סטיגמה אצל מטפלים בהתמכרויות כלפי המטופלים

"אתה יודע מה הכי כואב לי?" שאלה רחל, אישה בת 45 שמתאמצת כבר חודשיים לטפל בהתמכרות שלה לקלונקס. "לא החרדה, לא הדיכאון - זה המבט הזה של הפסיכיאטר כשסיפרתי לו שאני לוקחת כדורי הרגעה יותר מהמינון שנקבע. כאילו אני פושעת, לא מישהי שמגיעה לה עזרה".

הסיפור של רחל הוא רק דוגמה אחת מני רבות שאנחנו שומעים במכון טמיר. 

שני מחקרים חדשים שיצאו השנה הוא שהסטיגמה כלפי התמכרות אינה רק עניין של "חברה מערבית לא מספיק רגישה", אלא בעיה שקיימת אצל אנשי המקצוע עצמם, גם רופאים וגם פסיכותרפיסטים, שאמורים להבין היטב את המורכבות הפסיכולוגית של מחלת ההתמכרות.

המחקר הראשון מלמד כי כ-30% מרופאי המשפחה והרופאים במיון מעדיפים לא לעבוד עם מטופלים הסובלים מהתמכרות למשככי כאבים או לקוקאין, זה לעומת רק 2% עם סוכרת ו־9% עם דיכאון.

מעניין שאצל רופאי מלר"ד נמצאה רמת הסטיגמה הגבוהה ביותר, אבל באירוניה מרה - הם גם אלה שהכי פעילים בטיפול בהתמכרויות:

28% מהם דיווחו שהם מטפלים באופן פעיל בהתמכרויות, לעומת רק 12% בלבד מרופאי המשפחה (Parish et al., 2025).

המחקר השני, שנערך בוונקובר, בקרב 71 מטפלי בריאות הנפש - כמו פסיכיאטרים, פסיכלוגים רפואיים וקליניים ואנשי מקצוע נוספים - גילה משהו מדאיג במיוחד. המטפלים שהרגישו "ניטרליים" כלפי טיפול בהתמכרות הציגו את הסטיגמה החזקה ביותר. הם היו פחות סובלניים, החזיקו יותר סטריאוטיפים שליליים, ובעיקר - היו פחות אופטימיים לגבי הצלחת הטיפול (Russolillo et al, 2025).

אנחנו מניחים שהבעיה קיימת אצל אנשי מקצוע שאומרים בגלוי שקשה להם עם טיפול במכורים. אבל מה שהתברר במחקר היה שדווקא אנשי מקצוע שלא הביעו אי נוחות גלויה החזיקו בדעות הקדומות הכי בעייתיות.

הסבר אפשרי הוא שהמטפלים פוגשים את המטופלים בעיקר במצבי משבר, כשהם תחת השפעת הסם ו/אולא משתפים פעולה. 

הנתונים, לפחות מתוך מחקרים אלו, מלמדים כי אנשי מקצוע שעובדים יום יום עם מכורים, קורסים לפעמים לנטייה לראות בהתמכרות משהו אחר, פחות לגיטימי בהשוואה להפרעות אחרות ב-DSM.

למה דווקא מטפלים בהתמכרויות מפתחים סטיגמה?

"אני עובדת כאחות פסיכיאטרית כבר 15 שנה" מספרת שרה (שם בדוי) מבית חולים במרכז. "אני רואה מטופלים עם סכיזופרניה, דיכאון חמור אפילו הפרעות התחזות - ואני לא שופטת, אני מבינה טוב מאוד שזה לא באשמתם. אבל כשמגיע מטופל עם התמכרות, יש לי קול פנימי שאומר לי שזאת הבחירה שלו".

הבעיה העיקרית כנראה היא שגם פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים ועו״סים קליניים לא זוכים תמיד להכשרה מספקת לגבי טבען של הפרעות התמכרות לחומרים, או התמכרויות התנהגויות (כמו התמכרות לפורנו, מסחר במניות ועוד). אם אתה מטפל שלא פגש את העבודה הקלינית עם מכורים, אפשר לראות איך אתה יכול ליפול למלכודת בה התמכרות נתפסת כביטוי של חולשת אופי ולא הפרעה שמבטאת פסיכופתולוגיה של ממש. 

