שישי, 21 יוני 2019 15:30

פחד להשתגע | איך מתמודדים פסיכולוגית עם חרדה מאובדן שפיות?

דרג פריט זה
(9 הצבעות)
פחד משיגעון פחד משיגעון

פחד להשתגע

על החרדה מאובדן שפיות

 

מה זה פחד משיגעון?

 

הפחד משיגעון הוא תופעה מוכרת בספרות הפסיכולוגית, ואף זכה לשם ״דמנטופוביה״.

מי שחווה דמנטופוביה חושש הוא משתגע, פוחד שהוא מאבד קשר עם המציאות וחשש שאובדת לו שפיותו הנפשית.  

בין הסיבות הנפוצות לפחד משיגעון הן היסטוריה משפחתית של הפרעות נפשיות שמשלבות פסיכוזה התקפי חרדה חריפים או תקופות של מתח נפשי חמור וקיצוני.

 

וזה מפחיד.

 

אנשים שחוו התקף פסיכוטי מספרים על הספק שמתעורר לגבי תפיסת המציאות, על היעדר הביטחון בתחושות הבטן, על המחשבות שמתלוות אליהן ועל המשוב של הסביבה, שמאשש את התחושה שמשהו לא טוב קורה.

 

אבל ממש לא צריך התקף פסיכוטי כדי להבין חוויתית ולעומק את החרדה משיגעון:

בין אם הייתם על סף תהום בטריפ רע של אקסטזי שעבר את הגבול, בין אם חוויתם התקף חרדה מהגהינום ובין אם נכחתם לצד חבר או בן משפחה שהתמודד עם אובדן שפיות, אתם מכירים את אותה הבנה מזדחלת ומחלחלת, לפיה המרחק בין שפיות לשיגעון איננו כה מובחן כפי שנדמה לנו.

גם מי שעובד/ת עם פגועי נפש, נכיר את התחושות המציפות: 

 

אני זוכר את התקופה בה עבדתי כמדריך נוער במחלקה הפתוחה לנוער במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, בשנת 1998.

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה נחשפתי באינטנסיביות יומיומית למגע עם נפגעי נפש, ועוד בני נוער, ילדים כמעט, שנפשם התערערה במאורעות חיים מורכבים וקשים והם הגיעו אלינו כדי להתאזן, ללמוד, להתארגן ולשוב לדרך המלך.

אני זוכר היטב את החלומות מדי לילה, את ההיאחזות של הצוות אחד בשני ואת האתגר לבנות גבולות התנהגותיים בתוך מרחב פסיכולוגי ובין-אישי של גבולות פנימיים מטושטשים.

הטירוף, אובדן השפיות, אינם רחוקים כל כך מהנורמליות. חווית השיגעון מתקיימת בתוך אנשים נורמליים, עם מכנה משותף נרחב עם כולנו.

זה קשה לעיכול ובתחילת הדרך מעורר חרדה עצומה.

זה גם נושא המאמר.

איתן טמיר


fear of insanity

ההיסטוריה של הפחד משיגעון

 

לכל אורך ההיסטוריה הוצמדה למתמודדים עם הפרעות נפשיות בתודעה סטיגמה חברתית אכזרית וקשה, והם נתפסו כסובלים ממצב בלתי הפיך שלצדו כאב פיזי.

רק במאה ה-20 החלו הפרעות נפש להיות מזוהות כמצב רפואי שניתן לטיפול באמצעים רפואיים, פסיכולוגיים ואנושיים, שאינם מכאיבים או מפחידים.



מתי החל הטיפול הפסיכולוגי בשיגעון?

 

תחילת ההבנה לגבי אובדן שפיות כבעיה פסיכולוגית החל במהפכה הצרפתית, שחרטה על דגלה את השיוויון, החירות והאחווה.

ההתייחסות ההומניסטית לנפגעי נפש כחולים קשורה כנראה לשינוי חברתי עמוק, שכן עד אז ראו בהפרעת נפשיות פסיכוטיות תופעה מאגית של של דיבוק ואחיזה בידי שדים. ״המשוגעים״ היו באחריות הכנסיה והשיגעון היה כרוך בחטא. נפגעי הנפש הועלו על המוקד, ורק בתקופת הרנסנס החלו לראות בתופעה הפסיכוטית בעיה שרופאים אמורים לטפל בה, למרות שלא ידעו איך.

פיליפ פינל היה רופא שניהל ב-1793 מחלקות בבית חולים כללי. פינל הושפע מהפילוסופים קאנט ורוסו, שדיברו שכתבו על חשיבות חירות האנושית והמשמעות של להיות בן חורין כחלק אינטגרלי ממהות האדם.

