גורמים לפוביות | איך מתפתח פחד ממצב או אובייקט מסוים?

אטיולוגיה של פוביות 

 איך קורה שמצב ניטרלי

הופך לפוביה?

איך זה שיש לנו דווקא

פוביות מסוימות ולא אחרות? 

ואיך מבינה הפסיכולוגיה

את הסיבתיות בבסיס פוביות? 

פוביות הן פחדים מתמשכים, עזים ולא מציאותיים מפני אובייקט או מצב מסוים.

פוביות ספציפיות קשורות לחפצים ולמצבים מסוימים.

הן כרוכות בדרך כלל בפחדים הקשורים לבעלי חיים, סביבה טבעית, בעיות רפואיות או מצבים ספציפיים.

במאמר הזה נתמקד במקורות והגורמים להתפתחות פוביות.

נחקור את המכניזם בו מצב ניטרלי הופך לפוביה, ונבין מדוע סוגים מסוימים של פוביות הפוצים יותר מאחרים.

נציג מגוון תאוריות המסבירות את הסיבתיות של פוביות מנקודת מבט פסיכולוגית - 

נעסוק בהתניה קלאסית, תהליך שבו חוויות שליליות יוצרות קשר בין גירויים ניטרליים לתגובת פחד, וכן בהתניה אופרנטית, בה פוביה מתפתחת מתוך התנהגות המתגבשת באמצעות חיזוקים ועונשים.

לבסוף, נתן דגש לאספקט הקוגניטיבי בהתפתחות הפוביות, המתייחס לתהליך החשיבה ולדפוסי התגובה לחוויות שליליות.

בואו לקרוא: 

הגישה ההתנהגותית 

הגישה ההתנהגותית מתארת פוביות כלמידה הנרכשת בתהליך דו-שלבי: 

התניה קלאסית

התניה קלאסית יכולה לעתים קרובות להסביר התפתחות פוביה.

למשל, אם אדם חווה התקף חרדה תוך כדי עלייה במעלית, הוא עלול לקשר בין מעליות לבין פאניקה ולפתח הימנעות ופחד מוכלל לגבי כל שימוש במעלית.

כך, גירוי ניטרלי (מעלית) הוצמד עם תגובת תבהלה והפך למאיים בזכות עצמו.

התניה אופרנטית / אינסטרומנטלית

תהליך למידה אקטיבי יותר מהתניה קלאסית .

בהתניה אופרנטית פוביות נרכשות באמצעות חיזוק שלילי (ההתנהגות מחוזקת ע״י הסרה של תוצאה לא נעימה).

לדוגמה, אם ילד שסובל מפוביה מכלבים רואה כלב ביציאה לטיול, סביר שיתחמק מהכלב על ידי חציית הכביש.

כאן מופיע כבר מימד של פעילות קוגניטיבית:

כדי שלא תתעורר אצלי שוב תחושה קשה, אני צריך להמנע מהגירוי המאיים. 

המחיר הוא שהימנעות לא מאפשרת הכחדה של הלמידה הפובית ואפילו לא בדיקה שלה:

כיוון שהאדם אינו פוגש יותר את הגירוי המקורי, אין לו שום דרך לדעת האם החרדה עודנה בתוקף.   

אנדרו סקוט מסביר יפה על

תרומת שתי ההתניות (קלאסית ואופרנטית) ליצירת פוביות: 

פוביות לא-אסוציאטיביות

תיאוריית הלמידה רואה פוביות כתהליך אסוציאטיבי בין גירוי מותנה ללא מותנה - שילוב של החוויה השלילית יחד עם האוביקט הפובי יוצר פחד מותנה. כלומר, כל הבעייתיות נוצרת כתולדה של אירוע שנלמד.

אבל עובדות לחד ומציאות לחוד: המציאות הקלינית מלמדת שמרבית המתמודדים עם פוביות פשוטות אינם מסוגלים להצביע על נקודה בזמן שבה התרחשה טראומה ברורה שתוכל להסביר את הלמידה הפובית.

איך ניתן להסביר זאת?

