שלישי, 17 אפריל 2018 21:16

טיפול נפשי בטראומות של לוחמי צה"ל - ראיון עם ורד אמיצי

דרג פריט זה
(5 הצבעות)
טראומות של חיילים - טיפול טראומות של חיילים - טיפול

 

טיפול בפוסט-טראומה עם חיילים

ראיון עם ורד אמיצי, MA,

מומחית בטיפול CBT בטראומה

 

מראיינת: מור צח-מוכתר

 

ורד אמיצי

  

היי ורד, ספרי לנו על עצמך

אני עו"סית קלינית, מומחית בטיפול CBT בתל אביב, עם התמחות בטיפול בטראומה, במסגרת מכון טמיר ובקליניקה פרטית.

עברתי הכשרה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי במרכז הישראלי לפסיכו-טראומה של בית החולים הרצוג, בירושלים, בהדרכתה של גפנית אגסי.

את התואר הראשון למדתי באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים.

אני גם מטפלת בצה"ל במילואים על תקן קב"נית, שם אני עובדת בעיקר עם נפגעי חרדה וטראומה. אפשר לראות כל דבר בחיים שלנו כמשבר או כשינוי או כאבן דרך שמעצבת אותנו, ואלו המקומות שגם הפתולוגיות מתפתחות מעליהן וגם חוסן, כלומר, גם כוחות מתפתחים מעליה.

כשאני מטפלת באדם, אלה המקומות שאני מנסה לגלות, מה הן אבני דרך הללו, שמספרות המון על האדם וגם מאוד עוזרים ככלי עבודה כי אני עושה חשיפה לאותן אבני דרך, לומדת מהן, שואבת מהן כוחות כדי לשקף את זה למטופל וכן הלאה.

 

טיפול בפוסט טראומה PTSD אצל חיילים

 

בתור מטפלת CBT, האם את רואה הבדלים בין טראומה שחיילים חווים לבין טראומה שאוכלוסיות אחרות חוות?

תראי, הרבה מטופלים בקליניקה הפרטית שלי ופה במכון נפגעו בצבא, גם אם בהתחלה הם לא באים עם אמירה מפורשת שזה מה שקרה להם וגרם להם לפנות לטיפול, הרבה פעמים אנחנו מגלים דברים שקרו בשירות הסדיר או במילואים, באיזושהי זירה של מלחמה, בזירה שקשורה לצבא, כי בארץ אי אפשר להתחמק מזה.

כלומר, גם אלה שבאים אליי ולצורך העניין לא שירתו בצבא, מתקשים להתחמק מהאסוציאציות האלה, מהמקומות הללו, מהטריגרים. הם קיימים בכל מקום.

הרבה מאוד מהמטופלים שלי הם חיילים, או יוצאי צבא שנפגעו במסגרת של מלחמות ומבצעים של צה"ל והם מגיעים עם סימפטומים של חרדות, עם סימפטומים שהם יותר גופניים הרבה פעמים, לפעמים סימפטומים התנהגותיים כמו התפרצויות זעם, קשיים במערכות יחסים כמו קושי ביצירת אמון, כשבעבודה מעמיקה יותר אנחנו מגלים שהטראומה היא זו שהפעילה את כל זה. ממש אפשר לראות את הלפני ואחרי: מי הייתי לפני שהתגייסתי ומי אני אחרי שיצאתי מהצבא וזה שני אנשים שונים.

 

PTSD Post Traumatic Stress Disorder

 

מבחינת האם יש הבדל בין הטראומות השונות- אני חושבת שיש הבדל בתפיסות השונות.

טראומה היא טראומה, זה לא משנה איפה חווית אותה, זה לא משנה מה היה האירוע עצמו, טראומה היא טראומה.

