בתהומות ש"מעבר לעיקרון העונג" | הרצאה של ד״ר עפרה אשל

 

המשך תמלול הרצאתה

של ד"ר עפרה אשל:

 

בתהומות ש"מעבר לעיקרון העונג" -

מחשבות על היכולת

להיות בלא-להיות ולשרוד

  

אני רוצה להתקדם הלאה, למקום סבוך עוד יותר, לסיפורו של גנטריפ, שאני קוראת לו "התמוטטות ממיתה".

גם כאן, סיפור הטראומה ידוע אך הוא שאירע ולא נחווה, באופן נוקב עוד יותר. זהו סיפורו של גנטריפ במאמר שנקרא חווית האנליזה שלי עם פיירברן ו-ויניקוט, כמה שלמה התוצאה שטיפול פסיכואנליטי משיג.

פירוש המילה "complete" במילון: "שלמה, מלאה, גמורה, מושלמת, מוחלטת". וכל אחת מהמשמעויות האלה נכונה פה. מדובר בפיירברן ו-ויניקוט, שני אנליטיקאים גדולים בתיאוריה ובטיפול ואיתם כמטופל- גנטריפ, גם הוא אנליטיקאי וכותב בולט ומיוחד.

במאמר שנכתב בסוף ימיו מתמקד גנטריפ בשאלה זו מההתחלה. הוא כותב:

"לשאלה כמה אפשרית תוצאה שלמה יש חשיבות עצומה לגביי כי היא כרוכה בגורם לא רגיל - באמנזיה טוטאלית של טראומה קשה בגיל 3 וחצי שנים של מותו של אחי הצעיר. שתי האנליזות נכשלו בפריצת האמנזיה הזו אבל זה נפתר באופן לא צפוי לאחר שהן הסתיימו".

תקציר סיפור הטראומה בילדותו, הובא על ידי גנטריפ לפי דברים ששמע מאימו משנות התבגרותו ובבגרותו. אמא של גנטריפ הייתה בת בכורה במשפחה עם 11 ילדים שמתוכם מתו ארבעה. "אמה" במילים שלו, "שהייתה מלכת יופי טיפשה, מרוכזת בעצמה וביופייה", השאירה לבתה את הדאגה לילדים עוד כשהייתה תלמידת בית ספר והיא נאלצה להפוך לאם קטנה. בהמשך גם מת אביה. היא פגשה את אביו של גנטריפ, שהיה מטיף מתודיסטי בכנסיה שהקים, כשבאה לכנסיה עם אמה האלמנה ושלושת אחיה הקטנים והוא התרשם ממסירותה אליהם. הם התחתנו אך הוא לא ידע שמבחינתה היא לא יכלה הייתה לסבול יותר אימהות ותינוקות. כשילדה את גנטריפ הניקה אותו מתוך אמונה שזה ימנע הריון נוסף. כשהיה בן שנתיים נולד אחיו הצעיר פרסי, שמת בגיל שנה וחצי כשגנטריפ היה בן שלוש וחצי. האם לא הניקה את פרסי ולכן, לדבריה, האשים אותה האב במות התינוק. מאז סירבה ליחסי מין עם בעלה כדי שלא יהיו לו יותר ילדים.  כשהיה גנטריפ בן שנה פתחה עסק ובמשך 7 השנים הראשונות הפסידה בו כסף רב, בעוד גנטריפ נתון להשגחתה של דודה נכה וחולה שגרה איתם.

עבור גנטריפ, הדבר המרכזי היה אמנזיה מוחלטת של הטראומה על מותו של אחיו פרסי וכל מה שעומד מאחוריה, ממש שאירע אך לא נחווה, כל הזיכרונות שלו חסרים, אך הוא יודע מדברים שאימו סיפרה שכאשר היה בן שלוש וחצי שנים נכנס לחדר וראה את פרסי שוכב ערום ומת על ברכיה. הוא רץ פנימה, אחז בו ואמר "אל תתני לו ללכת, אף פעם לא תקבלי אותו בחזרה". אמו שלחה אותו מהחדר והוא נהיה חולה מאוד באופן מסתורי וחששו שגם הוא הולך למות. הרופא אמר "הוא הולך למות מצער על אחיו, אם חוכמת אימו לא תוכל להציל אותו, אני לא יכול".