במצב כזה המטפל מסתכל למשל על התמכרות לגראס ואומר לעצמו ״טוב אני מכיר אנשים בחיים שלי שמעשנים יותר מדי וויד, ואני יודע שזו נטייה דחפית ניתנת לשליטה, שאין לה מקום על הרצף המורכב של מצבים פסיכיאטריים.

מכירים?

•  ״הכל בראש, תמצא בתוכך את הגל המתאים להפסקת השימוש ותגלוש עליו״

• ״אין לא יכול, יש לא רוצה…״

• ״קצת כוח רצון ותשתחרר מהתלות הזאת״. 

אנחנו מטפלים באנשים עם מגוון בעיות פסיכולוגיות, נניח דיכאון קליני, מתוך הנחת עבודה שזהו מצב ביולוגי-נוירולוגי. אבל כשאנחנו מגיעים להתנהגות מתמכרת - שגם היא מצב ביולוגי-נוירולוגי - השיפוטיות והמוסריות נוטות להרים את ראשן. 

הסטיגמה בקרב מומחי נפש יוצרת נזק כפול. ראשית, היא פוגעת ישירות בטיפול - מטפלים פחות מאבחנים את ההתמכרות כבעיה העיקרית, פחות מפנים לסוג הטיפול בהתמכרות הנדרש ופחות מאמינים ביכולת של המטופל להיגמל.

מהצד השני ההתמכרות יוצרת הטיות קוגניטיביות, כמו טעות הייחוס הבסיסית: במקום לבחון את מצבו הכללי של המטופל, המטפל מייחס את כל הקשיים הנפשיים להתמכרות לבדה, ומשתמש בכך כפתרון טיפולי בלעדי. זו הדרך שבה נוצרת סטיגמה מקצועית שמוציאה מהפרופורציה את מורכבות החיים של המטופל.  

"כשהפסיכיאטר שלי הבין שיש לי בעיה עם קוק, כל הטיפול השתנה", מספר דוד, מטופל שעבר תהליך גמילה. "פתאום הכול נהיה 'בגלל הסמים'. הדיכאון שלי, החרדה, הבעיות במשפחה - הכל נכנס תחת 'תפסיק להשתמש ויעבור לך'."

בעיה רצינית אחרת היא שהסטיגמה גורמת למטופלים להסתיר את בעיות השימוש מהמטפלים שלהם. נתוני מחקר מראה שכ־52% מהמטופלים בשירותי בריאות הנפש יעדיפו לא לגלות את השימוש בסמים בפני המטפל. רובם עושים זאת מתוך חשש לשיפוטיות, מבוכה או השלכות מקצועיות, כמו שינוי תוכנית הטיפול והפניה לשירותי גמילה בסל הבריאות שעולים פחות (Pearce et al, 2020). 

איך להתמודד נכון מטופלים

אם אתה מטופל שחווה יחס שלילי מצד מטפל בגלל בעיית התמכרות, חשוב לדעת שזה לא אומר שמדובר רק בבעיה מוטיבציונית שלך או שאתה חלילה לא ראוי לטיפול איכותי.

המחקר הקנדי הציע כמה כיוונים לשינוי - 

• הכשרה משולבת: במקום להפריד טיפול פסיכולוגי בהתמכרויות מהמכלול האישיותי, מומלץ לשלב את שני התחומים בהכשרה הבסיסית.

• חשיפה מבוקרת: במקום חשיפה רק למטופלים במשבר, לארגן מפגשים עם מכורים נקיים, כמו חונכים שמסייעים למטופלים בקבוצות צעדים (כמו NA). לשמוע את הסיפורים המדהימים שלהם, על המסע הפסיכולוגי והרוחני שעברו בתכנית, יכולה להמיס כל סטריאוטיפ על מכורים.

• עבודה על דעות קדומות אישיות: לעזור למטפלים לזהות ולעבד בגילוי לב את הסטיגמה בה הם מחזיקים כלפי התמכרויות. ההתמכרות משקפת בעיה שניתן להבינה ממקורות מגוונים, בהתאם לגישה הביו-פסיכו-סוציאלית. 

במכון טמיר אנחנו רואים את ההבדל כשמטפלים עוברים הכשרה מתמחה בטיפול בהתמכרות. לא רק בידע הטכני - גם בהבנה שהתמכרות היא הפרעה מורכבת שדורשת טיפול רגיש ומותאם.

כמה עצות מהניסיון שלנו:

• חפש מטפל/ת מומחה להתמכרויות: ברור שמטפל שהתמחה בטיפול בהתמכרות יהיה פחות סטיגמטי ויותר יעיל.

