מכון טמיר לפסיכותרפיה
שיחה אישית עם מאיה בלום, MSW
מטפלת בהתמכרויות, מכון טמיר בתל אביב
מאיה בלום, MA, עו״ס, מטפלת בהתמכרויות במכון טמיר תל אביב
ועמיתת מכון טמיר בדרום
את מטפלת בהתמכרויות לאורך שנים באזור הדרום. במה שונה המאפיינים של טיפול בהתמכרויות בתל אביב, ואיך הניסיון שלך עם פונים מהעיר משפיע על הדרך שבה את פוגשת התמכרות בקליניקה?
תראה, יש קצת משהו שונה בקצב, בתפיסה ובאורח החיים. הניסיון שלי מראה שבדרום, הרבה פעמים אנשים מגיעים אחרי קריסה, מה שנקרא בשפה של המכורים, כשהם מגיעים לתחתית, כשהחיים מאלצים אותם להגיע לתהליך טיפולי ולעשות שינוי.
בתל אביב, צורת החיים היא אחרת, כשאנשים מגיעים אליי לטיפול הם מחזיקים באמונה ״שכולם עושים סמים״ בצורה כזו או אחרת, שזו חלק מהשיגרה היומיומית כאן. בתל אביב לרוב אני אפגוש אנשים יותר "מתפקדים", כלומר מחזיקים קריירה, זוגיות, אפילו ילדים - ועדיין מתמודדים עם התמכרות מתפקדת לקנאביס, אלכוהול, הימורים או משככי כאבים.
אבל בסופו של דבר צריך להבין שזה לא משנה היכן אתה גר, בדימונה, ברמת גן במרכז או בדרום - ההתמכרות מרגישה אותו דבר בפנים – אותה בדידות, אותו הצורך שמשהו ירגיע, ישתיק, ישכיח. ההתמכרות גם תבוא לידי ביטוי עם אותם דפוסים, שמתאפיינים בשקרים, קשיי תפקוד, מורכבות משפחתית, כעסים ומריבות.
איך את עוזרת למטופלים שמגיעים עם קושי להפסיק קנאביס, אלכוהול או שימוש בתרופות מרשם- במיוחד כשמדובר בהתמכרות מתפקדת שלא נראית לעין?
הרבה מהמטופלים שמגיעים אליי, מגיעים כיוון שבן משפחה כזה או אחר מבקש מהם להתחיל טיפול, הם בעצם מגיעים עם תחושה שהם אינם שונים מאחרים ואומרים משהו כמו: "זה לא כזה נורא", או "כולם מסביבי משתמשים". אלו הם משפטים שהם אומרים לעצמם בהתחלה, אבל אז כאשר אנחנו מתחילים לדבר ולהעמיק, הם מספרים שהם לא מצליחים להירדם בלי לעשן, או שהם צריכים את זה כדי ״לברוח״ קצת, להירגע או שהם פחות נהנים מדברים אם אין חומר כמו למשל מאירועים או מסיבות, השימוש הפך להיות חלק מרכזי בהנאה.
זה שלב שבו אנחנו מתחילים יחד לראות את הקו הדק המפריד בין שימוש חד פעמי לבין שימוש שהפך להרגל ותלות, מתחילים להבין את הנזקים שהשימוש גורם, על אף התפקוד הנראה לעין.
הגישה שלי היא לא לכפות שינוי, אלא להתחיל להבין את המחירים שהשימוש באלכוהול, קנאביס, וויד, MMC דוקטור וכו׳ עלול וגורם, את ההדרגתיות בשימוש ושאפשר לעצור את המדרון החלקלק הזה.
אני חושבת שהנגיעה בכאב השימוש, בחיים האלה שהם ״לצד״ החיים, כלומר אי-התמודדות עם רגשות שליליים וחיוביים כאחד, היא זו שבסופו של דבר תביא לכמיהה אחרת, לבחור בדרך חיים אחרת של ניקיון מהתמכרות.