הרי לפי ההסבר של תיאוריית הלמידה הסובלים מהפחד המותנה אמורים לזכור את האירוע המקורי. 

הסבר הגיוני אחד הוא שפוביות לא-אסוציאטיביות נובעות באופן ישיר מהתורשה, למידה גנטית שעוברת מאב לבן, ומייצגות הבדלים בינאישיים, תוצר של המורשת האבולוציונית שלנו. עכבישים, נחשים, תמיד היו מקושרים לסכנה, וכנראה שהרתיעה מהם מוטבעת כבר ב-DNA האנושי. 

פסיכולוגים התנהגותיים רדיקליים מתנגדים לעניין. הם יחפשו חוויות מוקדמות שיוכלו להסביר את הלמידה ויתחקו אחר האירוע הטראומטי שגרם לפוביה. מבחינתם מדובר כאן על קושי בזיכרון ולא בתורשת אינטילגנציה מדור לדור. 

הסבר התנהגותי להימנעות פובית

פוביה יכולה להתפתח גם אחרי מקרה חד פעמי של טראומה, בין היא ישירה או עקיפה.

כיצד ניתן להבין את האפקט ארוך-הטווח של רכישת פוביה בגלל אירוע בודד?

לפי עקרונות הלמידה הקלאסית והאופרטנית לא מסתדר מצב של למידה אחרי הצמדה חד-פעמית בין גרוי לתגובה. 

הסיבה לרכישה מהירה זו היא כי הימנעות תורמת לשימור של פוביות בכך שאיננה מאפשרת הכחדה של הקשר שנלמד.

ברגע שלאדם אין ברירה אלא להיחשף לגירוי ממנו הוא חרד, קיימת תמיד אפשרות לרכישת אסוציאציה חדשה - אם הגירוי עקושר להיעדר התחושה השלילית תהיה לנו הכחדה. 

הבעיה היא שאנשים פוביים מקפידים להימנע מכל סיטואציה בה הם נתקלים באובייקט או המצב המאיים.

ההימנעות יוצרת חיזוק שלילי בכך שהיא מפחיתה את החרדה, מה שגורם להנצחת ההתנהגות הנמנעת.

סטרס

מתח נפשי לטווח ארוך יכול לתרום ואף לגרום לחרדה ולדיכאון.

לחץ בעוצמה גבוהה מדי מפחית את היכולת להתמודד במצבים מסוימים.

מציאות חיים סטרסוגנית עלולה לגרום להעצמה של פחדים או חרדות, עד לרמה שלא רוצים להיות שוב במצבים כאלה.

לאורך זמן עלולה להתפתח פוביה.

האם פוביה יכולה להתחיל באופן פתאומי?

יש רק שני פחדים שכולנו נולדים איתם:

הפחד מנפילה ופחד מרעשים חזקים.

שאר הפחדים והספקות נלמדים במהלך התנסויות בחיים, לרוב בשנות הילדות.

 יחד עם זאת, ישנן גם פוביות שמתעוררות באופן בלתי צפוי, בדרך כלל במהלך גיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת.

הגישה הקוגניטיבית

הגישה הקוגניטיבית לפוביות (Beck and Emery 1985) מדגישה את התפקיד המתווך של דפוסי חשיבה ודימויים נפשיים המאפשרים הסתגלות אינדיבידואלית לגירויים פנימיים וחיצוניים. 

מחשבות כשלעצמן אינן נחשבות גורם לחרדה והתנהגות נמנעת, אך הן כן מייצגות מערכת מתווכת של עיבוד מידע לקוי.

לקות כזו בעיבוד המידע עשויה לנבוע מאינטראקציה בין פגיעות ביולוגית מולדת לבין היסטוריית למידה קוגניטיבית שנפגעה.

הגישה הביולוגית 

חוקרים יודעים כיום הרבה על האופן בו המוח מעבד פחד מותנה, בעוד שפחד מולד נותר עם יותר סימני שאלה מתשובות..

הגישה הביולוגית טוענת שנטייה מולדת היא מרכיב מכריע בפיתוח פוביה.

