מציאות של טראומה משותפת | מהקורונה לחרבות ברזל

טראומה משותפת

האנושות בסירה אחת

לפי סקר שערכה עמותת אנוש, רוב הישראלים מרגישים שהמצב הנפשי שלהם גרוע יותר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל:

כמעט שלושת רבעי מהמשיבים אמרו שעשו במהלך המלחמה יותר דברים שאינם טובים עבורם, כמו לצרוך יותר חדשות, לצלול לאכילה רגשית, לשתות אלכוהול, לצפות בפורנוגרפיה ולהשתמש בסמים. כמעט 80% תיארו את 2023 במילים שליליות כמו "קשה" ו"זוועתית", והרגשות הכי נפוצים היו חרדה, פחד שמשהו נורא יקרה, וחוו קשיים בשינה בזמן המלחמה.

רק כ-14% מהמשתתפים ביקשו עזרה רגשית בזמן המלחמה, והסיבה העיקרית שלא פנו לעזרה היא שלא היו בטוחים שזה נחוץ.  

מהי מציאות טראומטית משותפת?

טראומה משותפת היא חוויה פסיכולוגית של אירוע מסכן חיים, אותו חולקים באותה עת מטופלים ומטפלים, בהקשר חברתי כולל. 

כפי ש-PTSD משפיעה על הפרט, הטראומה המשותפת מסוגלת להשפיע על קבוצות בכל גודל, אפילו אומות וחברות שלמות.

אירועים שנחוו או נצפו על ידי קבוצות גדולות יכולים להשפיע על האופן ועל הוקטור בו אנשים מרגישים ופועלים, ולעתים אף יגרמו לשינויים תרבותיים ארוכי טווח ברמה הקולקטיבית. 

בין האירועים שעשויים לגרום לטראומה משותפת נמצאים מלחמה או מבצע צבאי, מתקפת טרור, אסון טבע, אסון כלכלי, טבח או אלימות המונית, רצח עם ומגפה.

חרבות ברזל 

בדומה לטראומות לאומיות קודמות, מלחמת חרבות ברזל בעזה ובצפון יצרה מצב של טראומה משותפת עבור מטפלים למטופלים בישראל, מה שהביא לאתגרים ייחודיים במערכת היחסים הטיפולית.

כמו מטופלים, גם מטפלים חוו רגשות פחד, אבל, כעס וחרדה, לצד מחשבות ותמונות פולשניות הקשורות לאירועי הטבח והמלחמה.

התחושה של מטפלים שאין להם הרבה מה לתת למטופלים במצב הזה הגבירה את הלחץ המקצועי, זאת למרות הכרת התודה של מטופלים על המקום בטוח והמרחב היציב שהוצע להם בטיפול.

הגבולות הטיפוליים התערערו לעיתים תכופות, בין אם בהתכנסות משותפת בחדר המדרגות עד לתום האזעקה, ובין אם מטופלים או מטפלים גויסו למילואים.

רבים התמודדו עם אובדן אנשים יקרים, נרצחים והרוגים שהכירו. הימים הראשונים ללחימה ועדויות החטופים ששבו מהשבי בעזה, עוררו רמות משותפות של טראומטיזציה - טראומה ישירה, טראומה משנית וטראומה עקיפה.

החוויה הנוראה התחברה אסוציאטיבית למוראות השואה, עבור צעירים ומבוגרים כאחד, הטראומה המשותפת ב"הא" הידיעה, של עם ישראל. 

הקורונה

גם הקורונה עוררה בתחילת הדרך תגובות לטראומה:

למשל, מחקר שפורסם בכתב העת המדעי The Clinical Neuropsychologist מציע כי "ערפל מוחי" מתמשך ותסמינים נוירולוגיים אחרים לאחר החלמה מקורונה עשויים להיות תוצאה מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), השפעה שנצפתה בעבר בהתפרצויות נגיפים דומים קודמים, כמו SARS ו- MERS. אנשים שהחלימו מקורונה חווים לפעמים קשיי ריכוז מתמשכים, כמו גם כאבי ראש, חרדה, עייפות או הפרעות שינה, מה שמעורר אצלם חשש שהזיהום פגע להם במוח לצמיתות, אך לפי החוקרים זה לא בהכרח המקרה. 