פינל נקט בגישה חדשה לזמנו - נפגעי הנפש נתפסו בעיניו מנוכרים למהות האנושית, חוויה שמעוררת סבל קיומי עצום. 

המטופלים הפסיכוטים, שהיו אזוקים בשלשלאות בבית החולים, פגשו לראשונה רופא שהחליט להפסיק לאזוק אותם ולהתחיל להקשיב להם. 

פינל הפך את המחלקה בבית חולים לה סלפטייר מסוג של בית סוהר למחלקה פסיכיאטרית, ובעצם היה למטפל הראשון, שבחן מה שהכי קרוב בימינו לפסיכותרפיה.

 

ֿלמרות שהסטיגמה החברתית עדיין קיימת ובועטת גם היום, בעיקר משום שיש הפרעות נפשיות המתבטאות בתסמינים התנהגותיים בולטים (כמו הפרעת ״טיקים״ שכוללת התפרצויות קוליות והתנהגות לא נאותה בחברה) היא כבר איננה נפוצה כבעבר.

 

Fear to become lunatic 

״כאשר אתה מסתכל ישירות על אדם משוגע מה שאתה רואה הוא בבואה של הידיעה שלך בדבר שגעונו, משמע, אינך רואה אותו כלל. כדי לראות אותו, עליך לראות את מה שהוא ראה, וכשאתה מנסה להביט דרך עיניו של אדם משוגע, הדרך היחידה לעשות זאת היא להשתמש בנתיב אלכסוני״.

-- רוברט מ. פירסיגמתוך הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע״

 

מהי בכלל שפיות נפשית?

ראשית הבעיה באשר לגבול בין שפיות לשיגעון עוברת בקונטרוברסליות של ההגדרה - ״מהי נורמליות?״. 

לא קל להגדיר התנהגות נורמלית, מה שמחייב להגדירה בצורה מאוד מופשטת.

אפשר להתייחס לאדם שמגלה התנהגות נורמלית ככזה שיש לו תפיסה רציונלית למציאות בה הוא חי.

תפיסה רציונלית פירושה מצב שבו האדם שופט את המציאות בצורה תקינה, הוא מבין את המציאות כפי שמבינים אותה מרבית בני האדם סביבו.

לבני האדם שמפגינים שיפוט תקין למציאות יש לרוב בוחן מציאות תקין, ביכולתם להעריך מצבים של סיכון פיזי או מנטלי והתפיסה הרציונלית שלהם מתבטאת ביכולת לזהות מתי להתנהג בצורה מסוימת ומתי לא, כמו גם פירוש נכון  של הקודים מאפשרים לנו להתנהג באופן הזה.

המאפיין הנוסף שאנו מצפים שיהיה לאדם שמתנהג באופן נורמלי הוא שליטה רצונית בהתנהגות, איפוק ועיכוב דחפים. זה אומר שהאדם יודע שהתנהגות מסוימת אינה תואמת מצב ולכן יש לשלוט בה. ילדים, למשל, עדיין לא לומדים לשלוט בהתנהגות שלהם ואנו מחנכים אותם לעשות כן.

המאפיין האחרון הוא יצרנות. כל אדם שם לעצמו מטרות בחיים ומעוניין להתקדם, להתפתח. לרוב בני האדם הבוגרים יש מסלול קבוע בחיים, יש התנהגות מצופה גם כאשר עולים שינויים במסלול הזה. אנשים לא פרודוקטיביים, או שאינם מאמינים בעתיד יתויגו בד"כ בעלי מצוקה נפשית כלשהי. בחברה שלנו, יצרנות פירושה להיות משמעותי, לחיות חיים עם כיוון.

בקיצור, כללי מדי... 

 

הפחד להשתגע הוא אחד מהסימפטומים המפחידים ביותר של הפרעות חרדה ושל התקפי פאניקה בפרט, והוא צופן בחובו את החשש לאבד קרובים, חברים ובני משפחה או להתמודד עם מבוכה ובושה בפני זרים, עקב ביטויי המשבר.

 

אבל האם אדם יכול באמת ״להשתגע״, במובן של לאבד קשר עם המציאות?

 

התשובה היא שברוב המקרים לא;

״להשתגע״ במובן זה הוא לא תופעה נפוצה או כזו שמתרחשת בקלות.

 

למעשה, מרבית האנשים שאכן מאבדים קשר עם המציאות מסיבה כלשהי (נזק מוחי, פסיכוזה או סכיזופרניה, למשל) כלל אינם מודעים לכך.