למשל, מחקרים מראים כי קיים רכיב גנטי לסיכוי ללקות בפוביה.

מעבר לגנטיקה, זיהו חוקרים פעילות-יתר באזורים ספציפיים במוח, בהם קיימת אבנורמליות במסלולים של מוליכים עצביים, כמו דופמין וסרטונין, בהשוואה לאנשים לא פוביה.

הגישה עסקה (ועודנה עסוקה) במאמצים לזיהוי פתרון תרופתי אופטימלי, כאשר מחקרים חדשים על יעילותן של התערבויות תרופתיות תומכים בתפיסה זו, למשל ראיות קליניות על שימוש בקנאביס רפואי כאמצעי לטיפול בפוביות.

תמיכה לסיבתיות תורשתית וגנטית: 

•  ל-31% של הקרובים מדרגה ראשונה יש פוביות בעצמם (לאו דווקא אותה פוביה).

•  אצל זוגות תאומים זהים שגדלו בנפרד קיימת הסתברות גבוהה יותר שלשניהם תהיה פוביה,בהשוואה לתאומים לא זהים.

• אין עדיין גן ספציפי שידוע לנו, אבל נראה שהגנוטיפ משחק תפקיד חשוב בפגיעות להתפתחות פוביה.

הגישה האבולוציונית

הגישה האבולוציונית מתייחסת לפוביה כשריד אבולוציוני מיותר של פחדים ממשיים ומוצדקים שהיו לבני האדם בקדמת דנא, שפשוט שרדו אצלנו.

פוביה מנחשים, למשל, נוצרה טרם גילוי האש, כאשר לאדם לא הייתה דרך יעילה להגן על עצמו בלילה, מה שהביא אותו לשינה עריבה על העצים.

כיוון שנחשים יודעים איך לטפס על עצים נרכשה פוביה ונותרה חרדה כתבונה גנטית שעוברת מדור לדור.

מאוד מעניין, אפרופו פסיכולוגיה אבולוציונית, שיש מספר מוגבל לסוגי הפוביות שאנו "בוחרים".

סביר שאבות אבותינו היו פוחדים גם הם מאותם אובייקטים או מצבים: גובה, מים, בעלי חיים, חושך, נחשים. קולטים? אין פוביה מאקדחים. הדריכות האנושית היא למידה גנטית, לא סביבתית (יש מחקרים על קופים שנולדו במעבדה ופיתחו פוביות רק כלפי אוביקטים ש"מפחידים באופן טבעי"). 

חשוב לציין כי הטיפול וההסבר הקליני המתאים ביותר כיום לפוביות הוא במסגרת הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית.

אובייקטים ומצבים אליהם בני אדם נוטים לפתח פוביות הם די מצומצמים והסיכוי שתתפתח פוביה כלפי מצב מסוים גבוה יותר מאשר למצבים אחרים. במילים אחרות, ישנן פוביות נפוצות יותר.

דוגמא: הסיכוי לפתח פוביה לנחשים גבוה יותר לעומת הסיכוי לפתח פוביה לארנבונים.

מה גורם לסלקטיביות הזו? האם אנו פשוט מגיבים לסכנה?

אכן יש יותר סיכוי לפתח פוביה למשהו שהוא באמת בעל פוטנציאל סיכון לעומת משהו שליו ועדין.

• בתחילת המאה ה-20 , Thorndike ניסה ללמד את ילדיו להתרחק מסכנות (חפצים חדים וכביש) ע"י למידה אופרנטית (עונש), אבל לא הצליח.

• בשנות ה-70, מחקר שהשתמש בהלם חשמלי לא הצליח ליצור פוביה לרובים (לעומת זאת כן הצליחו ליצור פוביה לעכבישים ונחשים).

הממצאים הללו לא יושבים בקנה אחד עם ההנחה של תגובה מותאמת לסכנה.

אם כך מה גורם לסלקטיביות?

 פרה-דיספוזיציה (מוכנות) אבולוציונית

• התגובות הפוביות אינן מתפתחות אוטומטית כלפי מצבים ואוביקטים מסוכנים, אלא כלפי סכנות שקיימות משחר ההיסטוריה האנושית. למשל - נחשים, חרקים, חושך, ברקים ורעמים, גבהים. לכן חיה, שהייתה קיימת גם בעבר, תגרום לפוביה, אבל רובה אוטומטי, כלי נשק שבהחלט קשור בחרדה, בקושי יעורר פוביה.

• תגובת חרדה והימנעות עשוי לספק יתרון הישרדותי.  בעבר, מי שנמנע מהאובייקטים הללו שרד יותר, לכן קיים סיכוי גבוה יותר שהתכונה השתמרה לאורך האבולוציה. כך התפתחה פרה-דיספוזיציה מולדת, נטייה להיעשות חרד ומפוחד כלפי אותם אובייקטים.

• מוכנות מולדת ללמידה - Preparedness -  חוקרים הגיעו למסקנה שפוביות הן לא רק תוצאה של למידה, הן גם בעלות אלמנט ביולוגי אבולוציוני- ישנה מוכנות ללמידה מסוימת ולא לאחרת. כלומר זו לא סתם התניה קלאסית אלא התניה קלאסית עם מוכנות מסוימת (יש מוכנות ללמוד את ההתניה הזו עם נחשים, אך אין מוכנות ללמידת ההתניה הזו עם הרובה).

הסתייגות- ישנם מקרים שלא מתאימים לרעיון הזה, יש פוביות שלא ניתן להסביר דרך פרספקטיבה אבולוציונית (למשל פוביה מכפתורים), אבל נכון לומר שהפוביות הנפוצות הן כאלה.

בסופו של דבר, בין אם ניתן להסביר זאת על ידי כך או לא, הטיפול הוא יעיל הן לפוביות אלה והן לפוביות אלה. 

הגישה הפסיכואנליטית

נסיים בגישה הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכיו, למרות שהם היו הראשונים שהעלו השערות לגבי מקורות הפוביה.

ההסבר הפסיכואנליטי להתפתחות פוביות מתאר אותה כמנגנון הגנה על האגו.

אחד ממנגנוני ההגנה להתמודדות עם החרדה שמעורר הקומפלקס האדיפלי הוא התקה (השלכת הרגש העצמתי כלפי אובייקט פחות רלוונטי אך סימבולי).

האדם מתיק את האנרגיה הנפשית, את הדחפים הקונפליקטואליים, את החרדה, כלפי אובייקט שהיה עד עכשיו ניטרלי ולא קשור.

מקורה של אותה התקה בפיתרון לא מספק לתסביך האדיפלי - חרדה לפגוע באבא, ובעקבותיה חרדת סירוס מנקמתו האב למשאלתו של הילד להתחתן עם אמא. 

בדרך כלל, וזה מעניין, לא מדובר באובייקט נטול משמעות, לפעמים יש קשר סימבולי בינו לבין האובייקט ממנו מתיקים את הפחד.

בואו לדבר עם מישהו

מוזמנים לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי, 

לשיחת ייעוץ קצרה, ממוקדת וחד-פעמית - 

הערכה מהירה, עם חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה מהירה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

14 בדצמבר 2023

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

גבאי, ש׳ (2018) האם טיפול בחרדות ובפוביות באמצעות קנאביס רפואי עובד?. בלוג מכון טמיר באתר אביליקו: http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=7258&postId=4218&lang=HEB

Cottraux J., Mollard E. (1988) Cognitive Therapy of Phobias. In: Perris C., Blackburn I.M., Perris H. (eds) Cognitive Psychotherapy. Springer, Berlin, Heidelberg. https://doi.org/10.1007/978-3-642-73393-2_9

Fritscher, L (2020). Psychoanalytic Theory of Phobias. In Verywellmind Website: https://www.verywellmind.com/psychoanalytic-theory-of-phobias-2671510

Garcia R. (2017). Neurobiology of fear and specific phobias. Learning & memory (Cold Spring Harbor, N.Y.), 24(9), 462–471. https://doi.org/10.1101/lm.044115.116