מחקר מ-2022 מצא כי כ-40% מהמתמודדים/ות עם הפרעה פסיכיאטרית דיווחו כי היבט כזה או אחר של הקורונה נחווה כטראומטי. למרות 5% מהמשתתפים דויוחו על אירוע טראומטי שעמד בקריטריונים הקליניים לאבחנה של PTSD.

מחקר שבחן את ההשפעה הפסיכולוגית של הקורונה על תפקוד של מנתחים במצבי חירום מצא אצלם שיעור גבוה של תסמיני  PTSD, על אף שאוכלוסייה זו מורגלת בטיפול בתנאי לחץ אקוטיים. 

מחקר שנערך באירלנד בחן את שיעור ה-PTSD בהקשר של המגפה, את רמת התחלואה הנלווית בדיכאון ובחרדה ואת גורמי הסיכון הסוציו-דמוגרפיים שקשורים ל- PTSD ולקורונה. החוקרים יצרו מדגם מייצג ארצי של מבוגרים, מתוך כלל תושבי אירלנד (N = 1,041), אשר מילאו שאלוני דיווח עצמי על כל משתני המחקר. שיעור ה- PTSD שקשור לקורונה היה 17.7% (n = 184), לצד רמה גבוהה של תחלואה נלווית עם הפרעת חרדה כללית (49.5%) ודיכאון (53.8%).

החוקרים מצאו קשר חיובי בין אבחון PTSD בהקשר של הקורונה לבין כמה משתנים:

• גיל צעיר יותר

• מין זכר

• מגורים בעיר

• חיים עם ילדים

• תפיסת סיכון בינונית וגבוהה של זיהום ויראלי מה-covid-19

• סינון קליני חיובי לחרדה או דיכאון

מחקר שפורסם בינואר 2021 על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת Flinders ונערך אונליין על 1040 משתתפים מ-5 מדינות מערביות, בחן את תגובת המשתתפים ללחצים שמעוררת המגפה, ומצא שלמעלה מ- 13% מהמדגם הראו או דיווחו על תסמינים הקשורים בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), במידת חומרה שעוברת את הדרישות של אבחנה קלינית. 

הנה הרצאתה של פרופ' אורית נוטמן שוורץ על טראומה משותפת.

ההרצאה הועברה בכנס של מיט"ב ב-2023:

חשוב לראות את ההשפעה של הטראומה המשותפת במגוון תחומי חיים, כמו בחירת בני זוג. בתקופת הקורונה.

מחקר שבחן את ההשפעה של העדפות קבלת החיסונים על בחירות ביחסים רומנטיים העלה כי השאלה "האם הפרטנר/ית הפוטנציאלי התחסן?" הייתה משתנה חשוב לבחירת דייטים בשנות הקורונה (Campbell et al, 2023).

החוקרים מצאו כי החלטות לגבי החיסון השפיעו על העדפות ההיכרויות של המשתתפים, כאשר חלק ניכר מהם נתן עדיפות למצב החיסון אצל בני הזוג הפוטנציאליים שלהם.

גורמים אחרים כמו גזע, מגדר, זהות מינית והשתייכות פוליטית נכחו כמובן כגורמים ברי-השפעה, אבל מידת ההססנות של המועמד/ת לגבי חיסונים הייתה משמעותית בהחלטה. 

סוגים של מציאות טראומטית משותפת 

קיימים סוגים שונים של טראומות משותפות, חלקם מידיים ומוגבלים יחסית במשכם, כמו אירועי ה-9/11 וההוריקן קטרינה, בעוד שאחרים הם פחות מידיים ודרמטיים אך יותר ממושכים, בהם מגפה ארוכה, כמו שאנחנו חווים היום עם הקורונה, או כפי שחוותה האנושות לפני יותר ממאה שנים עם מגפת השפעת הספרדית. 