לכן, עצם העובדה שאדם יכול לשאול את עצמו אם הוא מאבד קשר עם המציאות ומנהל על כך מונולוג או דיאלוג, מהווה תמיכה לכך שהקשר עם המציאות תקין, לפחות חלקית.

 

ואולם, אין ספק שיש אנשים שמרגישים שהם מתמודדים עם סוג כלשהו של פסיכוזה שנובעת מחרדה, והגיוני שאדם עם חרדה יחוש דאגה כזו.

ֿיש שיאמרו שחרדה אכן גורמת לסוג של פסיכוזה אצל מטופלים מסוימים; אנשים הלוקים בחרדה עשויים לחוש לעתים שהם מחוץ לגופם, צופים בעצמם, וחרדה יכולה גם להביא למצב שבו המטופל מרגיש שמחשבותיו כה מפוזרות שהוא אינו מצליח לעקוב אחר מחשבה אחת רציפה.

 

השילוב בין שני הסימפטומים הללו גם יחד עשוי להביא אדם לחשש שהוא עומד להשתגע, כאשר למעשה הוא רק חווה תגובה לפרץ האדרנלין שמתרחש במהלך התקף חרדה או פאניקה ולהפעלת מצב ה״הילחם או ברח״ של הגוף.

למרות שהתקפי חרדה קשים אינם בשום אופן בגדר פסיכוזה אמיתית, מי שחש על בסיס קבוע תחושות של פסיכוזה כתוצאה מחרדה ירגיש חסר אונים נוכח האפיזודות הללו, מה שרק מעצים את החרדה.

למרות שברגע שהחרדה שוככת הסימפטומים נוטים להיעלם, טיפול מקצועי עשוי להיות הדבר היחיד שביכולתו לשבור את המעגל הזה. תסמינים שכיחים אצל אנשים הסובלים מדמנטופוביה הם דיכאון חמור, הסתגרות חברתית, התקפי פאניקה, חרדה, כאבי ראש, חולשה גופנית, סחרחורת, בחילה, הזעה מוגברת, דפיקות לב מואצות וקוצר נשימה.

 

הפרעות חרדה ופחד לאבד שפיות

מלבד התחושה הכללית של אובדן שליטה, לכל סוג חרדה נוטים להיות תסמינים אופייניים לו נוכח תחושת ה״אני הולך להשתגע״:

 

 

הפרעת פאניקה

 

התחושה שלא ניתן לעקוב אחר מחשבות, תחושה של המצאות מחוץ לגוף, ובהתקף חמור אף תחושה שהמוח אינו מתפקד. תסמינים אלה נחווים כריאליסטיים מאוד וגורמים למתח רב.



הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD)

 

תחושת ה״אני הולך להשתגע״ בקרב הלוקים בהפרעה טורדנית כפיייתית, OCD, נחווית כאשר המתמודדים מזהים את האובססיות וההתנהגויות הקומפולסיביות (הטקסים) כלא-רציונליות בבסיסן, ועדיין – לא משנה מה יעשו אין ביכולתם להיפטר מהן.

הדבר גורם לתחושה שהמוח שולט בהם ומוליד תסמינים טקסיים שאמורים להרגיע, אבל תורמים, בתורם, לחיזוק התחושה של אובדן שליטה.

חשבו למשל על המקרה הבא: אדם המתמודד עם OCD קשה משוכנע שבמהלך הנסיעה מהעבודה הביתה, דרס הולך רגל והמשיך לנסוע. הספק מכרסם בו לכל אורך הנסיעה, אפילו שהוא מודע לכך שהוא סובל מההפרעה וההסתברות שאכן פגע באדם אפסית. הוא נאבק המחשבה הטורדנית לכל אורך הדרך, אך אינו יודע מנוח. כדי להירגע, הוא שב על עקבותיו ונוסע בדיוק לאותה נקודה בכביש בה התעוררה המחשבה המחרידה. כך, אחת לכמה ימים, הוא מוצא עצמו ׳תופר׳ את הכבישים במטרה לפגוש קצת שקט ושלווה.

שיגעון זה לא, אבל החרדה עצומה. 

 

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)

התחושה של שיגעון ממשמש ובא נפוצה בקרב מי שסובל מ-ptsd בדרגה חמורה, והיא עשויה להתבטא בפלאשבקים חדים, בפרנויה חלקית ואפילו בהזיות קוליות וחזותיות.

למרות שהתופעות הללו בהחלט מתאימות לכותרת ״פסיכוזה״, הן בעצם סימן להפרעת חרדה ואינן מצביעות על התקף פסיכוטי בקרב מי שסובל מתסמונת דחק פוסט-טראומטית. תחת זאת, מדובר בתגובה לחרדה הנחווית כתוצאה מהטראומה, כשהגוף נכנס לדריכות גבוהה.

