הפתעות בטיפול פסיכולוגי | מטפלים משתפים בחוויה מפתיעה ומלמדת

ליה רינג

ליה רינג, מטפלת במכון טמיר פתח תקווה

יש לי מטופל שהעבודה העיקרית איתו היא לראות את האחר/ת (למשל, זוגתו, חבריו ללימודים וכד').

הוא מטופל שלי שנתיים ולצד ההכלה הרבה והשהייה איתו במקומות בהם קשה לו "לצאת" מתוך עצמו בשל חסכים מוקדמים, הוא מתקשה לראות ולהכיר בצרכיו ורגשותיו של האחר.

בהקשר זה, בפגישה האחרונה שלנו, הוא התייחס לפציעה שלי ואמר שמעולם לא נשבר לו איבר והוא לא יודע איך זה מרגיש ושאל לשלומי-זה מה שהפתיע אותי.

בהתחלה שתקתי וניסיתי להבין עם עצמי את המשמעות של האמירה שלו:

מחד, האם באופן לא מודע המטופל תוהה אם אני פנויה אליו כמו גם האם אני יכולה להתכוונן לסובייקטיביות שלו? 

מצד שני, הוא חשב עליי והביע דאגה אמיתית, גם אם עשה זאת דרך חוויה שאינו מכיר (שבר). 

הוא הצליח לראות את האחרת. 

במהלך הפגישה עודדתי אותו לדבר על כך ושוחחנו על הקושי לראות אותי עם חבלה ועל מה שזה מעורר בו. 

למדתי משהו חדש במקרה הזה: לצד החשיבה הנשענת על עמדה דינמית טיפולית שלי, בהחלט ניתן לראות התקדמות טיפולית גם במצבים בהם המטופל "בורח" מעצמו ו"עסוק בי".

חשוב לזכור לא להיות "נעולה" מחשבתית גם במצבים אלו.

במילים אחרות, המציאות מאפשרת שיח אחר שעלול היה להתפספס אילולא שברתי את האגודל...

כל שבר הוא הזדמנות לאיחוי :) 

ד״ר נועם זילברמן

ד״ר נועם זילברמן, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית, מכון טמיר תל אביב

חשבתי על השאלה הזו רבות.

אני חושבת שהפידבק הכי מלמד שקיבלתי, ושגם חזר על עצמו, זה בנוגע לזהירות בטיפול.

היה לי מטופל ששמתי לב בשלב מסוים שאני מאוד זהירה איתו, ושוקלת מילים, מחשש שאם אגיד דברים מסוימים אפגע בו, או שזה יהיה יותר מדי עבורו.

אחרי לא מעט זמן, כשהרגשתי שזה כבר משפיע מדי על היכולת שלי לשבת מולו בצורה פתוחה וכנה, פתחתי את זה בהדרכה שלי והבנתי שאולי אנחנו מפספסים דברים בגלל הזהירות שלי.

בעקבות זאת העזתי לפתוח את הנושא מולו.

אמרתי לו שתקופה מסוימת אני מרגישה שאני מאוד זהירה מולו ומגינה עליו, ושאשמח לשמוע ממנו האם הוא זקוק לזהירות הזו.

הייתי די בטוחה שהמטופל יעריך וירצה את הזהירות הזו, אך להפתעתי הוא אמר לי שהסביבה שלו תמיד זהירה איתו, והוא דווקא מבקש ממני לפתוח את הדברים, ולא להגן עליו.

זה איפשר לדברים חדשים לגמרי להיפתח בטיפול, ונוצרה תנועה מאוד משמעותית.

בעקבות ההתנסות הזו, כשאני מרגישה זהירות מול מטופל אני תמיד פותחת את זה, ולהפתעתי ב-100% מהמקרים (עד כה) המטופלים ביקשו ממני לא להיות זהירה.

זה לימד אותי שני דברים חשובים:

קודם כל תמיד לשאול, ולא להניח שום-דבר.

דבר שני, המטופלים לא כאלה שברירים, יש להם מספיק הגנה מהסביבה ופעמים רבות הם מגיעים לטיפול דווקא עם פתיחות למשהו אחר ולעיתים ישיר יותר.

אילנה רמאן

אילנה רמאן, מטפלת במושב ניר בנים, מכון טמיר בדרום

לפי התפיסה שלי כמטפלת, אני נמצאת בתהליך מתמיד של למידה ממטופליי.

כל מטופל 'מפתיע אותי' בדרכו הייחודית, ובכל קשר טיפולי נוצרת עם הזמן שפה ייחודית בחדר הטיפול, המתאימה למטופל הספציפי.

אחד הנושאים המאתגרים והמעוררים שאלות בעבודה עם ילדים, הוא השמירה על המסגרת הטיפולית, כאשר ילדים פעמים רבות מבטאים קושי והתקוממות סביב המסגרת שמוגדרת כגבולות הטיפול, הכוללים את משך הטיפול, מסגרת הזמן של הטיפול, כמו גם הטכניקה הטיפולית.

כמובן שקשיים אלה מלמדים אותי רבות על עולמו הפנימי של הילד, ועל האופן בו חווה את סביבתו, במהלך ההתפתחות הרגשית שלו.

ילד בן 8 שהיה בטיפולי לפני מספר שנים והגיע על רקע חרדות והתפרצויות זעם בבית, ביטא התנגדות תקיפה לקיים את הטיפול בחדר הטיפול, ותבע להיות בסביבה הטבעית שמחוץ לקליניקה.

