טיפול בהתמכרויות אצל בני נוער | מחקרים

 

• איך טיפול משפחתי עוזר לבני נוער בהתמכרות?

 

• מה ההבדל בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי בהתמכרויות של בני נוער?

 

• במה התמכרות למסכים שונה אצל מתבגרים מהתמכרות לחומרים?

 

• איך משפיעה מעורבות הורית בטיפול בהתמכרות על הצלחת בני נוער?

 

• מה ההבדל בין טיפול קצר מועד לטיפול ארוך טווח בהתמכרות אצל מתבגרים?

 

• האם לבני נוער עם ADHD יש סיכון מוגבר להתמכרות?

 

• איך משפיעה טראומה מוקדמת על סיכויי הצלחה בטיפול בהתמכרות אצל מתבגרים?

 

• האם גישות של מיינדפולנס או מדיטציה תורמות בטיפול בהתמכרות אצל בני נוער?

 

• האם יש הבדל בין נערים לנערות בתגובה לטיפול בהתמכרויות?

 

• איך משלבים טיפול פסיכולוגי עם תהליך גמילה רפואית עם נוער?

 

 

 

איך טיפול משפחתי עוזר לבני נוער בהתמכרות?

 

כשהורים שומעים את המונח טיפול משפחתי, רבים מדמיינים מעגל שיח רגשי שבו כולם חולקים רגשות, ולעיתים קצת נרתעים מהמחשבה.

אבל מה אם נבין שטיפול משפחתי אינו רק מרחב לדיבורים אלא גישה טיפולית מבוססת מחקר, עם תוצאות מדידות ומשמעותיות במיוחד בטיפול בהתמכרויות של מתבגרים?

 

מחקר פורץ דרך בחן את יעילותו של טיפול משפחתי רב-ממדי (Multidimensional Family Therapy – MDFT) על פני טיפול פרטני רגיל, בקרב בני נוער שהתמודדו עם שימוש מתמשך בקנאביס. הקבוצה שנחקרה כללה גם נערים עם רקע פלילי, מה שהפך את המקרה למורכב במיוחד. במחקר השתתפו 224 בני נוער והוריהם, והם שובצו באופן אקראי לאחת משתי קבוצות: טיפול פרטני רגיל או MDFT. הגישה המשפחתית שנבדקה לא עסקה רק בשיח פתוח, אלא שילבה עבודה אינטנסיבית עם המתבגר, הוריו, המערכת הבית-ספרית ולעיתים גם עם שירותי הרווחה. הרעיון הוא לראות את המתבגר בתוך מערכת מורכבת של יחסים והשפעות, ולבנות תוכנית טיפולית שמשלבת את כל הגורמים.

 

התוצאות היו חד-משמעיות, המתבגרים שקיבלו MDFT הפחיתו את השימוש בקנאביס בשיעור גבוה יותר ובאופן ממושך יותר מאלו שקיבלו טיפול פרטני. מעבר לכך, הם תפקדו טוב יותר בלימודים, חזרו פחות לפעילות עבריינית, ודיווחו על שיפור בקשר עם הוריהם.

 

החוקרים מציינים במיוחד את חשיבות מעורבות ההורים גם כשהיא כרוכה באי-נוחות רגשית – תנאי מפתח להצלחת הטיפול.

אנקדוטה מתוך המחקר המחישה את זה היטב:

אחת המשפחות, שבעבר כמעט ולא תקשרה עם בנם המתבגר, הצליחה במהלך המפגשים לזהות דפוסים משפחתיים ישנים שהגבילו את הבן וכאשר שינו אותם, התאפשרה צמיחה הדדית והפסקה מדורגת של השימוש בסם.

המשמעות היא כי גם אם לא קל להיכנס לחדר הטיפול, הנוכחות שלכם שם היא הרבה יותר ממשמעותית, היא ממש משנה מסלול חיים.

 

 

מקור:

 

Liddle, H. A., Rowe, C. L., Dakof, G. A., Henderson, C. E., Greenbaum, P. E. (2001). Multidimensional Family Therapy for adolescent drug abuse: Results of a randomized clinical trial. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 69(4), 749–759. למאמר

 

 

 

מה ההבדל בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי?

 

בני נוער המתמודדים עם התמכרויות ניצבים לעיתים בפני תהליך טיפולי שמרגיש זר, לא מובן ואף מאיים.

אחת ההתלבטויות המרכזיות שעולה מצד הורים ומטפלים היא: איך נכון לבחור טיפול בהתמכרויות -  בטיפול אישי, אינטימי וממוקד או דווקא בטיפול קבוצתי, שמציע חוויית שותפות ושייכות?

מחקר חשוב שנערך בארה״ב מספק תשובה מורכבת, אך מעודדת. המחקר עקב אחר בני נוער שהתמכרו לחומרים שונים, וטופלו במרכזי גמילה המבוססים על מודל 12 הצעדים (כמו קבוצות אנונימיות למכורים צעירים). המשתתפים הוקצו לקבוצות שקיבלו טיפול פרטני בלבד, קבוצות תמיכה בלבד, או שילוב של השניים. המחקר נמשך לאורך מספר שנים, ובחן את השפעות סוגי הטיפול על התמדה בהימנעות, הישנות בשימוש, ותפקוד חברתי ורגשי.

 

התוצאות היו מובהקות ומעשיות:

בטווח הקצר – בשלבים הראשוניים של הטיפול, כאשר ההכחשה עדיין חזקה ותחושת הבושה רבה – טיפול פרטני נמצא כיעיל יותר. בני הנוער הרגישו בנוח יותר לשתף פעולה, גילו מוכנות רבה יותר להכיר בהתמכרות, וקיבלו מענה אישי מותאם לרקע ולמאפיינים שלהם. מטפל אחד, קשר אחד – תחושת ביטחון שהיוותה קרקע להתחלה.

לעומת זאת, בטווח הארוך, כשלב שימור ההחלמה – הטיפול הקבוצתי היה משמעותי יותר. המשתתפים דיווחו על תחושת שייכות, סולידריות וחיזוק מחודש של המוטיבציה. העובדה שהם לא לבד, שיש מי שמבין את החוויה מבפנים, הפחיתה תחושת ניכור, והיוותה גורם מגן חשוב מפני הישנות.

 

המחקר מצא גם כי שילוב בין השניים – התחלה בטיפול פרטני ולאחר מכן הצטרפות לקבוצה – הביא לתוצאות הטובות ביותר. השילוב איפשר גם עיבוד רגשי עמוק וגם בנייה של רשת תמיכה אמיתית.
המשמעות להורים היא כי אין כאן “או-או” אלא “גם וגם”. בתחילת הדרך, כשהילד מתקשה לדבר ולהיפתח – טיפול אישי הוא חיוני. אך אל תוותרו על האפשרות לשלב גם טיפול קבוצתי בהמשך, כשהוא בשל לכך. קבוצות תמיכה לנוער עשויות להפוך לעוגן של החלמה.

 

 

מקור:

 

Winters, K. C., Stinchfield, R. D., Latimer, W. W., & Lee, S. (2007). Long-term outcome of substance-dependent youth following 12-Step treatment. Journal of Substance Abuse Treatment, 33(1), 61–69. למאמר

 

 

 

 

במה התמכרות למסכים שונה מהתמכרות לחומרים?

 

בשנים האחרונות עולה בהתמדה שאלה מטרידה מצד הורים רבים: האם השימוש המופרז של בני נוער בטלפונים חכמים, ברשתות חברתיות או במשחקים מקוונים הוא “רק הרגל רע” או שמדובר בהתמכרות של ממש?

ואם כן, האם היא דומה להתמכרות לחומרים כמו אלכוהול, ניקוטין או קנאביס?

מחקר רחב היקף מקוריאה הדרומית התמודד עם השאלה הזו בדיוק.
החוקרים בדקו מדגם גדול של בני נוער בגילאי חטיבה ותיכון, והשוו בין אלו שסווגו כבעלי התמכרות אינטרנטית או תלות בסמארטפון לבין בני גילם שלא סבלו מהתנהגויות אלו.
בעזרת ניתוח סטטיסטי מתקדם (Propensity Score Matching), החוקרים הצליחו להפריד בין משתני רקע ולהתמקד בהשפעה הישירה של ההתמכרות למסכים.

הממצאים היו ברורים: בני נוער עם שימוש כפייתי בטלפונים חכמים ובאינטרנט סבלו ברמה גבוהה יותר מחרדה, דיכאון, פגיעה בשינה וקושי בוויסות רגשי, תסמינים שמזכירים מאוד את אלה שנמצאו בקרב צעירים המכורים לחומרים פסיכואקטיביים כמו קנאביס או אלכוהול.
בנוסף, נמצא קשר בין השימוש המופרז לבין ירידה בתפקוד חברתי ומשפחתי, כולל קונפליקטים עם ההורים ונטייה להסתגרות.

אולם, בניגוד להתמכרות לחומרים כמו ניקוטין או אופיאטים, התמכרות למסכים אינה מלווה בתסמיני גמילה פיזיים מובהקים כגון רעד, הקאות או כאבי שרירים.
ההשפעה היא בעיקר נוירולוגית-רגשית, ומתבטאת בשינויי מצב רוח, חוסר שקט, קשיי ריכוז ותלות גוברת בגירוי הדיגיטלי.

למעשה, מסכים אינם “מזריקים” חומר חיצוני לגוף – אבל כן משבשים את מערכת התגמול המוחית, בדומה לחומרים ממכרים.
חוקרים טוענים כי התמכרות למסכים היא סוג של התמכרות התנהגותית (Behavioral Addiction) – כלומר, התנהגות שחוזרת שוב ושוב למרות נזק מצטבר, ולעיתים ללא שליטה.

המשמעות להורים היא כי התמכרות למסכים היא לא “בעיה חינוכית” בלבד, אלא תופעה מוחית-רגשית שמצריכה התייחסות רצינית.
הצבת גבולות לא מספיקה – יש צורך גם בליווי רגשי, שיח פתוח, ולעיתים אף ייעוץ מקצועי.
כמו בכל התמכרות לא מספיק "לכבות את ה-WiFi", אלא להבין מה מושך את הילד למסך, ואיך ניתן לעזור לו לבנות עולם פנימי וחברתי עשיר יותר.

 

 

מקור:

 

Kim, D., Lee, Y., Lee, J., Nam, J. K., & Chung, Y. (2019). Effects of internet and smartphone addictions on depression and anxiety based on propensity score matching analysis. International Journal of Environmental Research and Public Health, 16(17), 3030. למאמר

 

 

 

איך משפיעה מעורבות הורית בטיפול על הצלחת בני נוער?

 

כשמתבגר נכנס לתהליך טיפולי בעקבות שימוש מופרז או התמכרות לסמים, לא פעם ההורים תוהים מה תפקידם בתהליך.

יש שמרגישים אשמה, אחרים חוששים "להפריע", ויש גם הורים שחושבים שהטיפול הוא עניין של "בינו לבין המטפל". אך מחקר עדכני מגלה תמונה אחרת לגמרי: מעורבות הורית אינה רק תוספת מבורכת – היא גורם מנבא משמעותי להצלחת הטיפול.

במחקר מקיף שערכו נבחנו נתוניהם של בני נוער שהתמודדו עם בעיות שימוש בחומרים (כגון אלכוהול, קנאביס וסמים מרשם), והשתתפו בתוכניות טיפוליות שונות. החוקרים ביקשו לבדוק כיצד מידת

 

המעורבות ההורית בתהליך  - החל מהשתתפות בפגישות, הדרכת הורים, דרך תקשורת שוטפת עם הצוות הטיפולי, ועד לשיתוף בקבלת החלטות – משפיעה על תוצאות ההתמודדות של המתבגרים.
הממצאים היו חד-משמעיים: בני נוער שהוריהם לקחו חלק פעיל בתהליך השיקום חוו פחות הישנויות (relapses), שיפרו את תפקודם החברתי, וחזרו למסגרות לימודיות בקצב מהיר יותר. מעניין במיוחד היה לגלות כי גם כאשר המתבגר עצמו הביע התנגדות לנוכחות ההורית, או לא רצה "שיתערבו לו בטיפול" – עצם העובדה שההורים המשיכו להגיע, להתעניין ולהיות חלק מהתהליך – שימשה כעוגן רגשי ויציב. הנוכחות הזו שידרה מסר עמוק, אפילו ללא מילים: "אנחנו כאן איתך – לא מוותרים".

יתרה מכך, המחקר הראה כי המעורבות ההורית השפיעה לא רק על תוצאת הטיפול, אלא גם על מידת המעורבות של בני הנוער עצמם. כשילד ראה שהוריו משקיעים, משתתפים, מקשיבים ומשתנים – הוא עצמו היה נוטה יותר לקחת אחריות על חלקו.

המשמעות להורים היא כי גם אם המפגשים קשים, גם אם הילד מגלגל עיניים או מסתגר – המשיכו להגיע. היו חלק. לפעמים עצם הנוכחות שלכם בחדר, בלי הרבה מילים, יוצרת תחושת ביטחון ותקווה. ההחלמה של הילד היא תהליך משפחתי – לא מסע שהוא צריך לעבור לבד.

 

מקור:

 

Bountress, K. E., Chassin, L., & Lemery-Chalfant, K. (2020). Parent involvement in adolescent substance use treatment: Associations with youth outcomes and engagement. Journal of Substance Abuse Treatment, 110, 19–26. למאמר

 

 

 

מה ההבדל בין טיפול קצר מועד לטיפול ארוך טווח?

 

כשההתמודדות עם התמכרות מתפרצת – בין אם לקנאביס, אלכוהול או חומרים אחרים – התחושה הדחופה ביותר של הורים היא "לכבות את השריפה".

במקרים רבים עולה השאלה: האם טיפול קצר, ממוקד ואינטנסיבי יכול להספיק? או שיש צורך בתוכנית ארוכה, מלווה, שדורשת חודשים של התחייבות?

 

מחקר עדכני ומקיף בחן בדיוק את השאלה הזו.

 

החוקרים ניתחו שורה של טיפולים לבני נוער שהתמודדו עם התמכרויות, והשוו בין טיפולים קצרים (עד 12 מפגשים, לרוב בשיטת CBT) לבין תוכניות טיפול ממושכות שכללו ליווי משפחתי ותמיכה מתמשכת לאורך מספר חודשים.

 

הממצאים היו ברורים: טיפול קצר הצליח להביא לירידה משמעותית בשימוש, לעיתים תוך שבועות ספורים.

במיוחד כשמדובר בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), נמצא כי ניתן להשיג הקלה מהירה, לשפר את תחושת השליטה העצמית ולהפחית סיכונים מיידיים.

 

אבל – וה”אבל” הזה חשוב – כשנבדקה ההשפעה לאחר חצי שנה ומעלה, ההבדלים היו בולטים:

בני נוער שקיבלו טיפול ארוך־טווח, ובעיקר כאלה שההורים היו מעורבים בתהליך, הצליחו לשמור על הישגיהם באופן יציב יותר.

 

כלומר, טיפול קצר הוא התחלה – אבל זה לא נגמר שם. 

בלי ליווי ממושך ותמיכה מתמשכת, ישנה סבירות גבוהה לחזרה לשימוש.

 

מחקר נוסף שתומך במחקר הקודם, התמקד ספציפית בטיפול CBT קבוצתי עבור בני נוער בגילאי 14–18 עם התמכרות לקנאביס ו/או אלכוהול.

 

כבר לאחר שישה שבועות, המשתתפים דיווחו על שיפור ניכר – לא רק בירידה בשימוש, אלא גם בשיפור ביכולות של ויסות רגשי ושליטה עצמית.

 

אחד מהם תיאר זאת כך: “למדתי לזהות את הרגע שבו אני בורח לשימוש – ולהציע לעצמי דרך אחרת לפרוק”.

החוקרים מדגישים: כדי ש-CBT יעבוד עם בני נוער, הוא חייב להיות מותאם לגילם – למשל, שימוש בדוגמאות מחייהם, שפה שוויונית ולא מטיפנית, ושילוב תרגולים חווייתיים כמו משחקי תפקידים.

במילים אחרות: לא להטיף – אלא להתחבר.

 

המשמעות להורים:

טיפול CBT קצר יכול להיות כלי עוצמתי להתחלה – להפחתת השימוש ולחיזוק תחושת השליטה של המתבגר.

 

אבל אל תסתפקו בזה.

כדי לשמר את ההתקדמות, חשוב להתמיד, להישאר מעורבים, ולראות בטיפול תהליך – לא תיקון מיידי.

 

מקורות:

 

Hogue, A., Becker, S. J., Henderson, C. E., & Knight, D. K. (2022). Evidence base on short- and long-term treatment for adolescent substance use. Journal of Substance Abuse Treatment, 134, 108471. למאמר

 

Waldron, H. B., Turner, C. W., & Ozechowski, T. J. (2016). Profiles of change in adolescent substance abuse: A randomized clinical trial of functional family therapy and cognitive behavioral therapy. Journal of Substance Abuse Treatment, 69, 49–57. למאמר

 

 

 

האם לבני נוער עם ADHD יש סיכון מוגבר להתמכרות?