אבל הרבה פעמים את תראי חיילים שלא מזהים את מה שהם עברו כטראומה, שלא מקשרים בין הסימפטומים שלהם לבין מה שהם חוו בצבא ויש להם פחות מוכנות לעבוד על הדברים שהם עברו בצבא כי הם אומרים "שרדנו את זה, עברנו את זה, אני כבר לא בצבא, אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי" וזה עניין של תפיסה וזה עניין מאוד תרבותי, מה שהתרבות בארץ מכתיבה לאנשים זה שחייל חייב להיות מאוד חזק וגיבור גדול ויש איזו התעלמות מהקושי של החייל, מהסבל שהוא חווה ויש אפילו דה-לגיטימציה של הסבל הזה.

הרבה פעמים את רואה אנשים שיצאו מיחידות לוחמות נבחרות שאומרים: "הגוף שלי  לגמרי שלם, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, על מה לעזאזל אני מתלונן? אני סובל? תראי את החברים שלי, זה בבית לוינשטיין, זה בקבר...'", הם לא נותנים  לעצמם לגיטימציה לסבל שהם חווים. הם חווים סבל נפשי בדיוק באותה מידה כמו סבל פיזי. הם לא ישנים בלילה, הם מרחיקים מעליהם את כל החברים, המשפחה, את כל האנשים שתמכו, כי הם פוחדים להזיק להם, הרבה פעמים הם מתמכרים לאלכוהול  וסמים קשים, הם מלאי התפרצויות זעם, מלאי התנהגויות אימפולסיביות. אני מדברת על הקצה כמובן, על אנשים שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית.

 

אז אילו תסמינים נוכל לראות במי שעבר טראומה פחות קשה?

אני חושבת שלצערי באמת יש היום חוסר מודעות לשפה של הגוף המדבר את הטראומה.

אני אתן לך דוגמה, חייל שמגיע עם מיסופוניה, חייל שמגיע עם בעיות במערכת העיכול, חייל שמגיע עם הזעת-יתר, כל מיני דברים שהם לכאורה תסמין מאוד מבודד, משהו פיזי ומן הסתם הנטיה הראשונה תהיה לומר להם "לך לגסטרולוג, לך לרופא אף אוזן גרון, לך לאורטופד..." והרופאים המומחים לכל נושא לא יודעים מה עומד מאחורי הבעיה, אז אותו חייל בא ועובר מלא בדיקות ובעצם מעבירים לו מסר" ש זה שום דבר, זה הכל בראש שלך" וזה במקרה הטוב.

במקרה הפחות טוב הם גם צוחקים עליו, אומרים שהוא היפוכונדר, שהוא פסיכי, שהוא חלש. ואני מדברת איתך על רופאים שאמורה להיות להם מודעות בעניין. שלא נדבר על החברים, המפקדים בצבא וכן הלאה. כמה שבארץ כן קיימת מודעות לטראומה ופוסט טראומה, בשטח, בפועל, לא נותנים לזה מספיק מקום.

 

אני מקבלת הרבה פניות של הורים מודאגים למכון, מה תאמרי לאמא שמתקשרת ומספרת למשל שהבן שלה מראה כל מני סימפטומים גופניים, כמו הזעת-יתר, ושהיא חוששת שהבן שלה סובל מטראומה?

 

אני אשאל את האמא דבר כזה:

מי סובל כאן? את או הוא? האם הוא אומר שהוא סובל?

כי כאן חשוב להבהיר, אני חושבת שאני, כאשת מקצוע וכאדם בעל אמונות פרטיות משלי, הייתי שמחה אילו כל החיילים שסובלים (לא רק מטראומה, לא צריך לחכות לפוס- טראומה של הקצה) יפנו לטיפול.

עוברים איזשהו משבר, צריך לעבד אותו, צריך להקל על הכאב.  הייתי מאוד שמחה אילו כל החיילים האלה שחוו את המבצעים והקרבות היו עוברים לפחות עיבוד פסיכולוגי ראשוני כדי לבדוק מה קורה איתם ואז אם רואים שיש בעיה יותר גדולה, גם יפנו אותם לטיפול. אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לקבל טיפול.