תרופות המרשם מתעתעות עוד יותר, כי רופא ״אישר״ לו שימוש בסמים באופן חוקי, כאן קשה יותר לראות ולהבין את הנזק הקבוע שהתרופה הזמנית עלולה לגרום. הצרה עם תרופות מרשם היא שאתה יודע איך אתה מתחיל, אך לא יודע איך זה נגמר, קל מאד להתחיל שימוש בסמים לאחר התחלה של שימוש בתרופות מרשם.
מה מיוחד בגישה שלך לטיפול בהתמכרות לעומת טיפולים אחרים, ואילו שיטות את משלבת? (למשל CBT, צעדים, גישה נרטיבית, מיינדפולנס או עבודה עם הגוף)
אני לא כאן כדי לתקן או לשנות.
אני כאן כדי להבין את מה שקרה שם, יחד עם המטופל.
הגישה שלי לא התחילה מספר או תיאוריה – היא התחילה מהחיים עצמם.
גדלתי עם ההתמכרות קרוב אליי, ראיתי אותה, כאבתי אותה, ואני יודעת איך היא מרגישה גם מבחוץ וגם מבפנים.
אני מגיעה מהמקום שבו הכאב יכול להסתיים והחיים, החופש מתלות וסבל יכולים להתחיל.
בקליניקה, העבודה שלי היא אינטגרטיבית ואני משלבת בין כלים מגוונים, כי אין דרך אחת שמתאימה לכולם. אני מאוד מאמינה בשיטת 12 הצעדים, ראיתי את הדרך הזו עובדת בצורה בלתי רגילה עם אלפי אנשים. לצד זאת, אשתמש בכלים טיפוליים נוספים כמו CBT להתמכרות, מיינדפולנס, טיפול נרטיבי בהתמכרות, ועבודה עדינה עם טראומה אשר גם עלולה לשמש הטריגר לשימוש בחומרים משני מצב רוח ותודעה.
יותר מכל שיטה או גישה טיפולית, אני מאמינה בקשר. כשנוצר מרחב בטוח שיש בו אמון, מתאפשר לנו לטעות, להתבלבל, לא לדעת – ובעיקר להרגיש. רק אז מתחילה תנועה אמיתית של צמיחה.
אז לא משנה מאיפה אתה בא - מהדרום, מבאר שבע או מדימונה, מהמרכז - תל אביב, גבעתיים, או אפילו בטיפול בהתמכרות בזום, ממדינה אחרת בעולם - אני כאן, בשבילך. נלך יחד, בצעדים קטנים, אל עבר החופש.
מה את מציעה למי שמתלבט אם הוא “באמת צריך טיפול” בהתמכרות, במיוחד בעיר כמו תל אביב שבה שימוש בחומרים נפוץ בחיי היומיום?
אני שומעת את ההתלבטות הזאת כל הזמן:
"את יודעת איך זה, בתל אביב… כולם משתמשים בקנאביס, אז מה אם אני גם?" ושואלים את עצמם האם אני מכור?
אבל בעיניי זה לא הסטטיסטיקה שחשובה, אלא מה שבאמת חשוב הוא איך אתה מרגיש עם זה.
אז אם אתה מרגיש שהשימוש הוא לא באמת בחירה אלא שהשימוש מנהל אותך,
אם אתה מנסה להפחית את המינונים או להפסיק ולא מצליח,
אם אתה מרגיש שחלק ממך לא שקט בלי השימוש,
כדאי לבדוק.
תופעה נפוצה מאד אחרת היא למשל התמכרות להימורים. מכורים רבים להימורים מגיעים לסבל בלתי נסבל ומבקשים עזרה בהפסקת השימוש. אבל, ויש אבל גדול לעיתים הם משתמשים בסמים, אלכוהול ושם השימוש מרגיש לגיטימי. הם מבקשים עזרה בהפסקה של התמכרות אחת ונשארים עם אחרת. תופעה זו בולטת בתל אביב, שם השימוש חלק מחיי היומיום.
טיפול בהתמכרות בתל אביב הוא לא רק בשביל מי ש"הגיע לתחתית". אלא גם עבור מי שמבקש לעצמו חופש פנימי, חופש להרגיש, לחיות, בלי לרוץ אחרי עוד ג'וינט או כוס יין כדי להחזיק את היום.
