מיכל, מוכל ואי־ודאות: ביון, ויניקוט ופרו על טיפול במשחק

משחק, שדה וחוויה אינטרסובייקטיבית

המשחק בטיפול אינו רק אסטרטגיה או כלי אבחוני נטו.

הוא מהווה מרחב חווייתי דינמי שבו נוצרת אינטראקציה בין המטפל למטופל, שבה כל אחד משפיע על החוויה של האחר.

במפגש הזה יש הדדיות:

לא מדובר בהעברה חד-כיוונית של מידע, אלא ביחסי גומלין שבהם כל צד נחשף, מנסה להבין ומגיב בזמן אמת.

המשחק מגלם בתוכו שדה של קשר - שדה בו מתרחשת חוויה חיה, שמשקפת לא רק מה הילד “מביא”, אלא גם איך המפגש עצמו משפיע על שניהם.

מתוך התנועה אותה פותח ויניקוט, ניתן לזהות שלושה זרמים מרכזיים שמעמיקים ומרחיבים את החשיבה על משחק וטיפול:

התפיסה האינטרסובייקטיבית, המחשבה של פרו הנשענת על ביון, והחשיבה של קוהוט.

התפיסה של קוהוט, למרות שלא צמחה מתוך עבודה ישירה עם ילדים, היא אולי המופשטת ביותר - עד כדי כך שרענן קולקה תיאר אותה ככזו שמחייבת כמעט חשיבה במונחים של “פיזיקה קוונטית”.

אסתר פלד מנסחת זאת בבהירות כשהיא כותבת כי הפסיכופתולוגיה בפסיכואנליזה העכשווית אינה מוגדרת עוד במונחים של קונפליקטים בין איד, אגו וסופר־אגו, אלא כהיעדר מרכז חווייתי.

לא עיבוד רציונלי של פנטזיות לא מודעות הוא שנדרש, אלא החייאה והרחבה של היכולת להכליל חוויה - תהליך שיכול להתרחש רק בתוך מפגש, בתוך קשר, בתוך שדה בי־פרסונלי.

המושג “שדה בי־פרסונלי” מופיע אצל אנטונינו פרו והוא מרכזי להבנת תפיסתו את המשחק.

פרו, פסיכואנליטיקאי איטלקי הפועל גם בארצות הברית ובאנגליה, עוסק בספרו The Bipersonal Field בטיפול במשחק עם ילדים.

כדי להבין את ייחודיות תפיסתו, יש לחזור בקצרה אל וילפרד ביון.

״המטופל הוא הקולגה הטוב ביותר של המטפל״

-- אנטונינו פרו

מיכל, מוכל וחומרי בטא

היסוד שממנו ביון יוצא הוא היחס בין מכיל למוכל. התינוק, כפי שמתארת מלאני קליין, נולד לעולם כשהוא מוצף חרדות קיומיות – מבפנים ומבחוץ. חוויות גופניות בסיסיות כמו רעב, צמא או קור נחוות כ״אימה ללא שם״, משום שאין להן עדיין ייצוג או משמעות.

גם הגירויים החיצוניים אינם מובנים ומעוררים חרדה עזה.

ביון מכנה את החוויות הגולמיות הללו ״אלמנטים מסוג בטא״.

תפקיד ההורה – ובהמשך גם המטפל – הוא לשמש מיכל לחומרי הבטא הללו, לעכל אותם באמצעות תהליך שהוא מכנה reverie, ולהחזיר אותם לתינוק כשהם מעובדים, ניתנים לנשיאה ולחשיבה.

זהו תפקיד מורכב ביותר. המיכל נדרש להישאר פתוח לנוכח עוצמות ההשלכה וההזדהות ההשלכתית, שהיא צורת התקשורת הראשונית בהיעדר שפה.

היכולת של המיכל להחזיק תלויה הן במצבו הסובייקטיבי – עד כמה הוא פנוי, לא מוצף בענייניו או בפגיעוּת האישיותית שלו – והן בעוצמת החומרים המופקדים בו.

ילד עם ויסות לקוי, עוררות גבוהה או תוקפנות עזה מפקיד חומרים שקשה במיוחד לעיכול.

ובכל זאת, זהו בדיוק המרחב שבו מתרחש טיפול.

השדה הבי־פרסונלי והלמידה מהמטופל

אנטוניניו פרו מרחיב את החשיבה הביוניאנית וטוען כי עקב העומס העצום על המיכל, הדרך היעילה ביותר להבין אם המטפל אכן משמש מיכל היא “ללמוד מהמטופל” – מושג מושאל של קייסמנט.

המטפל והמטופל מצויים יחד בתוך אותו שדה אינטרסובייקטיבי, “באותה סירה”, ולעיתים פרו מדמה זאת אפילו לטנק:

המטפל הוא המפקד, אך הוא חשוף, ונמצא בתוך אותה חוויה.

המשפט הידוע של פרו – “המטופל הוא הקולגה הטוב ביותר של המטפל” – מבטא עמדה זו היטב. המטופל הוא זה שיאותת מתי המטפל פנוי לשמש מיכל ומתי לא. האיתותים הללו יכולים להופיע דרך תוקפנות, קנאה, תחרות או רגשות קשים אחרים, ולעיתים דווקא הם עצמם חוסמים את המטפל.

כמו שוויניקוט הדגיש, אין מצב שהמיכל יישאר פתוח תמיד. זהו מפגש אנושי. אך עמדה אינטרסובייקטיבית מחייבת הקשבה לאיתותים של המטופל על חוויית ה”לא מוחזק”.

אי־ודאות, ״ללא זיכרון וללא תשוקה״

כדי להישאר מיכל פתוח, ביון מציב אידאל כמעט רוחני: שאיפה לשהות באי־ודאות. מכאן נובע משפטו המפורסם – “ללא זיכרון וללא תשוקה”. אין הכוונה למחיקה בפועל של ידע או רצון, אלא לנכונות לוותר זמנית על קונספציות, ציפיות וידיעה מוקדמת, כדי להיות פתוח למה שמתרחש כאן ועכשיו.

בפסיכואנליזה הקלאסית הייתה שאיפה להגיע למשמעות סופית, לסמל ברור, לידיעה. התפיסה המודרנית מציעה היפוך: הידיעה המוקדמת עלולה לאטום את המיכל. הגדילה מתרחשת בתוך חוויה עכשווית, לא דרך ניתוח העבר בלבד. כאן ניכרת השפעה בודהיסטית מובהקת – היכולת לשהות בספק, בתסכול ובאי־ידיעה.

ביון טוען כי סבלנות לתסכול היא תנאי להתפתחות החשיבה. הציפייה לשד שתענה לרעב, לצד התסכול שבהמתנה, היא המצע שממנו נוצרת חשיבה. כאשר אין יכולת לשאת תסכול, מתרחשת “פעולת התרוקנות”: ניסיון להיפטר מחומרי הבטא מבלי לעבד אותם. כך לא נוצר עולם פנימי, אין דמיון, אין יצירה.

מתוך תפיסה זו, פרו מציע להבין את המשחק לא רק כייצוג של עולם פנימי, אלא כתקשורת אינטרסובייקטיבית.

הילד “אומר” למטפל משהו על חוויית המיכל דרך המשחק. אותו דבר נכון לחלום המסופר ולציור המובא לפגישה.

שלושת המודים הללו הם דרכים שבהן הילד בודק:

האם אתה פנוי בשבילי?

האם אתה יכול להחזיק אותי?

כך למשל, משחק שבו הכדור מוחזר “חזק מדי” מהקיר, או בקשה להטעין טלפון, או מקשים תקועים במכונת כתיבה – כולם עשויים להתפרש כמסרים על חוויה של מיכל שאינו קולט או אינו מאפשר זרימה.

גם התפרצות תוקפנות חריגה במשחק עשויה להיות קריאה: “תוכל להחזיק את זה?”.

אין בכך ביטול של פרשנות ייצוגית; אלא הרחבה שלה.

הגדילה, בעמדה זו, מתרחשת קודם כול דרך החוויה שהזולת הוא מיכל.

ויתור על שליטה כמפתח לצמיחה

האתגר העמוק ביותר עבור המטפל הוא הוויתור על הצורך לדעת, לשלוט ולהיות בטוח. זהו ויתור נרקיסיסטי במהותו. היכולת לשהות באי־ודאות, להשתחרר מהשאיפה למושלמות ולידיעה מוחלטת, היא שמאפשרת למרחב הפנימי להתפתח.

במובן זה, התפיסה של פרו ממשיכה ומעמיקה את דרכו של וויניקוט ומכינה את הקרקע לדיון אינטרסובייקטיבי רחב יותר – כזה שמעמיד את המפגש, ולא את הפירוש, ככוח המרכזי של השינוי הטיפולי.

מתוך סמינר קליני לצוות מכון טמיר - 

 אבי שרוף,

4.2.2021