מכון טמיר לפסיכותרפיה
מחוגי השעון מעידים שחלפה רבע מאה, זה אמיתי, זה הזמן בינם לביני, אלה שנושאים בנפשם ובגופם את המלחמה על המדינה, הם הילדים שלי וחברים של הילדים שלי.
מעט מאוד השתנה בין הדורות, כלום כמעט.
הנשק המקוצר שקיבלה הבת שלי נראה כמו המקוצר שנתנו, אולי קצת פחות פואטי.
ניסיתי לדבר איתה לפני זמן על הקשר בין חייל לנשק שלו - בהתחלה זרות, אחריה יראה, ואז כעס, אחר כך טיפוח, כרבול, אינטימיות, פרידה.
הנשק משפיע על החייל כפי שהחייל משפיע על הנשק.
היא מקשיבה, מתייחסת במכוון ברובד אפידרמי, לדעתי היא רואה בדיון הזה מכשול פוטנציאלי.
או שהיא ממננת.
היא וחברים שלה נמנעים לדעתי כמה שניתן מחשיבה על מה שלא ניתן לחשוב עליו ולכן הם מקפידים להשתמש במשורה בפונקציית ההרהור.
שימוש כזה יכול להוביל למפולת אסוציאטיבית מסכנת, כזו שעלולה להיקרש ברגע של חוסר קשב לכדי עיסה אובססיבית, כמו שיר רע שנתקע בראש ימים ושבועות.
צה״ לא פרסם עדיין תו״ל רשמי, אבל הרעיון הוא לחשוב יעיל ומוקפד, לא לאפשר למחשבה טורדנית בודדה לתפוס עמדה שלטת, למנוע מקוגניציה עממית את ההתהוות הטבעית לדרישה ותביעה של זכות השיבה על עצמה, שוב ושוב.
דאגה בלב איש ישיחנה
משלי יב, כה*
בשנתיים האחרונות אני מדבר עם רבים מהחיילים והחיילות האלה, בעיקר בשיחות ייעוץ בזום או אחד על אחד במשרד - עשרים דקות כל פעם.
מנקודת ראות כזו נחשפתי לסוג של ביופסיה נפשית ייחודית, מציאות אותנטית שמתאפשרת בשיחה עם זר ברכבת.
קצר ומעז.
כשמדברים כל כך קצר, יש לפעמים מגע בלב הליבה. אתמול פגשתי את אורית (שם בדוי), בדיוק יום לפני שמלאו שנתיים לשביעי באוקטובר.
היא לא רוצה לפגוש קב״ן, למרות ההמלצות שלי בהתחלה ובסוף השיחה. אבל כן אמרה שתשתף את המפקד.
היא אפשרה לרגע פרספקטיבה אל הסיפור הקולקטיבי: קצינה מהמרכז, בת 21, משרתת ביחידה בדרום. כל משפט ארוך שלה הסתיים באותה הסתייגות: "לא נלחמתי אף פעם פנים אל פנים, לא הסתערתי, לא היו לי התקלויות". אבל היא מתקשרת כי איכשהו היא פוחדת להירדם כבר שבוע. זאת הפעם הראשונה בשנתיים האלה שהיא באמת בחופשה רגילה, כלומר רגילה בלי קורס צלילה, בלי תכניות. היא נחה בבית כבר שמונה ימים, ולא עושה כמעט כלום. רק חושבת.
איכשהו כל המחשבות שלה מתמגנטות לאותה מילה - מוות - שלה, של בני משפחתה, של אנשים שפגשה. 21 שנה זה המון זמן, בעיקר אם אתה סופר אבידות.
חללים. דור הילדים שלנו פוגש בעל כורחו במילה מדויקת לאדם שהיה ונעלם.
היא תיארה פחד להירדם, כאילו שאם תיכנע לשינה היא עלולה לא להתעורר. כולם מסביבה מרגיעים: היא צעירה, היא בריאה, לסיכוי שזה יקרה אין סיכוי. אבל איפה היא, היא בכלל מתקשרת עם פחדים שאין להם מילים, עם רוחות התקופה.
היא פוחדת לעצור. פוחדת לחשוב על כל מי שאיננו, ההוא שנפצע, ההיא של ההוא שנחטף וזה שסתם כבה.
מה הם יספרו לילדים ולנכדים על השנתיים האלה?
הזמן בין מלחמת לבנון הראשונה ל-2023 היה משחק ילדים בהשוואה למה שנפל עליהם.
איכשהו נראה לי שהם לא מחפשים סיבה גדולה או אידיאולוגיה, או סיסמאות. הם חיים על תדר של קיום פשוט. לקום בבוקר, ללכת, לנשום, לדבר, אינרציה של חיים שמסרבים להפסיק, משהו דק ושקט שמחזיק את האדם והקבוצה המיידית שסביבו, גם כשהכול מאיים להתרוקן ממשמעות.
ההתבגרות המואצת של הילדים היא מצב קיומי שמאלץ את הנפש לבנות את עצמה שוב ושוב על חורבות מה שהייתה, מבלי לדעת אם הפעם תעמוד. ההכרה בסופיות, באבסורד, בכך שאי אפשר להחזיר את מה שנלקח, היא לא סוף הדרך אלא נקודת ההתחלה המתחדשת. מתוך ההבנה שאין מה לתקן, נשאר רק לנשום ולבנות מחדש.
החברה סביב הילדים נבחנת במקום הזה. אנחנו צריכים לפתח מוכנות לשהות לצדם בחושך. להפסיק לזרז אותם אל האור, לתקף במקום להציע פתרונות. כמה קשה להיות שם איתם, בלי מילים מיותרות, עד שהחיים עצמם יעשו את העבודה, כמו שהם עושים תמיד. הטראומה המתגלגלת מכריחה את הנפש להשיל את מה שנבנה כזהות אישית, ולהתחדש.
כתיבה:
איתן טמיר, MA
* פרשנות הפסוק משתנה לפי המשמעות המיוחסת למילה ישיחנה: על פניו, שלמה המלך התכוון ל״לשוחח על הדאגה״, אבל יש הסוברים כי כוונתו הייתה דווקא להסחת הדעת ממנה.