גם מיתון כלכלי חריף, כמו 'השפל הגדול' בארה"ב של 1929, או עימות צבאי עם סיכון קיומי, כמו מלחמת יום הכיפורים, יכולים להתכנס לחוויה משותפת וקולקטיבית של טראומטיזציה. בהקשר שלנו, האוכלוסיה הכי רלוונטית למציאות טראומטית משותפת הם צוותי הבריאות, אחיות ורופאים שנמצאים בסיכון גבוה להידבק בקורונה וכתוצאה מכך עלולים להיות בסיכון גבוה יותר ביחס לכלל האוכלוסייה לפתח דיכאון וחרדה. המשתייכים לצוותי הבריאות עלולים להיות בסיכון גבוה יותר להימצאות בבידוד, מה שיכול להשפיע על בריאותם הנפשית. 

בהתבסס על מידע מתקופת מגפת האבולה (2013-2016) וממגפת הסארס (2003), אנשים בבידוד הם בעלי סיכון גבוה יותר לפתח הפרעות נפשיות, כמו דיכאון ודיכאון חמור, דבר המתווסף לעובדה שגם לפני המגפה היו בקרב צוותי הבריאות שיעורים גבוהים יותר של דיכאון והתאבדויות.

מטראומה לצמיחה משותפת

כפי שניתן לשער, טראומה משותפת יכולה  לגרום לנזק, אך גם גלום בה פוטנציאל לשינוי. 

זיכרון הטראומה מעודד השקפה פוסט-טראומטית פרנואידית ומשתקת, אבל הוא עשוי גם לדרבן צמיחה פוסט-טראומטית, דרך המשמעות הנשאבת מהטראומה, ובכל עשויה הטראומה להדגיש את חוסן הקבוצה ואת יכולותיה להשתקם ולהשתנות נוכח האסון.

לעתים האירועים נחזים ישירות ולעתים רק במדיה. מגפת הקורונה היא אירוע גלובלי שברור שיסתכם בהשפעות נפשיות אישיות ומשותפות ארוכות טווח, בעוד שההשלכות החברתיות והכלכליות שלה טרם ברורות. 

טראומה משותפת מותירה חותם הן על היחיד והן על החברה ככלל; היא מפריעה להבנתו כיצד פועל העולם ולתפיסת מקומנו בו, ויכולה לשנות את השקפותינו עלינו ועל אחרים. 

השפעת מציאות של טראומה משותפת על צוותים בקו הקדמי 

אנשים שנמצאים בסיכון גבוה לפתח PTSD, הם אנשים שנמצאים בקו החזית של המלחמה בנגיף והשלכותיו – צוותים רפואיים וכן צוותי בריאות הנפש, מה שמכונה – טראומה משנית. 

טראומה משותפת ביחסי מטפל-מטופל

מטפלי בריאות הנפש בישראל ובעולם מורגלים בעבודה עם אוכלוסיה שהם מזדהים עמה או בנושא שבעבר קיבלו לגביו תמיכה בעצמם. 

עם זאת, פחות שכיח מצב בו מטפל עומד בפני מציאות בה הוא חולק דאגה זהה עם המטופלים באותו זמן. 

הקורונה העלתה סוגיות ייחודיות של טראומה בתוך החדר הטיפולי

במקרים רבים חלקו שני הצדדים את אותן חוויות רגשיות, כמו חרדה, פחד וחוסר ודאות:

• מטפל יטפל במישהו שמפחד שקרוב משפחה מבוגר שלו יאושפז, בזמן שזה בדיוק מה שקורה במשפחה של המטפל.

• חרדה כלכלית משותפת למטפל ולמטופל, בגלל סגירת עסקים (הקליניקה, נזכיר, גם היא עסק עצמאי קטן).

אחת ההמלצות למטפלים שחווים חוויות טרואמטיות דומות, במקביל למטופל, היא לחפש קבוצת עמיתים, הדרכה מקצועית או טיפול אישי.