Fear of insanity Therapy 

 

טיפול בפחד משיגעון

אז לא, הבשורה הטובה היא שסביר שאתם לא משתגעים, ושאפשר לטפל בזה.

הטיפול השכיח ביותר הוא שילוב של תרופות עם טיפול פסיכולוגי, בדרך כלל כזה שנגזר מטכניקות שונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

בדרך זו המטפל מסייע למטופל לשנות את האמונות שלו אודות חולי נפשי ולפתח דרכי חשיבה בריאות יותר. גם באמצעות העברת מידע פסיכו-חינוכי (פסיכואדוקציה) אפשר ללמוד על חולי נפשי ועל המשמעות שיש לפחד משיגעון בחוווית המטופל.

בשיטת CBT המטרה היא בדרך כלל לעזור למטופל להבין את הנושאים המורכבים המעורבים בפחד שהוא חווה, ובכך למזער את הרגשות הכרוכים בו.

זאת ועוד, הטיפול בחרדה צריך להיות כולל ולא כזה המטפל רק בסימפטום הספציפי של הפחד מפני שיגעון. לצד טיפול מקצועי, ישנן גם דרכים שבהן החולה יכול לעזור לעצמו. ראשית, משמתחילה תחושת אובדן השליטה, אפשר פשוט לחכות שהיא תעבור, וברגע שחוזרת ״תחושת העצמי״ כבר ניתן להתבונן בגורמים לאותה תחושה ולנסות לתת להם מענה. עוד פתרונות שניתן לנסות הם:

ללמוד יותר על סימפטומים של חרדה – רבים מהלוקים בחרדה שחשים שהם משתגעים פשוט אינם מבינים מה קורה וכיצד חרדה יכולה לגרום לתחושות כה עוצמתיות. ואולם, ברגע שמבינים מה גורם לסימפטומים ומהן המחשבות שמניעות אותם כבר אין תחושה של אובדן שליטה.

למשל, רבים מהסימפטומים הגופניים של התקפי חרדה נובעים מהיפרוונטילציה, וככל שהמטופל ידע יותר על תופעת ההיפרוונטילציה כך יוכל להבין ולשלוט במצב ברגע שהוא מתחיל.

 

תזכורת לגבי המציאות

כאשר התחושה של השיגעון המשתלט נגמרת, מוטב להזכיר לעצמנו שאנחנו עדיין מעוגנים במציאות.

אפשר, למשל, להתקשר לחבר או לצפות בסרט, פעילויות שבוחנות ובודקות האם קיים באמת ניתוק מן המציאות.

במקום לשבת ולתהות על מה שקורה, מוטב להתאמץ לחזור לחיים.

 

 

תוספי תזונה 

באופן כללי טיפול תרופתי, ואפילו תוספים טבעיים, אינם מומלצים לטיפול מלא בחרדה.

ואולם במקרים קשים בהם החולה חש שהעולם מתמוטט עליו,

כדאי להתייעץ עם רופא בנושא או לבחון נטילת תוספים טבעיים מרגיעים ורלוונטיים. 

 

פסיכותרפיה וקבוצות תמיכה

פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית היא שיטת הטיפול המתאימה ביותר לטיפול בפוביות ופחדים ממוקדים, אולם יתכן כי טיפול ממושך יותר יוכל לבחון את המקורות ואת הקונפליקט היושב בבסיסם. 

גם קבוצות תמיכה פנים אל פנים או פורומים באינטרנט יכולים לתת מענה מרגיע, בעיקר כאשר מתקיימת תקשורת תומכת עם מי שהתגברו על חרדה חמורה משיגעון.

 

פעילות גופנית

פעילות ספורטיבית היא כלי חשוב וזמין לכולנו.

ספורט אמנם עוזר פחות במקרים של פסיכוזה אך יכול להפחית חרדה חמורה מפניה ובכך גם את התחושה המוקדמת של השיגעון, שכביכול משתלט על המטופל.

 

לאחר כל התקף חרדה כדאי שהמטופל ייזכר בהתקפי העבר כדי להבין שהנה – הוא עדיין בחיים ושפוי, כלומר הוא מצליח להתמודד עם האפיזודות הללו ואינו באמת משתגע.

 

מוזמנים לדבר איתנו:

1-800-509-809

מכון טמיר

 

 

 

 

מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד

וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה

שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ.

 

-- מיכה שטרית

 

 

 

עריכה: איתן טמיר

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר