מכון טמיר לפסיכותרפיה
גוסטינג הוא מונח לתיאור תופעה המתארת היעלמות חד צדדית פתאומית שאינה מוסברת, ומגיעה מהמילה Ghost , רוח רפאים.
לרוב, משתמשים במונח גוסטינג כדי לתאר התפיידות בעולם הדייטינג (LeFebvre, 2017), אך למעשה הוא נפוץ גם ביחסים תעסוקתיים ובכלל זה קשרים טיפוליים
אין כמעט מטפל/ת מנוסה שאינו מכיר את התופעה בה מטופל/ת נעלם ללא הסבר ולא נענה לניסיונות התקשרות מצידו.
מהצד זה נראה נסבל ולא דרמטי, אבל במציאות מדובר באירוע שיכול לעורר תחושה קשה ביותר המלווה בדאגה, תסכול, חרדה, כעס והחמצה.
אידיאלית, היינו רוצים לסיים תהליך טיפולי כאשר הסימפטומים כבר לא מנהלים את המטופל ופוגעים באיכות החיים שלו.
אנחנו יודעים כי לא תמיד ניתן להעלים סימפטומים.
השאיפה היא ללמוד לחיות איתם בצורה מיטיבה יותר, "להפוך את הסבל לנסבל", לכח מניע המאפשר לאדם לאהוב ולעבוד, כפי שהגדיר כבר זיגמונד פרויד, לפני יותר ממאה שנים (בתוך Gabbard, 2009).
פרויד הגדיר את הקריטריון לסיום טיפול נפשי באופן הבא:
"כאשר לאנליטיקאי יש השפעה כה מרחיקה לכת על המטופל, עד שלא צפוי לחול בו שינוי נוסף במידה שתימשך האנליזה".
-- פרויד, בתוך 'אנליזה סופית ואין סופית', 1937
יש שיאמרו שזו הגדרה אידיאלית למדי.
אך בחיים כמו בחיים, ושלא כמו בסיומן של אגדות, כמעט תמיד קיים פער בין האידיאל לבין המציאות, בין המצוי לרצוי, ולסיום טיפול יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות.
סיבות אלו הן לא בהכרח תוצר של מיצוי עבודה משותפת, אלא נובעות מאילוצים שונים – תזמון, העדר פניות רגשית לעבודה פנימית ולתהליכי שינוי, מחסור במשאבים כלכליים וחברתיים, מעבר מקום מגורים ואף העדר התאמה בין המטופל למטפל (כן כן, כמו בכל קשר חברי וזוגי – גם בקשר טיפולי, כימיה, ולא רק גישה טיפולית, היא עניין הכרחי).
כמו הרבה סוגיות בטיפול, גם פרידות הן הדהוד לחוויות קודמות המשתחזרות במרחב שבין המטפל למטופל.
באופן פרדוקסלי, טיפול נפשי, בהגדרתו, מאלץ מטופל להתמודד לא פעם עם הקשיים בגינם פנה מלכתחילה לטיפול.
מכאן, לדוגמא, מטופל הסובל מקשיים ביחסים בינאישיים, או מתמודד עם חרדה חברתית, או חושש מעימותים, עשוי לרצות לסיים את הטיפול טרם זמנו ועל ידי גוסטינג.
חשוב להדגיש כי הבחירה שלא להמשיך בטיפול תמיד לגיטימית, גם אם היא קשורה בקושי להניע שינוי.
זכותו של אדם לבחור האם, מתי ובאיזה אופן לפעול לרווחתו.
הבעיה עם גוסטינג היא היותה מעשה של התחבאות, בכך שמשמעותה בחירה שלא לעמוד מאחורי החלטה בצורה ישירה.
באופן זה הסימפטומים והקונפליקטים, אותם הגדיר פרויד ככוח מניע, מהווים מניעה בפני צעד שכשלעצמו הוא בעל ערך תרפויטי, גם אם הטיפול יתחיל וייעצר בו.
המחבואים הם עונג זמני אך עם פוטנציאל סכנה גדול בהמשך, כפי שהיטיב לנסח דונלד ויניקוט:
"זה אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא"
-- ויניקוט, 1971, בתוך 'עצמי אמיתי, עצמי כוזב
הבחירה להימנע מפרידה עשויה לשלול מהמטופל הזדמנות יקרה מפז של התעמתות עם קושי ועם הסיכוי לצמוח כתוצאה מכך.
הימנעות היא תגובה לחרדה, והיא אכן "מצליחה" במובן המיידי להוריד את המפלס, אך במחיר של הגברת החרדה ותקיעות בדפוסים שעלולים להזיק בטווח הארוך.
זה בסדר לומר –
"אני לא מרגיש מוכן כרגע לעשות תהליך של שינוי...
"משהו בתנאים של הטיפול לא מתאים לי"...
"אני לא מרגיש שינוי וזה מתסכל אותי"
"אני מעוניין לנסות שיטת טיפול אחרת"
טיפול הוא מרחב בטוח בו אפשר, רצוי וכדאי לומר את האמת כדי להפיק ממנו את המיטב – גם אם האמת היא לא נעימה, מביכה, מעוררת חרדה או בושה או מעמתת.
