בעקבות הדחף הקומפולסיבי | למה קשה להשתחרר מטקסים כפייתיים?

 

 

פרופ׳ קריסטין פורדון היא מומחית וחוקרת ידועה של OCD.

 

היא מתחקה אחר מקורות ההפרעה והטיפול בה ובתקופה זו בפרט היא מנפצת כמה מיתוסים סביב קומפולסיות.

 

פורדון כתבה את הספר ״להתגבר על מחשבות טורדניות״ (2011), שתורגם לעברית בהוצאת אח.

  

להלן כמה נקודות שלמדתי מתוך הרצאתה, במסגרת יום העיון השנתי של OCD.UK, שהתקיים בזום ב- 27-28.11.21. 

 

 

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

 

 

 

 

בעקבות הדחף הקומפולסיבי

 

לאורך השנים, חוקרי OCD עסוקים יותר באובססיות, הרבה פחות בקומפולסיות. 

 

חבל, כי בינתיים הפרוגנוזה של OCD, גם אחרי טיפול בחשיפה ומניעת תגובה, לא באמת מצליחה להמריא: 

 

כאשר לוקחים בחשבון נשירה מטיפול, רק מחצית מסיימים בהצלחה. 

מתוך מי שבכל זאת מסיימים טיפול, 80-90% מראים הפחתה של כ--40% מהתסמינים. 

 

 

מדוע טיפול יעיל ומוכח לא מצליח להיות גם תוצאתי?

 

פורדון מנסה לפענח שאלה זו דרך מאמץ לזהות -

מה עומד מאחורי הדחף הקומפולסיבי?

 

על פניו זה ממש ברור: 

לפי הטקסט הרשמי ב-DSM-5, טקסים נעשים כדי להפחית חרדה או למנוע נזק.

 

אלא שפורדון מצביעה על כך שהנושא לא באמת נחקר... 

 

ביצוע של קומפולסיות יכול הרי להגיע מהרבה כיוונים, לא רק למטרות רגיעה וניהול סיכונים פנימי. 

 

ההחלטה להפסיק טקסים כפייתיים מתבססת על תחושה מורגשת ש״עכשיו אפשר להפסיק״.

אבל תחושה איננה עובדה וגם קשה לקבע תחושה כזו כשינוי עמיד. 

מעגל הקסמים של ביצוע טקסים

 

פול סלקובסקיס, בעקבות רחמן, טען כי חזרתיות מחזקת חזרתיות.

 

פורדון מסכימה איתו ואף אוששה הנחה זו במחקריה: 

 

ככל שאנחנו חוזרים על פעולה, כך נהיה פחות ופחות משוכנעים בהצלחתה. 

אנחנו מתחילים לעבוד על אוטומט ולא לעבד את ההתנהגות, להטיל ספק, לזכור פחות, להיות פחות קשובים, פחות בוטחים בחושים ופחות ממוקדים בהתנהגויות הביטחון שנועדו להגן מפני החרדה. 

אנחנו גם פחות סומכים על עצמנו ומחפשים פיצוי התנהגותי, אישור חיצוני, אבל מצד שני גם מרגישים על כתפיינו אחריות-יתר שמקורותיה פנימיים.

 

פעם סברו שלאובססיבים יש בעיית זיכרון, מה שתומך בבדיקות / התנקויות חוזרות ונשנות. 

אבל בסוף מדובר באגדה אורבנית:  

זה לא שלאנשים עם OCD יש בעיות זיכרון, פשוט זיכרון העבודה שלהם מוצף משימות שנערמות תוך כדי הקומפולסיות. 

יתירה מכך, הם מצליחים לזכור יותר טוב פרטים שקשורים לאובססיות, כמו זיהום וכו׳.

 

ככל שעולה הספק עולה גם הצורך בוודאות. 

ודאות מאוד מתגמלת, אך אינה ברת-השגה. 

 

במחקרי יומן שביצעה פרודו, התבקשו משתתפים לתעד את הטקסים הכפייתיים ב- Diary study. 

 

יש כמה ממצאים מעניינים:

 

1. מצוקה סביב האובססיה לא נמצאה קשורה לאורך הטקס או למספר החזרות.

2. הקומפולסיות עובדות ומהר - הן מפחיתות אובססיות. הן מעניקות נחמה ודה-אסקלציה. כמו בהימורים, מדובר בהתניה אופרנטית מבוססת לוח חיזוקים חלקי.