• תהיה גלוי כבר בהתחלה: אל תנסה להסתיר את בעיית ההתמכרות. מטפל שמגיב בשיפוטיות פשוט לא מתאים לך. בסופו של דבר זה לגמרי שלו.

• בקש הסברים: אם המטפל מציע שיטת פסיכותרפיה או טיפול תרופתי (או שניהם), תגדיל ראש ובקש הסבר מפורט. למשל, איך ההתערבות הטיפולית הספציפית תעזור דווקא לך, אישית. ידע זה חשוב.

• זכור שזכותך להחליף מטפל: אם אתה מרגיש שיפוט או חוסר הבנה, זכותך לחפש מטפל אחר. אלה החיים שלך, מגיע לך הכי טוב ומדויק.  הרבה פעמים ריצוי אחרים הוא חלק מהבעיות האישיותיות של מכורים. 

מה שמשמח במחקרים האלה זה העלאת הנושא לשיח מקצועי. כשמטפלים בהתמכרויות מכירים בקיום הבעיה, כולל אם היא גורמת להם לתחושה לא נוחה, אפשר להתחיל להתייחס אליה ולנסות לראות מה עושים.

אנחנו רואים שינוי חיובי בגישת מטפלים צעירים יותר. הם מגיעים עם הבנה רחבה יותר של התמכרות כהפרעה מורכבת, ולא כבחירה מוסרית.

חלי ביקשה לשוחח איתי דקה. היא הגיעה אלינו למכון אחרי שני ניסיונות לטיפול בהתמכרות להימורים. שניהם העלו חרס, במאמציה עם הפסיכיאטר הקודם, שעבד במקביל לשני המטפלים. היא אמרה: "פה אני מרגישה שאני אשה עם בעיה רפואית, כמו כל בעיה אחרת, מרגישה פעם ראשונה שאני לא צריכה להתבייש בחולשה שלי להמר". 

ריגשה. האמת היא שהבעיה של חלי פחות אינטואיטיבית, אבל זו סטיגמה לכל דבר: 

עד לאחרונה, חלי פגשה מטפלים בהתמכרות שהתקשו לראות בה מהמרת כפייתית. אפשר להבין, היא באמת לא נתפסת כמו האוכלוסיה הטיפוסית של הסובלים מהימורים - חלי בעלת תואר שלישי, עובדת בביו-טק, נשואה, אמא. ״מה לה ולשימוש קומפולסיבי באתרי אינטרנט להימורים?״. אבל זה בדיוק העניין: מה שחלי הייתה זקוקה לו  (ועורר בה הקלה עצומה) זה מרחב טיפולי שרואה אותה כפי שהיא, עם האמת הבעייתית. היא התחילה לזוז לעבר החופש עם מטפלת שהציעה לה סביבה מתקפת, שהעבירה לה את המסר שאותו חלל בנשמה, אליו חודרת ההתמכרות, לא תלוי בשום דבר שנראה מבחוץ.

זה מה שכל מטופל צריך להרגיש - לא משנה ממי הוא מקבל עזרה, ולא משנה מה הבעיה שלו.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Van Boekel, L. C., Brouwers, E. P. M., van Weeghel, J., & Garretsen, H. F. L. (2013). Stigma among health professionals towards patients with substance use disorders and its consequences for healthcare delivery: Systematic review. Drug and Alcohol Dependence, 131(1–2), 23–35. https://doi.org/10.1016/j.drugalcdep.2013.02.018 

Parish, C., et al. (2025). Healthcare provider stigma toward patients with substance use disorders: A nationally representative survey of physicians and dentists. Addiction, advance online publication. https://doi.org/10.1111/add.70122 

Pearce, L. A., Homayra, F., Dale, L. M., Moallef, S., Barker, B., Norton, A., Hayashi, K., & Nosyk, B. (2020). Non-disclosure of drug use in outpatient health care settings: Findings from a prospective cohort study in Vancouver, Canada. The International journal on drug policy, 84, 102873. https://doi.org/10.1016/j.drugpo.2020.102873

Russolillo, A., Davies, M., Carter, M., Goodyear, T., & Jenkins, E. (2025). Comfort in providing care and associations with attitudes towards substance use: A survey of mental health clinicians at an urban hospital in Vancouver, Canada. Journal of Psychiatric and Mental Health Nursing, 32(3), 1‑9. https://doi.org/10.1111/jpm.13152