האם לקחה אותו לדודה אימהית בעלת משפחה והשאירה אותו שם ושם הוא החלים. גנטריפ כותב שגם פיירברן וגם וויניקוט חשבו שהיה מת אם לא הייתה שולחת אותו ממנה. לאחר מות האח הקטן וחזרתו הביתה היו לגנטריפ ארבע שנים של מאבק אקטיבי כדי להכריח את אימו להתייחס אליו. בשנה וחצי אחרי זה, בגילאי 3 וחצי ל-5 היה חולה הרבה, בעיקר מהתקפים פתאומיים מפחידים של חום גבוה. בגילאים 5 עד 7 כשהלך לבית ספר הפך ללא ממושמע ואימו נתקפה התקפי אלימות קשים והייתה מכה אותו במקל עד שנשבר ושולחת אותו לקנות מקל חדש. בגיל 7 הלך לבית ספר גדול יותר, הרבה להיות מחוץ לבית והתרחק מהאם. כשהיה בן 8 פתחה אימו חנות חדשה שהפעם הצליחה מאוד, הפכה פחות מדוכאת ושינתה את יחסה לבנה, דבר שהתבטא בעיקר בהתייחסות כספית נדיבה כלפיו. בשנותיה האחרונות אמרה לו כך:

"לא הייתי צריכה להתחתן וללדת ילדים, הטבע לא הועיד אותי להיות אישה ואם אלא אשת עסקים. אפילו כלב לא יכולתי להחזיק לאחר שאביך והדודה מתו בלי להפסיק להכות אותו".  

גנטריפ הרגיש כי הטראומה והמחלה שפרצו לאחר מותו של אחיו שלגמרי חסרות בהיזכרות המשיכו להתקיים בו תחושות חוסר חיים, חוסר ממשות וכקריסה לתוך מחלות מסתוריות בזמן חוויות של פרידה מעמיתים קרובים. וכך, למרות הצלחתו המקצועית והתפקודית ככומר לקהילה גדולה, כפסיכותרפיסט בהמשך וכאיש משפחה, הוא פונה לאנליזה עם פיירברן בהיותו בן 48 ונשאר שם 11 שנים עד גיל 59. פיירברן, בהתאם לתיאוריה של יחסי האובייקט המופנמים שפיתח, מתמקד באנליזה עם גנטריפ בפירוש יחסי אובייקט רע ומשמעותם האדיפאלית בתקופה של מאבקיו של גנטריפ עם אימו הרעה לאחר מות אחיו.

ואולם, עם השנים באנליזה, גנטריפ מרגיש שאינו מגיע אל הכישלון האימהי הראשון ומתייחס אליו בכלל כבר מההתחלה. לאחר שמונה שנות אנליזה חברו הוותיק של גנטריפ מת וגנטריפ מפתח שוב אותה מחלה מסתורית של תשישות קשה, אך בתקופה זו פיירברן חולה מאוד וכמעט מת ומפסיק לעבוד במשך כחצי שנה.

כשהוא חוזר לעבוד הוא מפרש את ההעברה של גנטריפ אליו, לא כאל 'אבא טוב' או כ'אמא רעה' אלא כאל פרסי הגווע.

גנטריפ מרגיש שפיירברן שביר וחלש מדי מכדי שיוכל לעמוד בהתפרצות המלאה של טראומת המוות הזו בהעברה בטיפול.

הוא פוחד להישאר בה לבד בלי מישהו שיעזור לו. הוא מחליט, לפני שפיירברן ימות, לעבור לטיפול אצל ויניקוט, שפיירברן הכיר וקישר ביניהם 3 שנים קודם.

