מכון טמיר לפסיכותרפיה
לפני חמישה ימים הוא היה כאן. חזר לחדר שבו גילה שהוא הלום קרב מהמבצע ההוא.
אז הופתע שהעצבנות, המלנכוליה, חוסר הסבלנות ("פתיל קצר", הוא קרא לזה) והמרירות בזוגיות, כל אלה קשורים לחוויות במבצע הצבאי, "הכניסה הקרקעית של כוחותינו", כפי שלעג לניסוח הסטרילי הזה במהדורות החדשות.
הוא החזיק רימון צמוד לגופו, הניצרה תמיד מוכנה להישלף בקלות, כך שאם יחטפו אותו- הוא יפעל להרוג את עצמו, ובלבד שלא יפול בשבי. "זה הסיוט הכי גדול", אמר במפגשים ההם.
לפני חמישה ימים היה כאן.
לילותיו טרופים על ידי חלומות איומים.
שוב ושוב הוא נמצא בשדה הקרב, בסימטאות העיר, באימה מפני הפגז הבא, או צרור יריות.
פעם חלם שהוא חטוף והתעורר מזיע לגלות שהוא שוכב על הרצפה, צמוד למיטה מסתתר ככל האפשר.
נבהל מעצמו ופנה לעזרה.
יש ידע מקצועי רב על תסמונת פוסט טראומטית, על תגובת קרב, על שיטות שונות קצרות מועד ויעילות לצמצום הנזק והשבחת איכות החיים.
מניתי לו אפשרויות שונות וכתובות שונות.
הוא זוכר שהיה במסגרות סיוע שונות עד שהגיע לכאן והבין מי הוא ומה חייו עכשיו.
הצעתי שנצא לשעות אחדות יחד, שנצא למקום המעורר את החרדה והזכרונות, שנהיה שם עד שישוב וירגיש שהוא שולט במה שבתוכו.
כך יצאנו אל החוף.
נופים ואירועים המתקיימים ממש עכשיו, אבל עצימות נמוכה של סכנה.
צילמנו.
הסתכלנו במסכים הקטנים של המצלמות.
אמיל זולא הסופר אמר- ״רק אחרי שאדם צילם דבר מה, הוא יכול לטעון שראה אותו באמת ובתמים, משום שתצלום מראה פרטים הנעלמים בדרך כלל מתשומת הלב״.
האיש צילם את המתרחצים בחוף הים, התכוון לחשוף את הפער בין מה שקורה ללוחמים לבין העורף החי בשלווה, והופתע לגלות שצילם גם הליקופטרים בשמים.
בספר ״הגורילה הבלתי נראית״ מדובר על כך שאנחנו נראה מה שאנחנו מתכוונים לראות, ולא נראה את מה שיש במציאות ואינו מתאים להתכוונות ולציפיות.
האיש היה נסער מאד מהחדירה של ההליקופטרים לתוך תמונה שאמורה להיות תמונת שלווה ורוגע.
גם צבע השמים נתפס פתאום לא כשקיעה רומנטית אלא צבעי מלחמה.
אבל היה בזה חידוד של מצבו, הבנה שיש דברים המבקשים לצאת מתוכו, שהרי צילום של משהו חיצוני מתעד גם משהו פנימי.
נפגשנו פעמים אחדות. תחת חוויה של שליטה ובחירה עלו וצפו וננגעו שוב מראות מן המלחמה ההיא, עד שאפשר היה לחוש ביטחון שאמנם הם שם, אבל אינם מציפים ואינם חודרים ואינם חסרי שליטה.
אחד ממקורות העיקריים של החרדה היא החרדה מפני הצפה של דחפים, רגשות ומחשבות ללא שליטה.
לסיום סדרת המפגשים הקצרה יצאנו שוב אל הנוף, צילמנו תמונות רבות ללא כוונת מכוון, וקיבלנו אישור מההתבוננות בתמונות כי הוא זה הוא, ובחירותיו הספונטניות המיידיות הכילו אמנם גם ברזלים חדים וגזעים כרותים, אבל רוב התמונות היו נעימות למראה והראו פרטים קטנים רבים המרכיבים את חיינו השפויים.
כתיבה:
פסיכולוג וצלם אמנותי
