התיאוריה הפולי-וגאלית | טראומה והקשר גוף-נפש: עצב הוואגוס בפעולה

דרג פריט זה
(3 הצבעות)
התיאוריה הפולי-וגאלית התיאוריה הפולי-וגאלית canva

עצב הוואגוס, חיי הנפש והתיאוריה הפולי-וגאלית

 

הביוכימיה של המוח היא חידה בתוך תעלומה בתוך אניגמה.

יכול להיות שביום מן הימים נמפה את הקשר בין גוף לנפש, אבל עד אז אנחנו הרבה יותר תועים ממוצאים.

איך אפשר להסביר תופעות גוף-נפש שמחברות בין ויסות רגשי, התקשרות, רגשות ותקשורת בין-אישית? 

מסובך למדי.

 

התיאוריה הפולי-וגאלית של סטיבן פורגס נותנת למטפלים ולחוקרים תמונה של מערכת העצבים שמציע מפה מעניינת להבנת הקשר בין המוח להתנהגות, ועליה נדבר במאמר זה.  

האמת היא רוב המטפלים למדו קצת מדעי המוח אבל מעבר לידע כללי בפיזיולוגיה, קשה להם לדמיין איך אפשר להשתמש בידע המחקרי באופן מעשי, כאמצעי להבנת התהליכים הפנימיים שעובר המטופל.

ההבהרה והמיפוי של התיאוריה הפולי-וגאלית, בעיקר לגבי תפקיד הענף הוונטרלי של העצב התועה, אחד מ-11 זוגות העצבים הקרניאלייים, מציעה התבוננות חדשה ומרעננת והעמקה של יכולת ההבנה הקלינית והאבחונית של המטפל.

 

מהי התיאוריה הפולי-וגאלית?

בספר פורץ דרך שפורסם ב-2011, פיתח סטיפן פורגס את התיאוריה מתוך תוצאות של ניסויים שערך על העצב התועה (Vagus), שמשרת את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, אותו חלק במערכת העצבים שלנו שאחראי על הירגעות. 

החלק הפאראסימפתטי במערכת העצבים האוטונומית אחראי על איזון של החלק הסימפתטי האקטיבי, בהרבה יותר ערוצים ממה שחשבנו לפני פרסום התיאוריה הפולי-וגאלית. 

לפני פרסום התיאוריה, נתפסה מערכת העצבים כמערכת אנטגוניסטית שמורכבת משני חלקים מובחנים, אחד יותר מפעיל ופחות מרגיע והשני יותר מרגיע ופחות מפעיל. 

התיאוריה הפולי-וגאלית מזהה סוג שלישי של תגובת מערכת עצבים, אותה מכנה פורגס מערכת המעורבות החברתית ( social engagement system) שהיא בעצם שילוב של פעולות הפעלה והרגעה, ויש לה השפעה עצבית ייחודית. 

 

הנה פורגס מסביר ממש יפה, בהיר וקצר, מה הוא רוצה לומר:

 

 

מערכת המעורבות החברתית ( social engagement system)

מערכת המעורבות החברתית עוזרת לנו לנווט בתוך מערכות יחסים, מה שיכול לסייע למטפלים לעזור למטופל להשתמש במערכת המעורבות החברתית שלו כדי להיות יותר גמיש יותר בסגנון ההתמודדות, להירגע בסערה וחזור אל ההגה.

שני החלקים האחרים של מערכת העצבים עוזרים לנו (וליתר היונקים) לנהל סיטואציות מסכנות חיים עם שני מנגנוני ההגנה שלהם: ״לחימה או בריחה״ של המערכת הסימפתטית והכיבוי (״קפיאה או עילפון״) של המערכת הפארא-סימפתטית. 

 

אבל שימוש במערכת המעורבות החברתית דורש מידה של ביטחון. 

התיאוריה הפולי-וגאלית עוזרת לנו להבין ששני הענפים של עצב הוואגוס מרגיעים את הגוף, אבל בדרכים שונות. 

כיבוי קורה דרך הענף הדורסלי של עצב הוואגוס, בתגובה שיכולה להרגיש כמו עייפות שרירים או סחרחורת שמזכירה שפעת. כשעצב הוואגוס הדורסלי משבית את הגוף, זה יכול להוביל אותנו לחוסר תנועה, קיפאון או דיסוציאציה. הוא משפיע על הלב והריאות ועל התפקוד מתחת לסרעפת וקשור גם לענייני עיכול. 

הענף הוונטרלי של עצב הוואגוס משפיע על תפקוד הגוף מעל הסרעפת ומשרת את מערכת המעורבות החברתית. 

עצב הוואגוס הוונטרלי משכך את המצב האקטיבי הרגיל של הגוף, כמו שליטה בסוס וניסיון להחזיר אותו למצב יציב ע״י משיכה והרפיה של המושכות בדרך מסוימת. עצב הוואגוס הוונטרלי מאפשר הפעלה בדרך מסוימת ולכן מציע משהו שונה באיכותו מההפעלה הסימפתטית. 

שחרור וגאלי ונטרלי לפעילות לוקח חלקיק שנייה (לעומת שניות להפעלה סימפתטית) והוא כולל תגובות כימיות שונות שדומות לאובדן המושכות של הסוס. חוץ מזה, מרגע שהחלה תגובה כימית של ״לחימה או בריחה״ הגוף שלנו צריך בערך 10-20 דקות כדי לחזור למצב הקודם.  שחרור וגאלי ונטרלי לפעולה לא כולל תגובות כימיות כאלה ולכן אפשר להתכוונן יותר מהר בין הפעלה ורגיעה. 