לטיפול אצל ויניקוט, בגלל המרחק הגדול מליץ אל לונדון, מגיע גנטריפ פעם בחודש לכמה פגישות.

במשך כ-7 שנים, בגילאים 61-68, הלך ל-150 פגישות. הוא מדגיש את יכולתו של ויניקוט להגיע לתקופת הילדות המוקדמת ביותר, ליצור מחדש בעברה איתו את האם הטובה ובכך למלא את הריק שעזיבתה וחוסר התייחסותה פערו בחייו המוקדמים, עוד לפני מותו של פרסי. הוא מרגיש עכשיו שכבר אינו לבד בתוכו, עם אם פנימית לא מתייחסת.

גנטריפ רואה לאחרונה את ויניקוט ב-1969. הוא לא מזכיר את זה אבל ויניקוט בתקופה הזאת חולה מאוד. בראש השנה האזרחית של 1971 הוא שומע שויניקוט חולה, מתקשר אליו והם מדברים. לאחר שבועיים הוא מקבל הודעה שוויניקוט נפטר.

באותו לילה הוא חולם חלום מפתיע:

הוא רואה את אימו שחורה, ללא תנועה, מסתכלת במבט אל תוך החלל, לגמרי לא מתייחסת אליו, הוא מרגיש עצמו קופא ומשותק.

זו הפעם הראשונה שהוא ראה אותה כך בחלום. לפני זה תמיד התקיפה אותו.

מחשבתו הראשונה הייתה "איבדתי את ויניקוט ונשארתי לבד עם אמא, שקועה בדיכאון, מתעלמת ממני. כך הרגשתי כשפרסי מת".

אך בעוד שבפעמים הקודמות, כשאירעו הפרידות והמוות של חבריו, לא חלם על אימו אלא נעשה חולה מאוד, כמו אחרי מותו של פרסי, הפעם החלום הזה התחיל רצף חלומות עוצמתיים, לילה אחר לילה ואז, לאחר חודשיים, שני חלומות שברו לבסוף את האמנזיה.

בחלום הראשון הוא כבן שלוש, אוחז בעגלת תינוק שבה היה אחיו בגיל שנה, מתוח ומסתכל בחרדה הצידה אל אימו, שעומדת שם בוהה במבט מנותק בחלל ומתעלמת מהם כמו בחלום הראשון.

בחלום בלילה שאחריו הוא עומד עם אדם שני, הכפיל שלו, והם מנסים ביחד להחזיק אובייקט מת. פתאום האדם השני מתמוטט ואז החלום משתנה לחדר מואר, בו הוא רואה את פרסי שוב, יושב על ברכי אישה שאין לה פנים, זרועות או שדיים, הוא נראה מדוכא מאוד וגנטריפ מנסה לגרום לו לחייך.

גנטריפ מרגיש שבחלום זה שב אליו זכרון הקריסה, שראה את פרסי כאובייקט מת וניסה לאחוז בו, אבל יותר מזה, בשני חלומות אלו הוא הלך בפועל חזרה לתקופה המוקדמת, לפני שפרסי מת, לראות את אמו חסרת הפנים בדפרסונליזציה את האם המדוכאת, השחורה, שלגמרי לא התייחסה לשני ילדיה.

בעקבות החלומות, גנטריפ עובר שוב על כל הרישומים שעשה לאורך כל שעת טיפול לאורך השנים  ומסכם:

"לא חלמתי על מותו של ויניקוט אלא על מתו של פרסי ועל כישלונה המוחלט של אימי להתייחס אליי. מה נתן לי את הכוח בעמקי הלא מודע שלי לעמוד שוב בטראומה הבסיסית הזו, זה היה כי ויניקוט לא מת. ויניקוט נכנס ליחסים חיים עם אותו חלק אבוד מוקדם יותר בי שנעשה חולה כי אמא כשלה. הוא לקח את מקומה ובכך נהיה לאפשרי ובטוח לזכור אותה בחלום ממשי שחי מחדש את ניתוקה. אינני יכול שיהיה לי סט שונה של זיכרונות, אך פסיכותרפיה פסיכואנליטית היא האספקה של יחסים מהימנים ומבינים שאוסרים כל טאקט עם הילד הטראומטי הכי מנותק, בכך שמתאפשר לאדם להיות יותר חי בתוך הביטחון של יחסים אמיתיים חדשים".

גנטריפ, כמו שאתם רואים, מסיים איפוא ב'נימה עצובה שמחה' זו, על האמנזיה שנפרצה ועל היכולת להיות סוף סוף חי.

כשהוא כותב את המאמר הוא בן 73, אולם כשהמאמר מתפרסם, לאחר פחות משנה, גנטריפ כבר איננו בין החיים.

כפי שמציינת הערה בתחתית הדף: "הוא מת לפני היותו בן 74 לאחר ניתוח של סרטן הוושט. שני מטפליו: ויניקוט מת בן 74 ופיירברן מת בן 75".

מותו של האדם הזה, שכל כך רצה לחיות, משאיר אותי עם אי-שקט וסימני שאלה.

גנטריפ פותח, כזכור, בשאלה:

"עד כמה שלמה התוצאה שטיפול משיג?"

ואני שואלת:

"עד כמה נכון לתוצאה של טיפול להיות שלמה?"

האם הגוף-נפש של גנטריפ המבוגר והשביר לא עמד בפריצת הדיסוציאציה וחזרת הטראומה, בפציעה הכפולה, שותתת הדם והאימה, במילים של קרוט, למרות שנפשו של גנטריפ כל כך כמהה לכך?

האם יש להתארגנות הנפשית הדיסוציאטיבית חכמת הישרדות שצריך להקשיב לה למרות המחיר?

או האם היותו לבד עם הדברים היא זו שיצרה חזרה להתמוטטות, אשר אומנם אפשרה את פריצת והחייאת הזיכרונות בהווה אך לא אפשרה לו לעמוד בעוצמות המוות והנטישה והדימום הנפשי שהתחיל כך מחדש?

אני חושבת ונזכרת כאן בכמה דברים:

בשבילי גם סיפורו של אדיפוס הוא סיפור של אדם המנסה לבד לפרוץ את הדיסוציאציה ונהרס בתהליך הבלתי אפשרי הזה. אני נזכרת כאן בדברים הכל כך דומים ברוחם לדברים של גנטריפ, שכתבה הסופרת וירג'יניה וולף בספר זיכרונותיה "רישום של העבר" שגם נכתב בשנתיים האחרונות לחייה. היא מבטאת אותה כמיהה גדולה לחבור שוב לזיכרונות ולחיות את מלוא החיים מההתחלה וכותבת:

"במקום להעלות בזיכרוני סצנה אחת מפה וצליל אחר משם אנעץ תקע בקיר ואאזין לרחשיו של העבר. אני חשה שרגש חזק מוכרח להותיר אחריו עקבות וכל שאנחנו צריכים הוא לגלות כיצד ניתן לחבור אליו מחדש כדי שנהיה מסוגלים לשוב ולחיות את מלוא חיינו מההתחלה".

 

גם היא מספרת על התמודדות עם הישמטות הממשות.

בלי שום סיבה היא כותבת "לא יכולתי לעמוד, נשא קול לפתע לא אמיתי. ניסיתי לגעת במשהו".

הספר שלה, שלא נכתב מתוך כוונה שיתפרסם, מתאר את חייה בצל שרשרת טראומות ומוות במשפחתה. אמה האהובה, אחותה למחצה, סטלה, שתפסה את מקום אמה ואחיה האהוב טובי, מתו בזה אחר זה ואף נישואי שני הוריה היו בצל מותם באופן פתאומי של בני זוגם האהובים בנישואים השונים. וגם הייתה התעללות מינית בה בילדותה, של אחיה למחצה ג'רארד, כשהיה כבר בוגר. אולם, ארבעה חודשים לאחר שהפסיקה את כתיבת "רישום מן העבר" התאבדה וירג'יניה וולף בטביעה בנהר. האם זה שוב נוראות התחיותם, הצפתם והרסנותם העצומה של הזיכרונות הטראומטיים הבלתי נסבלים?

אדיפוס, גנטריפ, וירג'יניה וולף, הם בשבילי בדידות המפגש עם מאורעות הסוד.

אז מה אני אומרת, שמטפל טוב לא צריך למות?

עד כאן כולם יסכימו איתי שזה לא בידינו אבל אני חושבת שהמטופל יכול להיות בודד מאוד לא רק כשהמטפל מת, אלא גם בתוך הטיפול, כשהמטפל איננו. איננו כשהוא עוזב ממש או כשהוא עוזב בנפשו. ואם רוצים להגיע אל מעבר לעקרון העונג, אם רוצים להגיע לסוד הטראומטי ולאימתו, ולא משנה באיזה גישה טיפולית, צריך המטפל להסכים להיות שם עם המטופל באופן שאני קוראת לו "הינכחות", כלומר, הינתנות ונוכחות בתוך עולמו של המטופל ובהתחברות נפשית.

בשנים האחרונות יש רבים המכניסים יותר ויותר לטיפול הנפשי את מושג העדות, witness, בעיקר במקרים של טראומה. אני הולכת הלאה ומדברת בטיפול על הצורך ב-withness, אני מכניסה h, כלומר, with, המטפל עם המטופל. ההינכחות וההתחברות של המטפל עם המטופל יוצרת בתוכה את התחיות המבעיתה של החוויה הטראומטית אפשרות רגשית אחרת. כזו המאפשרת את האמירה הספונטנית של אוגדן למטופל שלו: "אני לא אתן לזה לקרות", כאשר המטופל שנזכר בהתעללות מינית בו בילדותו מוצף באימת התפרקות והשתגעות  - "אני לא אתן לזה לקרות", עכשיו כאילו המטפל שם בתוכו במחובר עם המטופל לא ייתן לזה לקרות.  

אבל קשה ומרתיע להיות בחוויה הטראומטית כ- witness או כ- withness, כי הטראומה הורסת ומעוותת את הנפש. אפילו במיתולוגיה המודרנית של הארי פוטר שמצליח כתינוק הודות לאמו, להינצל מידי הריגה, מסתבר בספר האחרון, שחדרו אז לתוכו ניצוצות מוולדמורט. החייאת הטראומה מציפה את הטיפול באבדון, בהתמוטטות, בהרס, במוות, בבלתי נסבל, בעיוות, בגורמי סכנה נפשיים ופיזיים, בחוסר אונים, והיא מחלחלת, מדבקת, מקיפה ומחללת גם את נפשו של המטפל שנמצא שם בתוכו. תתנו לזה תיאורים שונים: העברה נגדית טראומטית, Vicarious traumatization, שמונה דפוסי העברה, העברה נגדית בשורדות פגיעה מינית ועוד.

 

אני רוצה להמחיש זאת בדוגמה קשה, דוגמה אחרונה.  סיפורה של גוטיירס גרין, התמוטטות והשמטה.

הדוגמה לקוחה מספרו האחרון של אנדרה גרין שנקרא "אילוזיות ודיס-אילוזיות של עבודה פסיכואנליטית" שיצא בשנה שעברה, כמה חודשים לפני מותו של גרין. הוא מביא תיאורי טיפולים לא מוצלחים או כושלים של אנדרה גרין ושל עמיתים שלו ואחריהם התייחסות שלו.