מעבר לאתגר של  ניהול דאגות ללא ״באפר״ פסיכולוגי, המצב עשוי להציע למטפל הזדמנות מיוחדת להבין טוב יותר את חווית המטופל ולבנות יחסי אמון וקירבה חזקים יותר דרך החוויה הקולקטיבית. 

המעבר לטיפול בזום או בטלפון יכול לאתגר את המטופל והמטפל גם יחד. 

מטפלים רבים תהו לאורך הדרך, בינם לבינם, מה יש להם לתת למטופלים בעיתות סגר ובידוד.  

השאלות הללו אינן חדשות למטפלים מנוסים, אבל המעבר הכפוי לזום אילץ את מרבית הפסיכותרפיסטים והפסיכולוגים לזנוח עמדות נוקשות בהן החזיקו לגבי טיפול אונליין.

מסע בזמן: על ה"כאן ועכשיו", על ה"אז בעבר" ועל האי "שָׁם בעתיד"

ד"ר ליה רינג, עו"ס (MSW), מטפלת בגישה הפסיכודינאמית מערכתית, מכון טמיר בפתח תקווה

ההיזכרות בסגר הראשון, מעלה אצלי אסוציאציה הנוגעת למשמעות המילה תקווה, ועל האופן שבו ניתן לראותה גם במציאות המשתנה לנגד עינינו. 

אני נזכרת איך ברגע אחד, החיים שלי היו מנווטים ליעד מוגדר, סלול וברור וברגע אחרי, אני מוצאת את עצמי מתכננת מסלול מחדש אל יעד לא ברור, לא ידוע ומפחיד, שנמצא אי שָׁם בעתיד. תחושה שהשמיים נופלים והבנה שתם עידן ומתחיל אחד חדש. עידן בו, נגיף הקורונה חולש במהירות גבוהה וללא מעצורים אל תוך מחוזות בטוחים ויציבים, אשר נמצאים במציאות החיצונית הכללית ובמקביל, במציאות הפנימית האישית. ברגע אחד, אני מוצאת את עצמי יחד עם שתי המציאותיות האלו גם בתוך המרחב הטיפולי. מרחב, בו נוצרת הבנה שהמטופל/ת ואני, נמצאים/ות יחד באותה מציאות חיצונית כללית, אבל לכל אחד/ת מאיתנו, קיימת מציאות פנימית אישית אחרת.

היום, ב"כאן ועכשיו", אני חושבת שעצם ההיזכרות של ה"אז בעבר" מאפשרת הבנה שהאי "שָׁם בעתיד" הוא המקור לתקווה. 

תקווה, אשר נמצאת אי "שָׁם בעתיד", גם כשהוא לא ברור ולא ידוע, גם כשהוא מפחיד, מבעית ומעורר חרדה. תקווה, אשר נמצאת אי "שָׁם בעתיד" ונגלית שוב ב"כאן ועכשיו".

 בד בבד, במסע בזמן ובהרהוריי בחיפוש אחר המשמעות למילה תקווה, מתגבשת ההבנה והידיעה הפנימית שלי כמטפלת ושלו/ה כמטופל/ת, שטלטלות ההווה המערערות את היציבות הפנימית בתוך איי הנפש, בהחלט עלולות להעיר את השדים מהעבר ולחורר את יסודות הנפש המחודשים, אשר נבנו בתהליך הטיפולי. 

יחד עם זאת, גם ברגעים אלו, בהם הנגיף משתולל בעולם שבחוץ ובעולם שבפנים, מחלה וממית, סוגר וכופה ריחוק חברתי, הוא אינו יכול לַאיֵן את התנועה הפנימית, את אותו הכוח המניע את המטופל/ת להגיע לטיפול ואת המטפל/ת להיות שם עבורו. 