 

 

טראומה ועצב הוואגוס

כשהולכים לגינת הכלבים רואים שיש כלבים מפוחדים שמראים התנהגות ״לחימה או בריחה״, וכלבים אחרים מראים סימנים של רצון לשחק, שהם רמז לעוררות שיכולה להיות אינטנסיבית. אבל האנרגיה העליזה יכולה להיות מאוד שונה מהאינטנסיביות של ״לחימה או בריחה״.

אותה רוח חופשית ועליזה מאפיינת את מערכת המעורבות החברתית. היא מאפשרת שימוש בכלבים אחרים באופן שמחזק ויסות עצמי.

 

אותו דבר אצל בני אדם: 

כשאנחנו חווים את הסביבה שלנו כבטוחה, אנחנו פועלים מתוך מערכת המעורבות החברתית שלנו. 

אבל אם יש לנו בעבר טראומה לא פתורה, יכול להיות שנחייה בסוג של ״הלחם או ברח״ תמידי, שאותו נוכל לנתב לפעילויות כמו לנקות את הבית, לשטוף כלים וללכת לחדר כושר, אבל תהיה לפעילויות האלה איכות חישתית שונה מאשר אם הן היו נעשות עם מערכת המעורבות החברתית. 

יש ניצולי טראומה ששום פעילות לא מנתבת בהצלחה את ה״הלחם או ברח״ שלהם ובגלל זה הם מרגישים לכודים והגוף שלהם מושבת תמידית. 

החוקר פיטר לוין, שפיתח את שיטת החוויה הסומטית (SE) הציע שכדי לצאת ממצב מושבת צריך שמשהו יחלחל או ירעיד וישחרר את אנרגיית ה״הלחם או ברח״ המושהית. במצבים מסכני חיים, יש לאדם שהושבת הזדמנות ״להידלק מחדש״, ומטפלים יכולים לזהות את המעבר ממצב מושבת ל״הלחם או ברח״ כמעבר מדיכאון לחרדה

כדי לעזור למטופל לעבור לביולוגיה של מעורבות חברתית ולצאת ממצב של דיסוציאציה, דיכאון וכיבוי, צריך לעזור לו לעבור זמנית ל״הלחם או ברח״ ואז לעזור לו למצוא תחושת ביטחון. כשירגיש בטוח הוא יוכל לעבור למערכת המעורבות החברתית שלו. 

טכניקות של מודעות גופנית שהן חלק מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) יכולות לעזור למטופל לצאת מתגובה דיסוציאטיבית ומושבתת ע״י עידוד להרגיש יותר נוכח בגוף שלו, מה שיאפשר לו יותר השתתפות במתח שרירי רגעי והתעוררות מתגובת הכיבוי. 

כשהמטופל יוצא מכיבוי ועובר ל״הלחם או ברח״ טכניקות הבניה מחדש של מחשבות, שגם הן חלק מ-CBT ו-DBT, יכולות ללמד אותו להעריך את מידת הביטחון שלו בצורה יותר מדויקת. 

טכניקות של הקשבה רפלקטיבית יכולות לעזור לו להרגיש חיבור למטפל וכך להרגיש בטוח מספיק כדי לעבור לביולוגיה של מעורבות חברתית. 

פורגס בחר בשם ״מערכת ההתערבות החברתית״ בגלל שעצב הוואגוס הוונטרלי משפיע על האוזן התיכונה, שמסננת רעשי רקע כדי להקל על האוזן לשמוע קולות אנושיים. הוא גם משפיע על שרירי פנים ולכן על היכולת לתקשר עם הבעות פנים. חוץ מזה, הוא משפיע על הגרון ולכן על הטון והדפוס הקוליים ועוזר לאנשים ליצור קול שמרגיע אחרים. 

ממחקר שפורגס עשה עולה שיכול להיות שלמטופלים עם תפקוד לקוי של מערכת המעורבות החברתית יש קשיים באוזן הפנימית שמקשים עליהם להירגע ע״י קולות של אחרים. 

חשוב שמטפלים ישימו לב לדפוסי הקול שלהם והבעות הפנים ולהיות סקרנים לגבי השפעתם על התקשורת עם המטופל. פורגס טוען שנשיפות יותר ארוכות משאיפות מפעילות את מערכת העצבים הפאראסימפתטית. 

זה יכול לעזור למטופלים שתקועים ב״הלחם או ברח״ לעבור לתחושה יותר בטוחה ולפעמים גם לאנשים שתקועים בכיבוי לעבור ל״הלחם או ברח״. 

במצב כזה האנרגיה של ״הלחם או ברח״ צריכה להשתחרר, למשל להרביץ לכרית או לרוץ במקום. 

מטפל שמכיר היטב את התיאוריה הפולי-וגאלית יכול לזהות היררכיה של מנגנוני הגנה, מעבר מ״לחימה או בריחה״ לכיבוי כשהמטופל מרגיש לכוד ותנועה מכיבוי ל״לחימה או בריחה״ שמציעה מעבר אפשרי לביולוגיה של מעורבות חברתית, אם וכאשר המטופל מרגיש בטוח. 

לפני התיאוריה הפולי-וגאלית, רוב המטפלים יכלו כנראה לזהות ״הלחם או ברח״ וכיבוי ולהרגיש את ההבדל בין תגובת הגנה למצב מסכן חיים לבין תגובה שמאפיינת את מה שפורגס קורא לו מערכת מעורבות חברתית. 

 

 

 מערכת העצבים לפי התיאוריה הפוליויגאלית

 

הרשמה בווטסאפ:

פנו לפסיכולוגית המנחה, יעל לי -

054-6411686

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020