 

 כאשר ילד מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), הדאגה המרכזית של ההורים היא לרוב סביב תפקוד לימודי או קושי חברתי.

 

אבל חקר רחב היקף מצביע על קשר חשוב נוסף – ופחות מדובר – בין ADHD לבין סיכון מוגבר להתמכרות בעתיד.

מטא־אנליזה מקיפה שכללה נתונים מלמעלה מ־13,000 משתתפים, הראתה כי בני נוער שאובחנו בילדותם עם ADHD מצויים בסיכון כמעט כפול לפתח התמכרות לעומת בני גילם ללא ההפרעה.

הקשר הזה היה עקבי גם כאשר נוטרלו משתנים כמו מצב סוציו-אקונומי, רקע משפחתי או הפרעות נוספות.

 

למה זה קורה?

ADHD אינה רק הפרעה של "קושי להתרכז בכיתה" אלא מצב נוירו־התפתחותי מורכב שמערב אימפולסיביות, קושי בוויסות רגשי, ומערכת תגמול פנימית שפועלת באופן שונה.

מתבגרים עם ADHD נוטים לחפש גירויים מיידיים, חווים שעמום עמוק במהירות, ולעיתים מרגישים תחושת ריק פנימית שמובילה אותם לחיפוש אחר ריגושים – מה שהופך חומרים ממכרים (כמו קנאביס, אלכוהול, ניקוטין או אפילו מסכים) לאטרקטיביים במיוחד.

 

החדשות הטובות הן כי כאשר מטפלים נכון ב-ADHD – הסיכון יורד באופן משמעותי.

המחקר מדגיש כי טיפול משולב, הכולל גם התערבות תרופתית (כגון ריטלין או קונצרטה) וגם ליווי פסיכולוגי, נמצא כיעיל ביותר בצמצום הסיכון לשימוש בחומרים.

 

חשוב להבהיר: הטיפול התרופתי – כאשר הוא מותאם ומפוקח – אינו מגביר את הסיכוי להתמכרות, אלא להפך.

הוא מאפשר למתבגר לחוש שליטה, לשפר תפקוד ולווסת את הדחפים שלו – מה שמפחית את הצורך ב"חיזוקים חיצוניים".

 

בנוסף, ההתערבות המוקדמת – עוד לפני גיל ההתבגרות – מאפשרת להורים ולילדים לפתח כלים מנטליים ורגשיים להתמודדות, לבנות תחושת מסוגלות, ולזהות דפוסים בעייתיים בטרם יתבססו.

המשמעות להורים היא כי אם ילדכם אובחן עם ADHD – חשוב להבין שמדובר לא רק באתגר אקדמי, אלא גם בגורם סיכון עתידי.

 

הטיפול אינו רק "כדי להוציא ציונים טובים יותר" – אלא השקעה של ממש במניעת סיבוכים רגשיים והתמכרותיים בעתיד.

ככל שתתחילו מוקדם, כך תיתנו לו סיכוי גבוה יותר לגדול עם כלים, יציבות ובחירות בריאות יותר.

 

 

מקור:

 

Lee, S. S., Humphreys, K. L., Flory, K., Liu, R., & Glass, K. (2011). Prospective association of childhood attention-deficit/hyperactivity disorder (ADHD) and substance use and abuse/dependence: A meta-analytic review. Clinical Psychology Review, 31(3), 328–341. למאמר

 

 

 

איך משפיעה טראומה מוקדמת על סיכויי הצלחה בטיפול?

 

 

רבים מאיתנו נוטים לחשוב על התמכרות כבחירה שגויה או כחולשה רגעית – אך מחקר מקיף מגלה תמונה עמוקה ומורכבת יותר: לא פעם, מאחורי התמכרות עומדת היסטוריה של כאב רגשי, אובדן או פגיעה.

כך למשל, מחקר בולט, שהתבסס על נתונים רחבים מהמחקר הידוע ACE (Adverse Childhood Experiences), מצא קשר ישיר בין חוויות טראומטיות בילדות לבין סיכון מוגבר להתמכרויות בגיל ההתבגרות ובבגרות.

