התיאוריה הפולי-וגאלית | טראומה והקשר גוף-נפש: עצב הוואגוס

התיאוריה הפוליויגאלית

עצב הוואגוס,

חיי הנפש

והתיאוריה הפולי-וגאלית

 

הבנת ההשפעה של המוח על ההתנהגות רחוקה מלהיות מלאה. 

 

יכול להיות שביום מן הימים נמפה את הקשר בין גוף לנפש, אבל עד אז אנחנו הרבה יותר תועים ממוצאים.

 

איך אפשר להסביר תופעות גוף-נפש שמחברות בין ויסות רגשי, התקשרות, רגשות ותקשורת בין-אישית? 

 

מסובך למדי.

 

התיאוריה הפולי-וגאלית של סטיבן פורג׳ס נותנת למטפלים ולחוקרים תמונה של מערכת העצבים שמציע מפה מעניינת להבנת הקשר בין המוח להתנהגות, ועליה נדבר במאמר זה.  

האמת היא שרוב המטפלים למדו קצת מדעי המוח אבל מעבר לידע כללי בפסיכו-פיזיולוגיה, קשה לדמיין דרך ליישם ידע מחקרי כזה באופן מעשי, כאמצעי להבנת התהליכים הפנימיים שעוברים מטופלים.

ההבהרה והמיפוי של התיאוריה הפולי-וגאלית, בעיקר לגבי תפקיד הענף הוונטרלי של העצב התועה, אחד מ-11 זוגות העצבים הקרניאלייים, מציעה התבוננות חדשה ומרעננת והעמקה של יכולת ההבנה הקלינית והאבחונית של המטפל.

התיאוריה הפולי-ווגלית מזהה סוג שלישי של תגובה של מערכת העצבים, שאותה מכנה פורג'ס מערכת המעורבות החברתית, תערובת שובבה של הפעלה והרגעה הפועלת מתוך השפעה עצבית ייחודית. מערכת המעורבות החברתית עוזרת לנו לנווט ביחסים.

 

 

מהי התיאוריה הפולי-וגאלית?

התיאוריה הפוליווגלית הוצגה בשנת 1994 על ידי סטיבן פורג׳ס, מנהל מרכז המוח-גוף באוניברסיטת אילינוי בשיקגו.

לפי התיאוריה, קיימים במערכת העצבים האוטונומית ​​שלושה חלקי-משנה המתייחסים להתנהגות חברתית ולקשר.

התיאוריה הפולווגלית היא היררכית, כלומר שלושת החלקים הללו מתרחשים לפי סדר טבעי, בהתאם לתפיסה של מידת הסכנה אוהביטחון בכל מצב נתון. 

בספר פורץ דרך שפורסם ב-2011, פיתח פורג׳ס את התיאוריה לאור תוצאות של ניסויים שערך על העצב התועה (Vagus), אותו חלק במערכת העצבים שלנו שתורם לתגובת רגיעה במערכת העצבים האוטונומית. 

 

רכיב חדש של תגובה פיזיולוגית

לפני פרסום התיאוריה, נתפסה מערכת העצבים כמערכת בינארית שמורכבת משני חלקים מובחנים:

  • המערכת הסימפטטית:  מפעילה תגובות חירום.

  • המערכת הפרא-סימפטטית: מרגיעה תגובות חירום.

 

החלק הפאראסימפתטי במערכת העצבים האוטונומית אחראי על איזון בין החלק הסימפתטי האקטיבי, רק שקיימים כנראה יותר משני ערוצים בלבד.

התיאוריה הפולי-וגאלית מזהה סוג שלישי של חיווט עצבי, גבוה יותר, אותו מכנה פורג׳ס מערכת המעורבות החברתית ( social engagement system). 