כלומר, לצד זה שהנגיף תוקף במהירות את שbי העולמות-החיצוני והפנימי- ולמרות שהוא "חודר" את הגבול השומר במרחב הטיפולי, הוא אינו יכול לַאיֵן רגעים של שמחה, חוויות של הצלחה, תחושות התרגשות' למשל לאחר הולדת תינוק, שמחת חגיגת בר מצווה או טקס נישואים, את מעשה הגבורה, האומץ ואת רוח ההתנדבות אך בעיקר אינו יכול לַאיֵן את תאוות החיים על אף שהיא נמצאת בתוך ים המוות הנגיפי. 

כמטפלת, אני מאמינה שבהכרה בהווה כעתיד של העבר תוך כדי מסע בזמן, טמונים ניצנים של תקווה.

אירועי טראומה קולקטיבית

אירוע טראומטי, בהגדרתו, הוא אירוע שבו קיימת סכנה מיידית וחריפה לחיי אדם או זולתו, שבאופן טבעי מעורר פחד ומצוקה. 

מגפת הקורונה מהווה אירוע שכזה, שטלטל את העולם בסערה ושינה את כללי המשחק כמעט בכל תחום חיים. ישנו איום שהוא גם על הבריאות הפיזית, אך גם המציאות של הסגר, ריחוק חברתי, תלישה מהסדר הקיים והמוכר, וכן החרדות שמעורר המשבר הכלכלי שהביאה עימה הקורונה הם קרקע פורייה למצבי מצוקה נפשיים, ולהגברה של מצבים קיימים כמו דיכאון וחרדה, ובין היתר גם PTSD. 

כשמדובר במשהו כמו נגיף הקורונה, חלק גדול מהפוקוס הוא על מניעה וטיפול במחלה והדאגות המרכזיות הן סביב ההשפעות המידיות. אך חשוב גם לקחת בחשבון את הטראומה המשותפת ארוכת הטווח של המגפה.

כדי להבין טוב יותר את רעיון ההשפעה המשותפת הפוטנציאלית של המגפה, נתבונן בכמה מההשלכות ארוכות הטווח של אירועים מן העבר.

השפל הגדול

השפל הגדול מתייחס למשבר כלכלי חמור שהתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת והותיר חותם עמוק ומתמשך בנפש האמריקאית הקולקטיבית.

בזמן שהתרחש היה המשבר בעל השפעה עצומה על בריאות הנפש האישית, כששיעור ההתאבדויות האמיר ב-22.8% אחוזים.

אלא שלשפל הכלכלי הייתה גם השפעה ארוכת טווח על האוכלוסייה האמריקאית, ורבים נותרו עם תחושות של חרדה ופגיעות.

מלחמת העולם השניה 

הטראומה הפסיכולוגית של מלחמה העולם השניה והשואה כחלק ממנה, הייתה ארוכת טווח, הן עבור מי שחוו אותה והן על הדורות הבאים.

במחקרים נמצא שבעוד שניצולי שואה הפגינו חוסן נפשי יוצא דופן נוכח הטראומה, ההשפעה הפסיכולוגית - כולל תסמינים מוגברים של תסמונת דחק פוסט-טראומטית [PTSD] - והירידה ברווחה הנפשית בקרבם נמשכו על פני שנים.

השפעות מתמשכות של השואה השאירו חותם גם בבריאות הנפשית ההורית, במבנה המשפחתי, ברמות המתח ובאיכות ההורות הנתפסת. כל אלה השפיעו על ילדי הניצולים. מתקפות ה-9/11: יותר מ-100,000 איש היו עדים למתקפה על מרכז הסחר העולמי ומיליונים צפו באירוע המתפתח בשידור חי או חוזר. 

מחקרים הראו שהאירוע הוביל לכמה תגובות שליליות ברורות, בהן אפליה דתית ואי סובלנות פוליטית כלפי מוסלמים או אנשים שנתפסו כמקושרים לתוקפים.

המיתון של שנת 2008

נראה שכמעט כל עשור מתפוצצת לה בועה כלכלית.ואכן, אחרי המשבר בתחילת המילניום, המשבר הכלכלי של 2008 היה בעל השפעה ברורה על בריאותו הגופנית והנפשית של הציבור ומחקרים מראים שהוא הוביל לירידה בבריאות ובפוריות ולעלייה במצוקה הפסיכולוגית בהתאבדויות ובתחלואה.