אילו סימנים יכולים להעיד על כך שהתמכרות משפיעה על בריאות הנפש, על יחסים או על התפקוד – גם אם כלפי חוץ הכל נראה בסדר?
אתה יודע, בדמיון שלנו, פעמים רבות אנחנו מדמיינים התמכרות כאדם שהכל קורס סביבו, משפחה, בית, עבודה ואף אדם שעלול להגיע למוסדות סגורים. אך בפועל ההתמכרות לא תמיד נראית כמו מה שאנחנו מדמיינים. לפעמים אין קריסה, אובדן שליטה, דרמה וכן יש שגרה, עבודה, זוגיות ולפעמים אפילו חיוך.
ההתמכרות מתעתעת. שקטה, מניפולטיבית וערמומית ומתחת לפני השטח, משהו מתחיל להיסדק.
אני רואה את זה אצל אנשים שמגיעים עם מה שנקרא התמכרות מתפקדת. הם אומרים דברים כמו "אני בסדר, אני שולט בזה", אבל מודים אחר כך שהם מרגישים שהם חיים על הקצה, אט אט מתחילים לאבד את הקשר לעצמם, הקשרים עם אחרים מתרחקים, והרגש נע בין ריק לבין עצב שלא ברור מאיפה הגיע.
אחד הסימנים הנפוצים הוא תחושה מול המכור, שקשה להסביר אותה במילים, מעין תחושה שהוא מצוי בחוסר שקט פנימי. כשאין את החומר בין אם זה חומרים כמו קנאביס, אלכוהול, תרופות מרשם או דפוס אחר כמו הימורים, התמכרות לפורנו, מתחיל חוסר שקט, הגוף דרוך, המחשבות מתרוצצות, יש צורך במשהו שיאזן, שישתיק. התגובה האינטואיטיבית היא להשתמש, למצוא כל דרך להשתיק את הרעש הפנימי שנוצר.
אני מדמה את זה לראש שמדבר איתו, מספר לו כל מיני סיפורים אודות הדבר הבא שהוא צריך לעשות כדי להצדיק את מה שהוא עושה כלפיי הסביבה אמירות כמו "השתמשתי רק בסוף השבוע", "זה רק לכאבים", "כולם עושים את זה". הראש של ההתמכרות יודע להסביר את עצמו היטב. אבל ההסברים האלה מרחיקים את האדם מסביבתו, הוא נוהג ״לפזר״ הבטחות בלי סוף, שהוא מראש ״יודע״ שהוא לא יעמוד בהן מציאות שיוצרת קושי לסמוך עליו, קושי ליצור עמו אינטימיות. דבר זה יוצר אצל המכור מעגל הפוך - ככל שהוא מרגיש שלא ניתן לסמוך עליו, שהוא מאכזב, ככל שמתרחקים ממנו - הוא רוצה להשתמש יותר.
עם הזמן מופיעה גם התבודדות רגשית, האדם מתכנס פנימה, שיחות הופכות שטחיות. הקשרים הקרובים הופכים טכניים, אנשים מסביב מרגישים שהוא נעלם, שהוא "כאן אבל לא כאן". לא פעם אני שומעת מבן זוג או הורה משפט כמו: "אני כבר לא מזהה אותו", או "היא מתרחקת ממני ולא יודעת להסביר למה".
עוד סימן שאני פוגשת שוב ושוב הוא בושה. לפעמים גלויה, לפעמים סמויה. הבושה נובעת מכך שהשליטה נעלמת, הבושה בלבקש עזרה שהיא הודאה בכישלון, הבושה בזה ש"אני לא מצליח להסתדר לבד". הבושה הזו בעצמה מרחיקה עוד יותר את האפשרות לשנות, ומעמיקה ומשרישה את השימוש יותר ויותר.
במקרים מסוימים מתעוררת גם תחושת ריקנות מתמשכת, או אפילו תסמינים גופניים שאין להם הסבר רפואי ברור תחושות כמו - כאבים, עייפות, סחרחורות, בחילות. לעיתים מדובר ב־מחלה מדומה שנובעת מהעומס הנפשי שההתמכרות יוצרת.