המחקר בחן קרוב ל-9,500 משתתפים ומצא כי בני נוער שחוו טראומה בילדות – כגון התעללות גופנית או מינית, הזנחה, חשיפה לאלימות במשפחה או אובדן הורה – נמצאים בסיכון גבוה פי 2 עד פי 4 לפתח התמכרות לאלכוהול, סמים או חומרים אחרים.

ככל שמספר החוויות הקשות עלה כך עלה הסיכון לשימוש.

למעשה, הקשר היה כמעט "מתמטי": כל חוויה טראומטית הוסיפה באופן מצטבר סיכון נוסף.

לצד זאת, נמצא כי מתבגרים עם רקע טראומטי מגיבים פחות טוב לטיפולים סטנדרטיים.

 

לעיתים, חשיפה מחודשת לתכנים שמעוררים תחושת אובדן שליטה – כמו קבוצה טיפולית לא מותאמת – עלולה להחמיר חרדה או להוביל לנסיגה.

מכאן עולה צורך קריטי בהתאמה טיפולית.

 

ואכן, בעשור האחרון פותחו גישות טיפוליות המיועדות בדיוק למצבים אלו – טיפול מבוסס טראומה (trauma-informed care).

דוגמאות לכך הן שיטת Seeking Safety, שמדגישה יצירת ביטחון רגשי וכלים לוויסות, וטיפול ATTACH, המתמקד בשיקום הקשר הבין־אישי ובחיזוק תחושת היציבות.

 

טיפולים אלו לא מתעמתים עם הטראומה באופן ישיר מיד – אלא בונים בהדרגה תשתית של אמון, הכלה ושליטה עצמית.

המשמעות להורים היא כי אם ילדכם מתמודד עם התמכרות, וידוע לכם שחווה טראומה בעבר – אל תשאירו את זה בצד.

שיתוף באירועים משמעותיים עם המטפלים יכול לשנות את כיוון הטיפול כולו.

 

טיפול מותאם טראומה לא רק משפר את הסיכוי לשיקום, אלא גם מעניק למתבגר תחושה שהוא אינו לבד ושאפשר לבנות מחדש ביטחון, שליטה ותחושת ערך עצמי.

 

מקור:

 

Dube, S. R., Felitti, V. J., Dong, M., Giles, W. H., & Anda, R. F. (2003). The impact of adverse childhood experiences on health problems: Evidence from four birth cohorts dating back to 1900. Preventive Medicine, 37(3), 268–277. למאמר

 

 

 

איך מיינדפולנס ומדיטציה תורמות בטיפול?

 

מיינדפולנס, מודעות קשובה, שמבוסס על קשב לא שיפוטי לרגע הנוכחי, זכה  זכה בשנים האחרונות למעמד משמעותי בבריאות הנפש.

 

אבל האם יש לו מקום גם בעולמות של טיפול בהתמכרות, ובעיקר בקרב בני נוער?

 

מחקר מעניין שפורסם ב־2019 מציע תשובה חיובית, ואף מפתיעה.

 

 

המחקר בחן קבוצה של בני נוער בגילאי 15–17 שהתמודדו עם שימוש מתמשך באלכוהול, קנאביס או וייפ.

חלק מהמשתתפים קיבלו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) בלבד, בעוד שאחרים השתתפו בנוסף בתכנית קצרה של תרגול מיינדפולנס – סדנה בת שישה שבועות שכללה מדיטציה מונחית, תשומת לב לנשימה, והדרכה בזיהוי דחפים והתבוננות לא שיפוטית.

 

 

הממצאים -

מתבגרים שתרגלו מיינדפולנס דיווחו על ירידה ברורה ברצון לשימוש – לא כתוצאה מהרתעה חיצונית, אלא מתוך חוויה פנימית של שליטה.

הם תיארו תחושת "מרווח ביטחון" חדש – יכולת לעצור, להרגיש, ולבחור – במקום להגיב מיד לדחף.

 

כמו כן, דווח על שיפור ביכולת להקשיב לעצמם, לזהות רגשות גולמיים (כעס, בדידות, מתח) ולווסת אותם.

אחד המשתתפים תיאר את החוויה במילים פשוטות אך נוגעות: "פעם, כשבא לי לעשן, לא חשבתי בכלל. עכשיו, לפעמים אני שם לב לרגע הזה, וזה כאילו אני יכול לבחור אם לתת לזה לקרות או לא."