 

ספקטרום של תפיסת ביטחון ואיום

התאוריה מתייחסת לשלוש פלטפורמות עצביות מובחנות בתגובה לסיכון חיצוני נתפס:

  • ביטחון

  • סכנה

  • סכנת חיים

 

נוירוספציה - מערכת ׳הגנה אקטיבית׳ 

נוירוספציה מתארת זיהוי אוטומטי של הערכת ביטחון או או סיכון,

באמצעות תהליכי Bottom-up הכוללים קלט חושי אפרטני (כלומר, מהסיגנל החישתי למערכת העצבים המרכזית) ומנגנונים הורמונליים שמאתרים ומעריכים את הסיכון הסביבתי.

כל התהליך הזה מתרחש עוד לפני החשיבה המודעת שמתרחשת בקורטקס

 

 

 

הנה פורג׳ס בהסבר בהיר וקצר, על המודל הפולי-וגלי:

 

 

 

מערכת המעורבות החברתית (Social Engagement System)

מערכת המעורבות החברתית היא תערובת משחקית בין הפעלה לבין הרגעה, שפועלת מתוך השפעה עצבית ייחודית ואף עוזרת לנו להתנהל בתוך יחסים בין-אישיים.

היכרות עם המערכת יכולה לאפשר למטפלים דרך לעזור למטופלים, ע״י אימוץ סגנון התמודדות גמיש יותר, לפתח יכולת להירגע גם בעת סערת נפש ולשוב במהירה לשליטה וויוסות עצמי.

  

התיאוריה הפולי-וגאלית עוזרת לנו להבין כי שני הענפים של עצב הוואגוס פועלים במקביל בהרגעת הגוף: 

 

  • הענף הוונטרלי של עצב הוואגוס משפיע על תפקוד הגוף מעל הסרעפת ומשרת את מערכת המעורבות החברתית. הוא משכך את המצב האקטיבי הרגיל של הגוף. אנחנו מרגישים בטוחים, שמחים ומלאי חיים ב׳כאן ועכשיו׳.

  • הענף הדורסלי של עצב הוואגוס אחראי על כיבוי הגוף במצבי לחץ מופרז. מה שיכול להתבטא כחוסר תנועה, קיפאון או דיסוציאציה. הוא משפיע על הלב והריאות ועל התפקוד מתחת לסרעפת וקשור גם לויסות תהליכי עיכול. ברמה הנפשית תגובת ההשבתה מתבטאת בחוסר אונים, בושה והמנעות. 

 

 

טראומה ועצב הוואגוס

כשאנחנו חווים את הסביבה שלנו כבטוחה, אנחנו פועלים מתוך מערכת המעורבות החברתית שלנו. 

אבל כאשר קיימת טראומה לא פתורה, העוררות הפיזיולוגית גבוהה באופן כרוני.

לעוררות זו איכות סנסורית שונה בהשוואה לעוררות שמנוהלת ע״י מערכת המעורבות החברתית. 

אצל מתמודדים עם טראומה מורכבת, למשל, קיים קושי לתעל בהצלחה את האנרגיות הפיזיולוגיות  של תגובת ״לחימה או בריחה״ מה שגורם להם להרגיש ממולכדים.

 

החוקר פיטר לוין, שפיתח את שיטת החוויה הסומטית (SE) הציע שכדי לצאת ממצב מושבת צריך שמשהו יחלחל או ירעיד וישחרר את אנרגיית ״לחימה או בריחה״ המושהית. במצבים מסכני חיים, יש לאדם שהושבת הזדמנות ״להידלק מחדש״, ומטפלים יכולים לזהות את המעבר ממצב מושבת ל״הלחם או ברח״ כמעבר מדיכאון לחרדה

 

כדי לעזור למטופל לעבור לביולוגיה של מעורבות חברתית ולצאת ממצב של דיסוציאציה, דיכאון וכיבוי, צריך לעזור לו לעבור זמנית ל״לחימה או בריחה״ ואז לעזור לו למצוא תחושת ביטחון. כשירגיש בטוח הוא יוכל לעבור למערכת המעורבות החברתית שלו. 

 

טכניקות של מודעות גופנית שהן חלק מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) יכולות לעזור למטופל לצאת מתגובה דיסוציאטיבית ומושבתת ע״י עידוד להרגיש יותר נוכח בגוף שלו, מה שיאפשר לו יותר השתתפות במתח שרירי רגעי והתעוררות מתגובת הכיבוי. 

כשהמטופל יוצא מכיבוי ועובר ל״הלחם או ברח״ טכניקות הבניה מחדש של מחשבות, שגם הן חלק מ-CBT ו-DBT, יכולות ללמד אותו להעריך את מידת הביטחון שלו בצורה יותר מדויקת. 

 

טכניקות של הקשבה רפלקטיבית יכולות לעזור לו להרגיש חיבור למטפל וכך להרגיש בטוח מספיק כדי לעבור לביולוגיה של מעורבות חברתית. 

פורג׳ס בחר בשם ״מערכת ההתערבות החברתית״ בגלל שעצב הוואגוס הוונטרלי משפיע על האוזן התיכונה, שמסננת רעשי רקע כדי להקל על האוזן לשמוע קולות אנושיים. הוא גם משפיע על שרירי פנים ולכן על היכולת לתקשר עם הבעות פנים. חוץ מזה, הוא משפיע על הגרון ולכן על הטון והדפוס הקוליים ועוזר לאנשים ליצור קול שמרגיע אחרים. 

 

ממחקר שפרסם פורגס עולה ההשערה שמטופלים עם תפקוד לקוי במערכת המעורבות החברתית יש קשיים באוזן הפנימית, מה שמקשה עליהם להירגע ע״י קולות של אחרים. 

חשוב שמטפלים ישימו לב לדפוסי הקול שלהם והבעות הפנים ולהיות סקרנים לגבי השפעתם על התקשורת עם המטופל.

 

פורג׳ס טוען שכאשר נשיפות הן ממושכות יותר משאיפות, מופעלת מערכת העצבים הפאראסימפתטית. 

זה יכול לעזור למטופלים שתקועים ב״לחימה או בריחה״ לעבור לתחושה יותר בטוחה ולפעמים גם לאנשים שתקועים בכיבוי לעבור ל״לחימה או בריחה״. 

במצב כזה האנרגיה של תגובת ״לחימה או בריחה״״ צריכה להשתחרר, למשל לעלות קומת מדרגות ולרדת או לרוץ במקום. 

 

 

מהי הביקורת על התיאוריה הפוליווגלית?

מבקרי התיאוריה הפולווגלית מציינים כי הנחות היסוד שלה אינן נתמכות במחקר אמפירי.

למשל, פול גרוסמן מביה״ח האוניברסיטאי בזל, טוען כי לא קיימות ראיות לכך שהגרעין המוטורי הדורסלי (DMN) פרימיטיבי יותר (מבחנה אבולוציונית) לעומת גרעין האמביגוס (NA).

בנוסף, נטען כי אין די ראיות התומכות בטענה כי ירידה פתאומית בקצב הלב, שנגרמת בנסיבות רגשיות קיצוניות (כמו דיסוציאציה בהקשר של טראומה) נובעת מעירור הענף הדורסלי בעצב הוואגוס על הלב ומלכתחילה אין אישוש לכך שנפילת קצב כזו מתרחשת במצבי דיסוציאציה.

 

  

מקורות:

 

Dee Wagner (2016). Polyvagal theory in practice. A Publication of the American Counseling Association.  https://ct.counseling.org/2016/06/polyvagal-theory-practice/

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

בית פנינת האילון, יגאל אלון 157, תל אביב יפו, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–21:00
יום שני, 9:00–21:00
יום שלישי, 9:00–21:00
יום רביעי, 9:00–21:00
יום חמישי, 9:00–21:00
יום שישי, 9:00–13:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2021