אני אתייחס למקרה שמביאה הפסיכואנליטיקאית ליצה גוטיירס גרין, שהיא אשתו של גרין, הנקרא "אריאן – העברה לא פתירה" שיש בה אלמנטים דיסוציאטיביים משיקים לסיפורו של גנטריפ. זוהי אנליזה של יותר מעשרים שנה של אריאן, אישה כבת 40 שמתלוננת על משברי חרדה מלווים בהרגשות שאינה קיימת וניסיונות להימלט מהם באמצעות אלכוהול וצורות שונות של acting out, פרשות אהבים, אכזבות וניסיונות אובדניים. היא דיברה על חור שחור שהפחיד אותה ומשך אותה באותו זמן. אמה הייתה חולה מרגע לידתה ומתה כשאריאן הייתה בת 6. ומאז סבלה כילדה מחוויות של אימה ועוינות כלפי כולם. הזיכרון היחידי שהיה לה היה קשור לקבורת אמה. השאירו אותה בבית ומהחלון ראתה המון אנשים ואת משפחתה לבושים בשחור. היא הייתה נפחדת והסתתרה מתחת לשולחן.  היא שכחה כל דבר ביחס לעבר שלה. למרות ילדותה הקשה סיימה לימודים גבוהים בהצלחה, זכתה להרבה הערכה, התחתנה עם חבר סטודנט ונולדו לה שני ילדים, אם כי היא דיברה על זה כי היא מטורפת. בגלל מאורעות פוליטיים עזבו עם שני ילדיהם הקטנים, נאלצו לגלות מארצם ואריאן נכנסה לדיכאון. היא עזבה טיפולים פסיכותרפויטיים שהייתה בהם, סיכנה את נישואיה מספר פעמים כשעזבה את בעלה וחזרה אליו והפסידה את משרתה עקב היעדרויות. בגלל ניסיונות התאבדות, התקפי פחד ואלכוהול אושפזה אשפוז פסיכיאטרי לתקופות קצרות וקיבלה תרופות פסיכיאטריות, אולם ללא השפעה. כשהופנתה על ידי פסיכיאטרית לטיפול עם גברת גרין אמרה בבואה שאין לה יותר תקווה ושהמוות יהיה גאולה. למרות זאת גברת גרין לקחה אותה לטיפול והיחסים ביניהן הופכים מיד לקשים ושבירים. הייתה תחושה מתמידה של חירום והטיפול מופסק לפעמים על ידי אשפוזים. המטפלת מרגישה חסרת אונים, היא מתקשה לעמוד ברצף אסוציאציות, לחבר אותן, לזכור לפרש את החומר. לפעמים היא מרגישה רדומה מאוד בשעות ובקושי יכולה להשאיר את עיניה פקוחות, שזה תמיד סימן לדיסוציאציה.

היא קוראת פרויד, פרנצי, ויניקוט, טסו וגרין בחיפוש תשובות לבעיות שהיא מתמודדות איתן בטיפול.

גרין חושבת שאמה של אריאן לא יכלה ליצור איתה קשרים שיכלו לשרוד את מותה ולתת לה בסיס מספיק בטוח וכך לאריאן לא היה ביטחון בקשרים מהימנים ונמשכים. לכן נסוגה אל מאחורי המסכה של אדישות נרקיסיסטית, בעוד הטינה והכעס הלא מודעים שלה כנגד אמה מתחיים בעברה. אולם, בהדרגה ה-acting out התמעט והעבודה הטיפולית הממשית התחילה.

אריאן באה באופן מסודר והיא הפסיקה לדבר על הפסקת הטיפול, היא קיבלה את התלות וההיקשרות שלה וגם טיפלה בילדיה. עכשיו החור, החלל השחור שנראו למטפלת ולמטפלים קודמים כמייצגים מפלט בקבר של אימה קושרו על ידי אריאן עם חסר בתחילת החיים שלה. "הייתי רוצה שוב למצוא תחושת המשכיות למלא את החלל הריק הזה" אמרה. אני חושבת שזה היה לפני מותה.