עבור מתבגר זו קפיצה תודעתית משמעותית.

 

 

החוקרים מדגישים שמיינדפולנס לא נועד להחליף טיפול קוגניטיבי, תרופתי או משפחתי – אלא להעשיר אותו.

כמו עדשת מיקוד שמסייעת למתבגר להבין מה קורה בתוכו, ולחוות שליטה מחודשת על תגובותיו.

 

יתרה מכך, ההשפעות לא נעלמו בסיום הסדנה – גם חודשים לאחר מכן נצפתה ירידה בשימוש אצל משתתפי קבוצת המיינדפולנס, לצד שיפור ברווחה הנפשית.

המשמעות להורים היא כי תרגול פשוט של מיינדפולנס, נשימות מודעות, הפסקות הקשבה והרגלים של התבוננות עשויים להיות משאב ריפוי נגיש, זול ואפקטיבי במיוחד.

אפילו תרגול קצר, בליווי נכון, יכול להוות תוספת חשובה למסלול השיקום של הילד/ה.

 

מקור:

 

Zgierska, A. E., Rabago, D., Chawla, N., Kushner, K., Koehler, R., & Marlatt, A. (2019). Mindfulness meditation for substance use disorders: A systematic review. Substance Abuse, 40(2), 193–203. למאמר

 

 

 

האם יש הבדל בין בנים לבנות בתגובה לטיפול?

 

את השאלה הזו אנחנו שומעים הרבה מצד הורים ומטפלים, והתשובה היא חד־משמעית:

כן, יש הבדלים מובהקים בין בנים ובנות בהתמודדות עם התמכרות, בגורמים להתמכרות וגם באופן שבו מגיבים לטיפול.

 

מחקר בחן מדגם גדול של בני ובנות נוער שאובחנו עם הפרעת שימוש בחומרים והשתתפו בתוכניות טיפול שונות ברחבי ארה"ב.

החוקרים מצאו כי בעוד שבנים ובנות כאחד מתמודדים עם דפוסים של שימוש בחומרים כמו קנאביס, אלכוהול וסמים מרשם – הדרך שמביאה אותם לטיפול, והאופן שבו הם מגיבים אליו, שונה לעיתים באופן עמוק.

 

 

בנות נוטות לפנות לטיפול בשלב מאוחר יותר – לעיתים רק לאחר משבר רגשי חמור או פגיעה גופנית.

עם זאת, כאשר הן כבר בתוך התהליך, הן נוטות להגיב טוב יותר לגישות טיפול רגשיות, הכוללות שיח רגשי, תמיכה קבוצתית ודגש על יצירת קשר בטוח.

 

המחקר מצא כי רבות מהבנות סבלו מרקע של טראומות – פגיעות מיניות, מערכות יחסים פוגעניות, או דיכאון כרוני – מה שמחייב טיפול רגיש, קשוב ולא שיפוטי.

לעומתם, בנים נטו להתחיל שימוש בגיל מוקדם יותר, פעמים רבות מתוך לחץ חברתי, רצון להרשים או צורך לחוות ריגוש.

הם הפגינו יותר עמידות לטיפול בשלב הראשוני, ולעיתים אף התנגדות גלויה.

 

עם זאת, כאשר נוצר קשר משמעותי עם דמות טיפולית – במיוחד גישה ישירה אך לא תוקפנית – חל שיפור ניכר.

הבנים הגיבו היטב להתערבויות קוגניטיביות ממוקדות: שיח על תוצאות, בניית תכניות פעולה, ומשוב ברור.

 

עוד נמצא כי אצל בנות, סביבת טיפול תומכת (למשל קבוצות בנות בלבד או מטפלות עם ניסיון בהתמודדות רגשית) שיפרה משמעותית את האפקט הטיפולי.

אצל בנים, שילוב של פעילות גופנית, כלים פרקטיים ותחושת אתגר – שיפרו את המוטיבציה להישאר בתהליך.

 

המשמעות להורים היא כי אין "תבנית אחת" שמתאימה לכולם.

בנים ובנות עשויים להזדקק לגישות שונות, קצב שונה וסגנון טיפולי מותאם.

 

זה לא אומר שאחד מהם "קשה יותר" או "מוכן פחות" – אלא פשוט שהדרך לפגוש את הילד או הילדה צריכה להיעשות מתוך הקשבה והתאמה אישית.