כמטפלת, אני מאמינה בערך הרב שיש בסביבה טיפולית יציבה, קבועה, מוגנת ופרטית, אשר מאפשרת לילד להביא את עולמו הפנימי הסוער בצורה בטוחה.

נסיונותי לישם עקרונות אלו בעבודה הטיפולית עמו כשלו. ניכר היה שעבורו חדר הטיפול הסגור מעורר חרדה רבה מדי, וכי הוא מגלה סקרנות ותשוקה רבה לחקור את הטבע שמסביב לחדר הטיפול.

תוך כדי התהליך, חיפשתי יחד עימו פתרון שישלב את הצרכים והנטיות הטבעיות שלו, ביחד עם העקרונות הטיפוליים שלי.

קיימנו משא ומתן על תכנון זמן מתאים של השעה הטיפולית ובנינו יחד מבנה חדש של שעה טיפולית אשר שילב בתוכו שהות בחדר הטיפול כמסגרת מארגנת ואוספת בתחילת ובסיום שעה, ונוכחות משותפת בסביבה שמחוץ לחדר בזמן שנותר.

התאמה זו, של מסגרת העבודה, שהיא תשתית לטיפול, היתה קריטית כדי ליצור עימו קשר טיפולי.

עם הזמן הוא חש בטוח יותר לפגוש את עצמו במרחב של חדר הטיפול.

ממטופל זה למדתי, כמה חשוב לבחון את ההתאמה של העקרונות והתאוריות הטיפוליות שלנו לאדם שעומד מולנו, כאשר לעיתים אנו נדרשים לחרוג מגבולות המסגרת שנראית לנו כתשתית לעבודתנו, לטובת מסגרת טיפולית ספציפית המתאימה לצרכים, לנטיות ולקשיים של המטופל.

כרמי דואק 

כרמי דואק, מטפלת CBT במכון טמיר תל אביב

לפני כמה שנים טיפלתי בנערים בתיכון במרכז הארץ.

אחד המטופלים היה ש׳, בן 14.

בפגישות הראשונות עימו יצירת הקשר היתה מורכבת, הוא לא הסכים לשתף פעולה ולא נענה לקריאות החיזור שלי.

בפגישה השלישית עימו הוא אמר לי כך:

"בואי נהיה עם הטלפונים. תגידי לאמא שלי ולמורה שלי שדיברנו. אני יודע שאת מעדיפה להיות בטלפון".

ברגע הראשון נבהלתי מאמירתו.

חוויתי אותה כתוקפנית,

חשתי ייאוש ותסכול מהמצב אליו נקלענו וחשבתי על כך שלא עשיתי מספיק כדי לגרום לו להיפתח אך רגע לפני ש'הרמתי ידיים' החלטתי לפנות אליו בשאלה:

"אתה מרגיש שאתה לא מספיק מעניין אותי עד כדי כך שאני אעדיף להיות עם הטלפון במקום לשוחח איתך"? והוא ענה שכן. המשכתי.

"גם אתה כמוני לא יודע מה לומר לי ואתה לא יודע אם כדאי לך להיות פה או לא ואתה בעצם חושש"? הוא ענה שכן. משם סיפרתי לו על החששות האישיים שלי לפני כל טיפול, על המשמעות של יצירת הקשר והודיתי לו על הכנות בה פנה אליי. 

המקרה הזה לימד אותי על חשיבותה של מוטיבציה בטיפול.

כאשר הגורם המפנה הוא בית הספר והוא מחייב את הילד בטיפול עלולה להיווצר התנגדות והמוטיבציה ליצירת ברית טיפולית הנחוצה לתהליכי השינוי תהיה נמוכה.

עם מטופלים מתנגדים כדאי לערב מערכות נוספות בחייו אשר כל אחת מהן תפעל לפי נקודות החוזק שלה בקשר עם הילד על מנת לסייע להגביר את תחושת המוטיבציה.

חוסר מוטיבציה בטיפול בילדים יכול לנבוע מכל מיני סיבות כמו:

לקויות למידה, תחושות של כישלון, בושה, תסכול קשיים חברתיים וכו'.

במקרים כאלה, לעניות דעתי, נכון להתעכב בשלב הראשוני של הערכה מוקדמת של זיהוי המוטיבציה לטיפול שכן עיקר המוטיבציה לשינוי צריך להיות אצל המטופל ולא אצל שאר הגורמים המעורבים. 

אילנה קאופמן

אילנה קאופמן, מטפלת במכון טמיר תל מונד 

 מרגש ומרתק לפשפש בזכרוני ולהיזכר בפידבק ממטופלים.

פידבק ללא מילים, פידבק של חיוך שהופיע לפתע בפניו של מטופל העוטה בדרך כלל ארשת פנים רוויית מתח וסבל, עורר בי התרגשות מיוחדת.

בפגישתנו הראשונה סיפר לי על המקום ממנו עלה לישראל. הייתי סקרנית לדעת וקראתי על המקום ממנו עלה ארצה.

כאשר שיתפתי אותו במה שקראתי על אתר טבע מרשים בארץ ממנה עלה, התרככו פניו,

אור בקע מתוך עיניו וחיוך עלה על שפתיו.

החיוך הנדיר שלפתע עלה, האור בעיניו ממלא אותי בהתרגשות מיוחדת.

כאם הנרגשת נוכח חיוכיו הראשונים של תינוקה נרגשת, גם אני, מתוך הבנה שההתעניינות והניסיון שלי ללמוד אודות סביבתו הקודמת מילאו מעט את תחושת הריקנות שלו ויצרו עוד נדבך בקשר שלנו.