אחד המאפיינים המרכזיים של חרדה בכלל, ושל חרדה חברתית בפרט, הוא ניסיון להימנע מכל מה שמציף רגש לא נעים – גם אם אותו רגש קיים רק בתוך האדם, בלי קשר לאיום ממשי.
תופעה זו נקראת הימנעות מהתנסות פנימית (Experiential Avoidance), והיא מתארת מצב שבו האדם מנסה לדכא, לשלוט או להרחיק מחשבות, רגשות ותחושות שמעלות בו מצוקה, גם במחיר של פגיעה באיכות החיים.
אצל אדם עם חרדה חברתית, ההימנעות הזו עלולה להתבטא בצורה מתוחכמת:
ביטול השתתפות באירועים חברתיים, התחמקות משיחות חולין, או אפילו שתיקה יזומה כדי לא לחשוף רעד בקול.
אבל אפילו אם שאין הימנעות התנהגותית מוחלטת, יש לעיתים קרובות ימאבק פנימי מתמשך בין הרצון לא להרגיש את הלחץ, לא להסמיק, לא להתבלבל, לא להיראות פגיע.
וכאן בדיוק נוצרת מלכודת, כי ככל שמנסים לא להרגיש כך מתעצמת התחושה. המאבק עצמו נעשה מקור עיקרי ללחץ, הרבה יותר מהסיטואציה החברתית עצמה.
תמר, בת 27, מתארת פחד עז לדבר בישיבות צוות. היא אינה נמנעת מהן – אבל לפני כל סבב דיבור, היא עסוקה בלהרגיע את עצמה בכוח, בודקת כל דופק, מדמיינת איך לא תתבלבל. ככל שהיא מנסה "לא להרגיש", החרדה מתגברת. היא לא נלחמת במציאות – אלא בעצמה.
בטיפול בגישת ACT, עובדים עם המטופל על פיתוח קבלה של החוויה הרגשית כמרחב טבעי, לא כאויב. לא נלחמים בתחושה, פשוט נותנים לה מקום ומחזירים את המוקד למה שחשוב באמת.
אי־נוחות רגשית היא לא האויב – הבריחה ממנה היא זו שמצמצמת את החיים.