 

למען אותה אמא דאגנית - אם מישהו חווה טראומה הוא יודע את זה? איך הוא יודע שהוא צריך לפנות לטיפול?

הם יודעים שהם סובלים. להגיד לך שהם יודעים שהם צריכים טיפול? לא.

הם לא בהכרח יודעים לקשר את מה שהם חווים לטראומה.

כל קשר בין הסבל שלהם לבין משהו שהוא פסיכולוגי, שהוא בנפש, נראה להם חלש. נראה להם לא תקין ושלא בסדר שהם בכלל חושבים את זה.

לפעמים הם מפחדים לפגוש את הפסיכולוג כי הם מפחדים שזה יהיה החותמת הסופית שתגיד שהם משוגעים, אז הם נמנעים מללכת לטיפול.

כאמא, את יכולה לשאול אותו: אתה סובל? קשה לך? תיפגש עם מישהו, תברר מה יש לך, תברר אם אפשר לטפל בזה. שב, תדבר על זה. אם למשל הוא סובל מהזעת-יתר כמו שציינת בשאלתך הקודמת, הרבה פעמים הזעת-יתר היא סימפטום של לחץ, הלחץ הזה נובע ממשהו, זה לא משנה אם זה מהצבא או מטראומות אחרות, זה פשוט לחץ שהוא חווה בחיי היומיום שלו.

הזעת-יתר יכולה להיות אורגנית ואז היא בד"כ מופיעה בשלב הרבה יותר מוקדם בחיים, יש לנו מספיק אירועים מלחיצים בשלבים מוקדמים יותר: מבחנים, בגרויות וכו', אבל גם כשהיא אורגנית היא מאוד מקושרת ללחץ. לחץ מגביר אותה וכאן אני אומרת: טיפול  יכול לעזור, גם אם לא לפתור במאה אחוז. זה יכול לשנות את איכות החיים.

 

איזה טיפול הכי מתאים לדעתך לטיפול בטראומה ואיך הוא עובד?

הפרוטוקול היעיל ביותר לטיפול בטראומה הומצא על ידי עדנה פואה ונקרא טיפול בחשיפה ממושכת. זה פרוטוקול שהיא בנתה על סמך טיפולים בנפגעות תקיפה מינית ונעשתה לאחר מכן הכללה של הטיפול להלם קרב, שאלו שתי הסוגיות המוכרות ביותר בעולם המערבי. קודם כל אני אציין שחשיפה ממושכת היא כלי בתוך הטיפול CBT ממוקד הטראומה, שזה הטיפול שבו אני עוסקת וכל הכשרת ה-CBT שעברתי היא ספציפית ממוקדת בטיפול בטראומה: טראומה פשוטה, טראומה מורכבת, תחלואות נלוות וכדומה.

מה שעושים עם הטראומה בטיפול:

קודם כל מכירים, כמובן. זה שלב שאי אפשר לדלג עליו, לבנות איזושהי היכרות ראשונית, להכיר את הכוחות של האדם, להכיר את החולשות שלו, להבין מה עוזר לו, מה מפריע לו, להכיר אותו - מי הוא? מה מערכת התמיכה שלו? להכיר את הסביבה, את המערכת היומית שלו.

הטיפול עצמו בעצם נוגע בכמה חזיתות:

עושים חשיפה, כשמה כן היא, היא חשיפה, אבל בד"כ בדימיון, כי במצבים של טראומה צבאית אנחנו לא נחזור לשטח כדי לעשות חשיפה חיה.