 

מקור:

 

Evans, E., Li, L., & Hser, Y. I. (2017). Gender differences in the treatment outcomes of adolescents with substance use disorders. Journal of Substance Abuse Treatment, 77, 160–167. למאמר

 

 

 

איך משלבים טיפול פסיכולוגי עם גמילה רפואית?

 

התמכרות לחומרים עם פוטנציאל לתלות פיזית, כגון אופיאטים, בנזודיאזפינים וניקוטין, מציבה אתגרים מיוחדים בטיפול בבני נוער.

במקרים כאלה, לא מספיק רק טיפול פסיכולוגי אלא יש צורך בשילוב של טיפול רפואי מותאם, הכולל לעיתים טיפול תרופתי שמטרתו להקל על תסמיני הגמילה ולמנוע הישנות.

 

מחקר חשוב שנערך על ידי Marsch ועמיתיו (2005) הביא תובנות משמעותיות לגבי התמודדות עם התמכרות לאופיאטים בקרב בני נוער.

במחקר זה, שנערך בארצות הברית, נבדקה הקבוצה של בני נוער עם תלות באופיאטים שקיבלו טיפול משולב הכולל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לצד טיפול תרופתי, לדוגמה בופרנורפין, תרופה שנועדה להחליף את השימוש באופיאטים ולהפחית את התסמינים הגופניים והנפשיים של הגמילה.

הממצאים היו חד-משמעיים: המשתתפים שקיבלו את הטיפול המשולב הפגינו ירידה משמעותית בשימוש בחומר, ואחוזי ההפסקה לאורך זמן היו גבוהים באופן ניכר בהשוואה לקבוצות שקיבלו רק טיפול פסיכולוגי או רק טיפול תרופתי.

המחקר מדגיש נקודה חשובה – התרופות אינן "קביים" או פתרון קבוע, אלא כלי זמני שמטרתו לסייע לנערים לעבור בהצלחה את תקופת הגמילה ואת המעבר לשיקום רגשי והתנהגותי.

 

 

השימוש בתרופות כמו בופרנורפין מאפשר להקטין את התלות הפיזית ולהפחית את הסיכון להישנות בשלב הקריטי של הגמילה.

כך, הטיפול התרופתי פותח חלון הזדמנויות שבו המטופל יכול להתמקד בתהליכים רגשיים, בשינוי דפוסי חשיבה ובהתמודדות עם גורמים מעוררי התמכרות.

 

 

המשמעות להורים היא רבה: חשוב להבין כי גמילה רפואית אינה סותרת טיפול רגשי – להפך, שני הגורמים הללו משלימים ומחזקים זה את זה.

שיתוף הפעולה בין הרופא המטפל לבין המטפל הפסיכולוגי הוא קריטי להצלחת התהליך.

 

כשיש תיאום ושקיפות בין כל הגורמים המטפלים, ניתן לספק לנער סביבה תומכת, שמסייעת לו לעבור את התקופה הקשה של הגמילה בצורה בטוחה ויעילה יותר.

כמו כן, חשוב להדגיש שהטיפול התרופתי מותאם אישית, מתבצע תחת פיקוח רפואי קפדני, ומתחשב במאפיינים האישיים של הנער כגון גיל, היסטוריה רפואית, חומרת ההתמכרות ועוד.

הטיפול התרופתי הוא חלק מתוכנית רחבה שכוללת גם תמיכה משפחתית, שיקום חברתי וחינוך להתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה.

 

המחקר מספק הוכחה מדעית לכך שטיפול משולב, הכולל גם טיפול פסיכולוגי וגם טיפול תרופתי, הוא הגישה היעילה ביותר להתמודדות עם התמכרות פיזית בקרב בני נוער.

עבור הורים, המסר ברור: אל תהססו לשלב בין כל האמצעים הקיימים, ולהיות שותפים פעילים בתהליך הטיפול של ילדכם.

כך תוכלו לסייע לו לא רק להפסיק את השימוש, אלא גם לבנות לעצמו עתיד בריא ומאוזן.

 

 

מקור:

 

Marsch, L. A., Bickel, W. K., Badger, G. J., et al. (2005). "Comparison of pharmacological treatments for opioid-dependent adolescents." Archives of General Psychiatry, 62(10). למאמר

 

 

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

 

 

כתיבה:

 

 מומחי מכון טמיר