"משהו שלא קרה השאיר חור, אף פעם לא יכולתי ולא ידעתי איך לדבר על כך, הבנתי זאת כשסיפרתי לך על אמי".

בהדרגה, זיכרונות קבורים ופנטזיות לא מודעות נעשו יותר נגישים ובכל זאת לכל הייצוגים האלה היה אופי חוזר מאסיבי, כאילו היה חיבור שהיא לא יכלה לעשות. פירושים שונים של החלל הריק, החור השחור הרחמי, לא הצליחו לבנות תקווה יציבה.

היא אמרה "אני מיואשת כי למרות כל השינויים אני ממשיכה להרגיש בודדה וריקה. חיי אין להם משמעות למרות שאינני יכולה לומר למה. מה שהבנו והחזקנו ביחד מקיף חור. מה בחור הזה לא אדע. זה לא יתקיים, פשוט כך וזה מה שחסר לי".

גרין מנחמת את עצמה בשינויים הסימפטומטיים: אריאן שקטה יותר, פחות מרוכזת בעצמה ומדברת על אנשים סביבה ולא רק על פחדיה. בקיץ, המטופלת מחליטה לסיים את הטיפול ולחזור לארצה עם בעלה וילדיה. לאחר חופשת הקיץ הן מסיימות את הטיפול. אריאן מטלפנת מפעם לפעם ושיחות הטלפון מתמעטות ונפסקות. אני מביאה את הקטע המסיים: "היא חזרה, כמה שנים עברו ואני הייתי מבועתת מאיך שנראתה. היא הייתה מבוגרת יותר כמובן אבל היא נראתה מדורדרת. בעלה עזב אותה והתחתן שוב. ילדיה נסעו ללמוד והחלו לעבוד. הם התקדמו יפה אבל היא לא ראתה אותם הרבה".

'כולם עזבו אותי, אני לבד', אמרה בחיוך קטן.

"היא הזניחה את עצמה ולא היה לה כסף. היא הראתה לי את שיניה ההרוסות"

'הזדקנתי, את יכולה לראות",

שאלתי אותה אם הייתה בטיפול.

'לא, אני הייתי רוצה לחזור אלייך'.

"סירבתי. היא הבינה אבל קיוותה שזה יכול להיות אפשרי, אמרה, עם חיוך קטן של השלמה. בהתה לתוך החלל, היא נראתה כאילו היא חולמת. על מה? אף פעם לא אדע. היא עזבה שוב והותירה אותי בהרגשה של להיות עדה לאסון ולהיות במידה מסוימת אחראית לכך".

אני חושבת שזה סיום קשה מאוד, מזעזע. הדברים שאני עומדת לומר אינם מתוך ההתנשאות שלי על גברת גרין. יש בי הערכה לכנותה ולאומץ שלה להביא ספור מקרה כזה. כל מטפל, כל אחד מאיתנו פגש בטיפול מקומות, אנשים, רגעים, יש לקוות שלא רבים, שבהם לא יכול היה להמשיך לטפל או לא רצה להמשיך לטפל. ומטופלת כה קשה שמגיעה בלי כסף, בלי שיניים, בלי בעל, בהידרדרות ובעליבות כה קיצוניות אינה מעוררת רצון לשוב לטפל בה. אבל בשבילי, במושגי פחד מהתמוטטות ויניקוטיאניים, זהו רגע גורלי שבו המטופלת מביאה למטפלת את היותה ריקה, בודדת וקורסת עד לנקודת ההתמוטטות. מביאה, מפקידה באופן ממשי ואיום רישום אמיתי של הטראומה בנפשה ההרוסה בחייה, את עצם האין, ההכחדה וההרס. לכן זה יכול היה להפוך בטיפול לאותו מקום רגע בתחתיות השוקט, במילים של ויניקוט, שבו פוגשים את גודל ואימת ההתמוטטות שפוחדים ממנה, שעד עתה לא היה איתה מגע, כיוון שהאפשרות לחוויה אחרת, בתשתית יסוד של אם ותינוקת חיים, חוויה יחד לא התקיימה בראשית חייה של המטופלת בעולמה ובתוכה. היה חלל ריק, עכשיו אפשר היה להיות ולעבור יחד בתוך ממשות ההתמוטטות שהמטפלת חווה עם המטופלת, איתה ועבורה, את ההתמוטטות שארעה ולא נחוותה.

לכן אני חושבת שלהיות מטפל טוב מבוטא כה נכון בדברים של הפסיכואנליטיקאי בספר "ניאבק בצללים" ששמתי בתחילה על מפתן ההרצאה:

"הנפש לעולם אינה מתקיימת כשלעצמה. היא קיימת אך ורק בחיבור שהיא קושרת עם נפש אחרת ואין לבלבל זאת עם האחר".

עבורי זו זכות, צורך ואחריות גדולה להיות בטיפול הנפש האחרת שמתקיימת מעבר לעצמה בחיבור נפש.

יש האומרים "אתיקה", אני מעדיפה את המילים הישירות יותר: "זכות", "צורך", "אחריות" ועוד יותר זה כך במקומות הקשים והמייאשים של ההתמוטטות, הטראומה והדיסוציאציה שמעבר לעקרון העונג.

חיבור הנפשות הוא שעושה את אפשרות הנפש להתהוות ולהתקיים.

אני חוזרת לסיום לביון בסמינר בטוויסטוק, כשנה לפני מותו.

גם הוא, כמו אנדרה גרין, לאחר חמישים שנים כפסיכואנליטיקאי בכיר, ואני מצטטת את הדברים שאמר שנראים לי כה רלוונטיים וחשובים פה:

"נותנים לנו את ההריסות, את השרידים של מה שהיה פעם פציינט. האם אנחנו יכולים להתבונן בכל ההריסות האלה ולגלות שם ניצוץ קטן של חיים?אינני רוצה להופיע כמבקר את עמיתיי אך בזמן האחרון אני יותר ויותר משוכנע שפסיכיאטרים ופסיכואנליטיקאים אינם מאמינים בסבל נפשי ואינם מאמינים בשום טיפול פה. באופן יסודי הם אף פעם לא מגיעים לנקודה של להרגיש שאדם המגיע לחדר הטיפול  ממש סובל ושיש גישה לכך שהיא בדרך הנכונה. יכולת טכנית פרשנית שבקלות רבה נרכשת נוטה ליצור מחסור כנגד הדבר האמיתי"

לפני שנים רבות בספר "השעה בת חמישים הדקות", ויניקוט במחשבת הרגרסיה ובפחד מהתמוטטות, מאפשרים לי עם המטופלים להיות מעיזה יותר ומאמינה יותר בעומק המטופל ובאפשרות היות החיבור למטופל במקומות קשים, או אולי מעוררים בי את ההעזה והאמונה החבויות בתוכי וגם מאפשרים לי מילים שמעזות לומר זאת.

 

תודה לכם על ההקשבה.

 

לצפייה בתמליל ההרצאה של ד"ר עפרה אשל 

2 תגובות

  • קישור לתגובה משה שלגי שני, 20 דצמבר 2021 19:04 פורסם ע"י משה שלגי

    מאמר מרגש - אני אומר זאת כמטפל ומטופל

  • קישור לתגובה שני חמישי, 20 יולי 2023 17:26 פורסם ע"י שני

    תודה. מילים אחרות נעתקו מפי

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


שם מלא(*)

חסר שם מלא

השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

נחלת יצחק 32א׳, תל אביב יפו, 6744824

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–20:00
יום שני, 9:00–20:00
יום שלישי, 9:00–20:00
יום רביעי, 9:00–20:00
יום חמישי, 9:00–20:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2024