אנחנו נעשה חשיפה בדימיון, שזה אומר לדמיין את הסיטואציה ולהוסיף עליה את כל החושים. להחיות את התמונה ולחיות אותה מחדש, אבל הפעם לחיות אותה עם המטפל. לחיות אותה במינונים מוקצבים, לחיות אותה עם מישהו שעומד על ידך ואומר "רגע, עלינו קצת יותר מדי, בואי נוריד קצת", מישהו שמנטר אותך, מישהו ששומר עלייך בתוך המקום המאוד קשה הזה.

עושים את החשיפה בצורה מאוד הדרגתית, כל פעם עוד קצת, כל פעם קצת יותר עמוק, בעצם מתחילת האירוע ועד סופו - שוב ושוב, עד שהעוצמות שעולות בתוך החוויה הזאת יורדות ובעצם האירוע הזה נשאר כסיפור, כחלק מההיסטוריה, ולא כמשהו שחי היום. כשאנחנו עושים עיבוד קוגניטיבי כזה אנחנו רואים כבר במקביל שהרבה מהסימפטומים פוחתים: סימפטומים גופניים של כאבים, של הזעת-יתר, של בעיות במערכת העיכול, בעיות של אכילה וכו', הרבה מהתסמינים יורדים תוך כדי העבודה החשיפתית.

מרכיב נוסף שאנחנו עובדים עליו הוא החלק הקוגניטיבי. זה אומר שאנחנו עושים עבודה על התפיסה של מה היה אז ומה יש לי היום, עד כמה אני היום בסכנת חיים ועד כמה היום אני מוגן ועד כמה אני יכול לבטוח באדם שמולי ואיך אני תופס את עצמי: מי הייתי אז? האם הייתי האדם החלש שמתמודד עם אירוע שכולם עוברים אותו או שהייתי גיבור ששרד משהו ענק? להכיר את עצמנו מחדש, לתת לעצמנו את הקרדיט איפה שמגיע לנו ולתת לעצמנו את הלגיטימציה להיות חופשיים. חלק מהעבודה הקוגניטיבית תהיה גם להשלים עם החוויה שהייתה. השלב הבא זה כמובן עם ראיה לעתיד: הצטיידות בכלים נפשיים להתמודד עם משברים שיכולים לבוא.

פן נוסף של הטיפול זה עבודה גופנית, שזה ממש לעבוד עם הגוף על כל הסימפטומים שהוא מבטא, כי בעצם הגוף זה תמרור האזהרה הראשון שדולק, הוא זה שמביא את אותם אנשים לטיפול.

לדוגמה: בעיות בויסות חושי, שאגב לצערי פחות מכירים את התופעה אבל היא די רווחת. מדובר בתחושה הזאת של רגישות החושים: רגישות לצלילים, רגישות לאורות מסוימים, רגישות לריחות מסוימים.

מיסופוניה והיפראקוזיס הם שני סוגים של בעיות כאלו שמתבססים על רגישות-יתר לצלילים מאוד מסוימים.

הרעיון הוא שזה הכל משפחה של הפרעות שהמקור שלהן זה שיש משהו שנתפס באחד החושים והוא לא אמור אבל הוא צורם, הוא צורם עד כדי כאב. צורם עד כדי כך שאי אפשר לסבול את זה. עם הדברים האלה, מעבר לחשיפה עצמה, אפשר לעשות גם עבודה שהיא יותר גופנית.

כאן אני משתמשת בכלים של קשיבות ושל חוויה סומאטית (SE), כשבעצם שתי הגישות האלה מדברות על השילוב שבין הגוף והנפש והעבודה עם התחושה עצמה: עם ההסתקרנות לגבי התחושה, עם ההישארות עם התחושה.

וזה על אותו עקרון כמו חשיפה: כשאנחנו נשארים עם התחושה אנחנו מסתגלים אליה והיא פחות מפריעה לנו.

כשאנחנו נשארים עם התחושה ואנחנו עושים מעבר בין התחושה הכל כך חזקה וכל כך מאיימת לבין תחושה מאוד טובה שכבר קיימת בגוף, התחושות מאזנות אחת את השניה.

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר