חושפים את כובד הטראומה הלאומית וההשלכות הנפשיות, כמו קשיי שינה, חרדה ודיכאון.

בואו להבין את עומק המשבר הנפשי ואיך הוא משפיע על החיים שלנו ושל אלה שימשיכו אותנו:

•  מתי בפעם האחרונה עברתם יום שלם בלי לחשוב על החטופים?

•  מתי הרגשתם שמחה בלי ״מצד שני״?

•  מתי ישבתם לתכנן עתיד בלי לפחד שזה יקרוס?

המחקר נערך על ידי ד"ר יואב גרובייס מהמרכז לחקר האובדנות במרכז האקדמי רופין מגלה נתון מדהים: 

כמעט חצי מהישראלים (48.7%) מפגינים תסמינים של הפרעת אבל מתמשך, והם מתאבלים על אנשים שהם כלל לא מכירים. אבל מתמשך אינו רק סולידריות או דאגה, מדובר בהפרעה פסיכולוגית מה-DSM ונראה שעם שלם "נדבק" במה שקרוי אובדן עמום (Ambiguous Loss).

"מתוך מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה מצאנו ש-76% מודאגים מהמחשבה הבלתי פוסקת לגורל החטופים על רקע טיפול הממשלה בנושא," מסביר גרובייס ב״הארץ״. "זה ממצא דרמטי, במיוחד כאשר מדובר באנשים שאין להם קשר אישי ממשי לאלה שנחטפו."

מחקר חזק, אבל לא חייבים אותו כדי לדעת את זה. התוצאות מאשרות את מה שהגוף והנפש יודעים. הן מתקפות את מה שכבר הפך לאינסטינקט - אנחנו קמים בכל בוקר עם לב שהתעקם קצת, בלי שנרגיש.

אני לא מכיר את החטופים, את רובם אני לא יכול אפילו לזהות ברחוב, ובכל זאת הם גרים בתוכנו, ואנחנו בתוכם, נוכחים בכל מחווה קטנה. זה עמוק יותר מסולידריות או חמלה, זו דיסוציאציה של המונים, טראומה ספוגה באבל טראומטי של תודעה עממית, שמוחזקת חסרת אונים, כמו אבן הראשה, החוליה העליונה בקשתות הבטון הארורות במנהרות החמאס.

אבל מתמשך מסתנן פנימה לקפה של הבוקר, לרגעים הקטנים מול הילדים, ליד ההגה, מול החדשות. אין לנו מילה אחת שתופסת את זה, אבל הגוף מרגיש את הכובד.

היא משתקפת גם בקרב רבים שמעולם לא פגשו את החטופים, ועם זאת נושאים בתוכם קשר עמוק, בלתי נראה, אליהם.
החיבור הזה אינו צומח מתוך קרבה משפחתית, אינו מבוסס על זיכרון משותף או תצלום מחמם לב. הוא מתהווה מתוך תחושה פנימית שמצב ההיעדר נטמע בנפש כמצב קיומי, נוכח, מוכר כמעט.

בתוך החיבור הזה, מתגבשת מציאות נפשית שמאפייניה מוכרים למטפלים ולחוקרים מציאות שנקראת בשם: הפרעת אבל מתמשך.
היא ניכרת בתחושת ריק שממלאת את מרכז הגוף, בקשיי שינה שנמשכים זמן רב, בריכוז שמתפזר בלי סיבה נראית לעין, בעייפות שלא יודעת שובע, בסיוטים חוזרים, במחשבות שקופצות בכל רגע פנוי -  גם כשהלב מבקש מנוחה.

ההפרעה ניכרת גם בירידה בתקווה, בתנועה איטית יותר, בוויתור על תכניות שהמתינו להגשמה.

היא משאירה את האדם ער בלילות, מחזיקה אותו דרוך בשעות שבהן הכול מסביב כבר נרגע. היא יוצרת הימנעות ממפגשים, מהתרחשויות, מאירועים שנשאו פעם שמחה.

היא מביאה עימה חוויה גופנית מובהקת: שיבוש בתיאבון, תשישות, כאבים כרוניים, מערכת חיסונית שמתקשה לעמוד במעמסה, ולעיתים גם התפרצות של מחלות רדומות.

בתוך כל אלה נוצרת תודעה אחרת, משותפת, שקטה - 

חברה מגוונת של אנשים שמרגישים את האובדן בקרביים, בפעימות הלב, בקצב הנשימה, במרווח שבין מילה למילה. 

זו תנועה רחבה, איטית, מחלחלת, שנוגעת יותר ויותר במרקם היומיומי של החברה הישראלית.

כמו גל רגשי שקט, מתמשך, שפוגש עוד ועוד לבבות פתוחים, חוצה קווי מתאר של גיל, מגדר ומקום, עד שהוא נעשה חלק מתנודות הרקע של חיינו כאן.

בעין הסערה: החיים עם אובדן ללא סוף

כדי להבין באמת מהו אובדן עמום, צריך להתבונן מקרוב בעולם של משפחות החטופים, ולנסות - בזהירות  - לדמיין איך נראים חיים שבהם לא התרחש שינוי מהותי מאז אותו יום.

זהו תיאור מדויק של מציאות מתמשכת בה הזמן עצמו נעצר, וההוויה כולה מתקבעת בנקודת פתיחה בלי המשך. הימים עוברים, אבל בפנים הכול תקוע במקום, גרסה חדשה של אותו יום, עם ציפייה שייקרה משהו, בעיניים פעורות ופה פתוח קמעה. 

הבעיה המרכזית באובדן מסוג הזה היא שאי־הוודאות היא לא שלב זמני אלא תנאי קיום, מצב תודעתי ממושך שבו דבר אינו ברור ואי אפשר להכריע לכאן או לכאן. אין קבר, אין הודעה סופית, אין מועד מוגדר שבו מותר להתחיל לעכל. התחושה היא של השהייה כפויה במצב ביניים: בין חיים למוות, בין תקווה להשלמה, בין הידיעה למה שאסור לדעת. ומה שקורה במצב כזה הוא שהלב ממשיך להיאחז, כי אי אפשר אחרת, אבל גם אינו מסוגל להשתחרר, והנפש כולה נמתחת – עוד ועוד – עד שהגמישות נגמרת והופכת לשחיקה.

ככל שהזמן עובר, התקווה שנדמתה בתחילה כאמצעי השרדות הופכת בעצמה למעמסה. היא לא מאפשרת לפרק את האבל, לא מעבירה את האחריות למערכת אחרת, לא מסמנת סוף שממנו אפשר להתחיל לנוע. להיפך – היא כובלת את המשפחות לתחושת מחויבות כמעט בלתי אפשרית: להמשיך להאמין, להמשיך להיאבק, להמשיך לקוות, גם כשאין שום עדות או סימן. התקווה הזו, שבנסיבות רגילות הייתה יכולה להיות משאב חיוני, הופכת במצבים כאלה לגורם שמעמיק את הסבל, מעכב את העיבוד, משמר את הכאב במצבו הגולמי ביותר.

כאב נפשי שאינו זוכה למגע, לא נעלם, הוא מתפצל כמו פלגי מים שנפרדים מהזרם הראשי, וזורמים בשקט באפיקים סמויים. לפעמים הוא מוצא את דרכו דרך הגוף, לפעמים דרך העייפות, דרך הדופק שמחמיר בלילה או הריכוז שמתפזר בלי סיבה. כל פלג כזה נושא איתו את מה שלא קיבל שם.

הוא חודר למערכות הגוף, מופיע בהפרעות שינה, בקשיי ריכוז, בתחושת עייפות כרונית, באובדן תיאבון או באכילה לא מאוזנת, בירידה חדה במוטיבציה, בתחושת בדידות מתמשכת גם בתוך מרחב תומך. אצל חלק מדובר בהתפרצות של מחלות כרוניות רדומות, אצל אחרים בתחושת חוסר תכלית שמערערת את היום כולו. במקרים קיצוניים יותר, ובחלק מהמשפחות כבר מדובר בעובדה, הנפש קורסת. לא באירוע דרמטי, או במחווה גדולה, אלא בשקט, דרך דעיכה ממושכת שאין לה שם רפואי ברור אבל כולם יודעים לזהותה.

החיים לצד אובדן כזה חומקים מהגדרה אחת. מדובר בחוויה שממשיכה להתקיים גם כשהשפה מתחילה לדעוך סביבה. הזמן מצטבר, אבל התודעה נשארת באותה נקודה. כל שעה נוספת שלא מביאה איתה תשובה מעצבת מחדש את האופן שבו המציאות נחווית — לא כהמשכיות, אלא כרצף של השהיות.

הכאב מבקש מקום, ולעיתים מוצא אותו דווקא מחוץ לגבולות האישיים. הוא נוגע בשכנים, בתכני החלומות מציף חיבורים רחוקים.

כך נוצרה קהילה גדולה, פרומה ושותקת,  אנשים שמחזיקים בתוכם גירסאות שונות של אותו חסר, חלקם מחוברים לסיפור ישיר, חלקם חיים עם תחושת היעדר שקיבלה אופי משלה.

כולם נושאים את המשך הסיפור, גם אם הוא מסופר מפורק לחלקים, כמו טראומה שעדיין לא עובדה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

שמעוני, ר'. (2025, 31 ביולי). 50 חטופים, 664 ימים: מחקר פסיכולוגי – אי־השבת החטופים מגבירה את הסיכון להפרעות נפשיות באוכלוסייה. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/2025-07-31/ty-article/0000018d-0f2b-d8fb-a59f-9fff1d570000