מעניין שבתקופה זו נמצא כי מידת הקולקטיביות עלתה והנרקיסיזם פחת משמעותית, לפחות בקרב סטודנטים (Twenge et al, 2021).

בשאלת ההשפעות של טראומה משותפת, מחקרים הראו שברמה החברתית ההשפעות הפוטנציאליות ארוכות הטווח על הדורות הבאים הן פחד אישי וקולקטיבי מוגבר, גאווה לאומית פגועה, תחושת השפלה, משבר זהות, תחושות מוגברות של פגיעות ודריכות מוגברת לאיומים חדשים.

האמונות שבהן החזיקו אנשים על החברה בה הם חיים מזדעזעות או אף מנותצות והם עשויים להטיל ספק בעתיד החברה ולשאול עצמם האם יהיה זה בטוח או חכם להמשיך להשתייך לקבוצה.

מצוקה נפשית נפוצה לאחר טראומה:

מחקר שבחן את ההשפעות המיידיות וארוכות הטווח של אירועי ה-9/11 באמצעות תשאול של יותר מ-2,400 אנשים, מצא שחשיפה דרך המדיה נקשרה למצוקה פסיכולוגית מוגברת, שכללה מתח אקוטי, PTSD ופחדים מתמשכים מפני התקפות טרור נוספות.

טבעה של טראומה קולקטיבית עשוי לעתים להקשות על חקר ההשפעות ארוכות הטווח על יחידים ועל החברה, ועם זאת, חוקרים יצירתיים הצליחו לפרסם עבודות בזמן אמת, כפי שבימים אלו מנסים צוותי מחקר רבים בעולם לתעד את ההשפעות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות של הקורונה על קהילות בעולם. 

השפעות בין-דוריות של טראומה קולקטיבית

טראומה משותפת עלולה לעבור לדורות הבאים.

מחקרים מצאו שאירועים היסטוריים טראומטיים יוצרים זיכרון קולקטיבי, החורג מהזיכרון האישי ומתמיד מעבר לאלו שחיו את החוויה.

השפעות מגוונות של טראומה משותפת

טראומה משותפת אינה תמיד שווה, במובן זה שחברים שונים בקבוצה יכולים לשאת את מטען הטראומה באופן שונה.

למרות שכל אחד חווה השפעות פסיכולוגיות אחרות, המשא הכי כבד נוטה ליפול על המוחלשים יותר, כאשר חוסר גישה למשאבים ולתמיכה הולמת רק מחמיר את הטראומה. ידוע, למשל,  מחקר עכשווי מלמד כי שחורים בארה"ב לוקים הרבה יותר במגיפת הקורונה, הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסיה האמריקאית. 

אמונות משתנות  

השפעה אפשרית על גישות ואמונות, כאשר אנשים שחוו טראומה נוטים לגבש השקפות מסוימות כתוצאה מהאירוע. 

חוקרים מאמינים, למשל, שהחוויה הקולקטיבית המטלטלת של אירועי ה-9/11 שיחקה תפקיד בעלייה בתפיסה של סיכונים חיצוניים ותדלקה קסנופוביה, חרדת זרים, אמונות קדומות וחוסר סובלנות. 

היבטים שונים של מגפת הקורונה יכולים לתרום לשילוב בין טראומה אישית לטראומה משותפת:

בסקירה מחקרית שפורסמה השנה, חוקרים מצאו שבידוד והסגר תורמים לכמה השפעות פסיכולוגיות שליליות, כולל בלבול, כעס ואפילו PTSD. 

השפעה על ילדים 

הפרעות בחיי היומיום ותקופות ממושכות של בידוד בעקבות המגיפה יכולות גם הן להיות בעלות השפעה שלילית על ילדים.