גם כאשר האמת כרוכה בהעברת ביקורת, בדחייה של הגן הספציפי של המטפל הספציפי. אמירות אלו עשויות לקדם שיח מקדם ושינוי התנאים הדרושים, בין אם במסגרת הטיפול ובין אם בהחלטה משותפת, מושכלת ושלמה שזה אינו המרחב המדויק.
כך או כך, זה מעצים כשאנחנו מצליחים להתגבר על דברים שהיינו מעדיפים להימנע מהם, שאנחנו אומרים מה שאנחנו רוצים וצריכים ומה שלא, ובתקווה גם זוכים להיות נשמעים, מוערכים ומכובדים על החלק הזה במסע האישי שלנו.
גוסטינג ופיתוי עץ הדעת
הנושא של גוסטינג והעדר לקיחת האחריות על בחירות מהדהד עבורי את סיפור עץ הדעת.
גם שם, לעניות דעתי, המוקד אינו בהתמסרות לפיתוי ולאכילה מפרי עץ הדעת. אלא בניסיון להשליך את האחריות מעצמך.
הבושה שמעורר העירום והניסיון להסתירו, הוא אקט אנושי, וסמל לתחושות הפנימיות הקשות שאנחנו נושאים איתנו כאשר יש עדות של אחר לחלקים שאנחנו לא שלמים איתם ומבקשים להשאירם חבויים, לעיתים גם מעצמנו. הסיפור נגמר בגירוש, בכאב ובעבודה קשה – אין יותר גן עדן אוטופי, מקום נטול מודעות לפגימות ולפגיעות האנושית שלנו, בו הכל נגיש לנו, מוחשית וסימלית.
מאותו רגע עלינו ובאפשרותנו להשלים עם העירום והבושה ולהמשיך לסלול כך את הדרך שלנו. יש לנו את האפשרות, אם נרצה, גם לייצר גן יפה, ודאי לא מושלם, ובהחלט, בעבודה לא פשוטה, אך כזו שיש בו סיכוי ותקווה לצמיחה אישית וליכולת לקצור פירות.
סוד הגן הנעלם
אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה גם על סיפור הילדים הידוע סוד הגן הנעלם. ספר קסום שמגלם סיפור על חברות אמיצה ועל כוחה של התמדה בתהליך של שיקום גן עזוב.
גן זה הוזנח עם מותה של בעלת אחוזה, בעוד אלמנה בורח למסעות בעולם, ומותיר את בנם החולני לבד להשגחת צוות העובדים.
אל האחוזה מגיעה קרובת משפחה רחוקה ויתומה, שמטפחת אט אט את הגן ומפריחה אותו מחדש, יחד עם אותו בן חולני. שיקום הגן הוא שיקום נפשם הכואבת של אותן דמויות שלא היו מסוגלות לשאת את כאב הפרידה של אהוביהן, והשיקום הזה אפשרי רק בשל נוכחות אל מול הפרחים הנבולים בגן ומגע עם הקוצים שבו.
וכפי שלכל פרי בטבע יש את העת שלו, כך גם לנפש האדם, ואדם זקוק אף הוא לתנאים כדי לגדול, ביניהם גם תזמון נכון, סבלנות ותקווה.
וזהו על קצה המזלג סוד הגן הנעלם, וסוד המטופל הנעלם…
סמוי מן העין אך לא מהלב, היעדרות שהיא נוכחות בדרכה שלה...
** מוקדש לכל המטופלים שבחרו להיעלם ולהיעדר, אך לא להישכח, בתקווה שיבוא יום וימצאו את הדרך שלהם.
וגם למטופלים הנוכחים, שמלמדים ומזכירים לי מדי שבוע את הלא מובן מאליו – את האומץ להתבונן על כל מיני סוגים של עירום, בנוכחותי מתוך אמון ביניהם וביני, וחשוב מזה בעצמם, ואת ההזדמנות לחוות רגעים קטנים של נחת תחת עצי הגן.
*** נכתב בהשראת:
כתיבה:
קרין אמיתי, MSW,
תלמידת התכנית התלת-שנתית
לפסיכותרפיה בגישת ויניקוט
עדכון אחרון:
11 במרץ 2022
מקורות:
ויניקוט, ד. ו. (1971). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.
טמיר, א׳ (2020) אנליזה סופית ואינסופית | פרויד (1937) | מתי מסתיים טיפול נפשי?. באתר מכון טמיר לפסיכותרפיה: https://www.tipulpsychology.co.il/articles/analysis-terminable-and-interminable.html
פרויד, ז. "אנליזה סופית ואינסופית" (1937). מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2002, 201-227.
Gabbard, G. O. (2009). What is a “good enough” termination?. Journal of the American Psychoanalytic Association, 57(3), 575-594.
LeFebvre, L. (2017). Ghosting as a relationship dissolution strategy in the technological age. The impact of social media in modern romantic relationships, 219-235.