מה שהכי כואב בהתמכרות כזו, זה שהיא יכולה להימשך שנים בלי שיראו אותה. התמכרות סמויה מאפשרת להמשיך לתפקד, להמשיך "לסדר את החיים", אבל בפנים הנפש הולכת ודועכת. לא מעט לצערי, אני נתקלת בקליניקה במצבים בהם מכורים חיים לצד בני או בנות זוג, הורים ואחים לאורך שנים ארוכות בשקר אחד גדול שאף אחד לא באמת יודע מה קורה איתו. אולי צצות להן מדי פעם בקרב בני המשפחה תחושות בטן שלוחשות שמשהו לא בסדר, אבל ללא הצלחה לאמת תחושות אלה, וכך הזמן חולף לו.
כאשר בני משפחה מתחילים להעיר, לשאול, לדאוג או אם מתעוררים אחד או יותר מהסימנים הללו, או אם אתה מרגיש שאתה מתרחק אפילו מעצמך, זה סימן שצריך לעצור ולהסתכל.
כי גם אם כלפי חוץ הכל נראה בסדר, ההשפעה של התמכרות על הנפש יכולה להיות עמוקה בייחוד כשהיא לא מדוברת ומוסתרת כל כך עמוק בפנים.
איך נראה תהליך טיפולי עם מטופל שמגיע עם תלות באלכוהול או בקנאביס - מרגע הפנייה ועד הרגע שבו מתחילים לחוות שינוי?
לא כל מי שמגיע לטיפול מרגיש שהוא באמת צריך להיות שם. לפעמים זה קורה אחרי שיחה קשה עם בן או בת הזוג, לפעמים בעקבות אולטימטום מההורים, ולפעמים פשוט כי משהו נשבר בשקט — והאדם מבין, עמוק בפנים, שהוא כבר לא לגמרי שולט בזה.
כשהמטופל יושב מולי בפגישה הראשונה, אני משתדלת לשים בצד את כל ההגדרות. אני לא מתחילה בשאלון ולא מתעקשת לשמוע כמה הוא שותה או מתי עישן בפעם האחרונה. אני שואלת: מה החומר הזה עושה בשבילך? מה אתה מרוויח ממנו? מה אתה פוחד שיקרה אם הוא לא יהיה שם?
מטופלים שמגיעים עם תלות באלכוהול או טיפול בהתמכרות לקנאביס לרוב רגילים לשמור הכול בפנים. החומר עזר להם להירדם, להירגע, להפסיק להרגיש. לפעמים שנים. וכשהם מפסיקים — או אפילו רק מתחילים לחשוב על להפסיק — פתאום כל הרגש עולה. בלבול, כעס, חרדה, ריקנות, צורך עז לברוח חזרה. זו לא רק גמילה פיזית — זו גמילה רגשית.
בתוך התהליך אנחנו משלבים כלים לפי מה שהמטופל צריך: לפעמים נתחיל ב־CBT בהתמכרויות, כדי לעזור לזהות טריגרים, דפוסים והרגלים שהשימוש מחפה עליהם. במקרים אחרים, אם יש חיבור, נשלב גם את 12 הצעדים, שמציעים מסגרת קהילתית, כנה ועמוקה. התהליך אף פעם לא אחיד, והוא אף פעם לא לינארי. לפעמים יש רגרסיה, לפעמים התקדמות מהירה, ולפעמים פשוט צריך לשבת עם זה. לנשום. להבין.
הרגע שבו מתחיל שינוי אמיתי לא תמיד נראה דרמטי מבחוץ. לפעמים הוא שקט מאוד. כמו כשמטופל אומר לי: "היה לי רגע של קושי — ובמקום להשתמש, כתבתי. נשארתי עם זה. לא ברחתי". וזה, בעיניי, הניצחון. לא כי הוא הפסיק להשתמש, אלא כי בפעם הראשונה — הוא לא היה לבד בזה.