מומחים טוענים שתקשורת עם ההורים, משאבי תמיכה מקוונים וטיפול פסיכולוגי מרחוק עשויים לסייע לילדים להתמודד עם חלק מההשפעות הללו.

מחקרים על מגפות קודמות, כמוהתפרצויות הסארס, ה-MERS והאבולה, רומזים לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות הקולקטיביות בעקבות מגפת הקורונה.

תגובות שנצפו לעתים קרובות כללו התקפי חרדה, דיכאון, חוסר תקווה, חרדה, מתח נפשי, אבל ו-PTSD.

מלבד מודעות להשפעות האישיות הפוטנציאליות של המגפה, תגובות קהילתיות וחברתיות יכולות לסייע בשיכוך ההשלכות השליליות ארוכות הטווח שלה. 

התייעצו איתנו על טיפול בטראומה

מוזמנים לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי,

לשעבר חבר בצוות הקהילתי בנט"ל

הירשמו לשיחת ייעוץ קצרה,

ממוקדת וחד-פעמית - 

הערכה מהירה, עם חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

9 בפברואר 2024 

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW,

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

ויסברג גולד, ח. (2020). מבט פסיכואנליטי-אנושי על משבר הקורונה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3948

כהן, א', וסתר רונן ע' (2020). התמודדות אנשי טיפול במציאות טראומטית משותפת: בעקבות מגפת הקורונה. בטיפולנט, מתוך: https://www.betipulnet.co.il/particles/Therapists_During_Shared_Trauma

כהן, מ. (2024, 29 בינואר). רוב הישראלים מדווחים: מצבנו הנפשי הורע מאז תחילת המלחמה. מעריב. נלקח מhttps://www.maariv.co.il/news/health/Article-1072028

מיטל ר׳, פישמן (2020). "הקורונה תוביל לגל של פוסט–טראומה". מתוך:  https://www.ynet.co.il/activism/stayingsafe/article/S1t36aU3D

Advisory Committee on Colleague Assistance. (2009). Shared trauma: Helping clients cope with national events that affect the therapist. Retrieved from https://www.apaservices.org/practice/ce/self-care/shared

Baum N. Shared traumatic reality in communal disasters: toward a conceptualization. Psychotherapy (Chic). 2010;47(2):249‐259

Brow, M., Silver, R.C. (2009). Coping with a Collective Trauma: Psychological Reactions to 9/11 across the United States. In: Morgan, M.J. (eds) The Impact of 9/11 on Psychology and Education. The Day that Changed Everything?. Palgrave Macmillan, New York. https://doi.org/10.1057/9780230101593_4

Campbell, J. T., Bennett-Brown, M., Marcotte, S. S., et al. (2023). American Singles’ Attitudes Toward Future Romantic/Sexual Partners’ COVID-19 Vaccination Status: Evidence for both Vigilance and Indifference in a National Sample. Sexuality & Culture. Advance online publication. https://doi.org/10.1007/s12119-023-10097-9

Hirschberger G. (2018). Collective Trauma and the Social Construction of Meaning. Frontiers in psychology, 9, 1441. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.01441

James, M. K., Robitsek, R. J., McKenzie, K., Valenzuela, J. Y., & Esposito, T. J. (2022). COVID-19 induced PTSD: Stressors for trauma and acute care surgeons. American Journal of Surgery. Advance online publication. doi: 10.1016/j.amjsurg.2022.02.060

Lewis, C., Lewis, K., Roberts, A., Evison, C., Edwards, B., John, A., ... Bisson, J. I. (2022). COVID-19-related posttraumatic stress disorder in adults with lived experience of psychiatric disorder. Depression and Anxiety. Advance online publication. doi: 10.1002/da.23262

Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared Trauma: When the Professional is Personal. Clinical Social Work Journal, 40(3), 231-239.

Twenge, M. et al (2021). Egos deflating with the Great Recession: A cross-temporal meta-analysis and within-campus analysis of the Narcissistic Personality Inventory, 1982–2016. September 2021Personality and Individual Differences 179(3):110947.  DOI:10.1016/j.paid.2021.110947