3.  כאשר הסיכון גבוה יותר  (להכין משלוח מנות) כך עולה צורך חזק בוודאות (״להיפטר לגמרי מהחיידקים!״)

 

 

מה כל כך מספק בביצוע של טקס קומפולסיבי?

 

• תחושת סיפוק אישית.

• השלמת הטקס כמו שצריך.

• להימנע מזה שייתפסו אותי כאחראי על נזק לאחרים (יותר מגרימת נזק לעצמי, מה שמהדהד את החיבור בין OCD לאשמה).

דיאלוג עם ה- OCD

 

לאובססיבים יש תמיד ״שופט פנימי״ שמלווה אותם ואף מעניש אם טועים. 

 

איך נשמע אותו קול פנימי?

 

• הטון היה דומיננטי, נייטרלי עד עוין.

• טון אמין, סמכותני.

• עיסוק פנימי שתופס את הקשב. 

 

הקול מגיע מהפנמה של הורים או דמויות חשובות לאורך החיים.

 

 

ככה לא מתנהג חבר…

 

השקרים שה-OCD מספר למתמודד הם מקור לתובנה ולשינוי.  

הוא מגביר את האחריות לסכנה דרך העצמת הספק.

ה-OCD פוגע בכל אחד, למשל אצל הורה הוא מפחית את החשיבות של שיפוט הורי לגבי הילד.

הוא מחבל ביחסים.

 

ה-OCD, טוענת פורדון, עושה לך גזלייטינג:

 

• ״ביצוע הטקסים זה הכי חשוב, אולי בלעדית, כדי לחיות נכון״.

• ״כישלון בביצוע הטקס = אני כישלון״ / ״לא ניקיתי כמו שצריך = אני רוצח את המשפחה שלי״.

• ״להיות קדוש מעונה זה בשירות הגנה על עצמי או על הקרובים לי״

 

ה-OCD מייצר בעיה ואז מציע פתרון מזויף, דרך טקסים.

 

דוגמא של שאלה חשובה למטופל:

 

״האם הטקסים עוזרים לך או ל-OCD שלך?״.

  

 

שאלות ותשובות על חשיפה ומניעת תגובה בטיפול ב-OCD

 

המחשבות הטורדניות שלי מרגישות כל כך אוטומטיות וחזקות, כאילו הן חלק ממני. איך טיפול יכול לשנות תחושה כל כך עמוקה?

 

טעות נפוצה של מתמודדים עם OCD היא לחשוב שמטרת הטיפול היא לגרום למחשבות הטורדניות להיעלם. זה לא בדיוק היעד. מחשבות מוזרות ולא רצויות צצות בראש של כל אחד. העניין ב-OCD הוא לא המחשבה עצמה, אלא התגובה האוטומטית אליה - הפרשנות ("המחשבה הזו מסוכנת!") והחרדה שמתלווה אליה.

מחקר מעניין מראה שהמוח שלנו פועל על בסיס קשרים שנלמדו. ב-OCD, למשל, נוצר קשר חזק ואוטומטי: מחשבה טורדנית = סכנה מיידית.

 

טיפול CBT לא מנסה לסלק את המחשבה, אלא להתיר את הקשר האוטומטי הזה. הוא מלמד אותך להכניס "רווח" בין הופעת המחשבה לבין התגובה שלך אליה. ברווח הזה, אתה לומד להגיד לעצמך: "הנה שוב המחשבה הזו מה-OCD. זו לא עובדה, רק מחשבה. אני לא חייב להגיב אליה".

המטרה היא לא להפסיק לחשוב, אלא לשנות את מערכת היחסים שלך עם המחשבות. ככל שתתרגל לא להגיב אליהן בחרדה ובטקסים, הן יאבדו את הכוח שלהן עליך. במקום אזעקת חירום הן יהפכו לרעש רקע. הטיפול יעזור לך להפוך תגובה אוטומטית לא מווסתת לתגובה יעילה ומנוהלת.

אני מרגיש שה-OCD כל כך חזק. איך אדע אם טיפול CBT בכלל יכול לעבוד בשבילי?

 

טיפול CBT לא דורש ממך יכולות שאין לך, אלא מלמד אותך איך להשתמש בכלים טבעיים קיימים. לכולנו יש יכולת להשתמש בהיגיון כדי לווסת רגשות, והטיפול פשוט מאמן ומחזק את השריר הזה. המטרה היא לחזק את הקשר בין החלק הרציונלי בך לבין החלק החרדתי. הצלחה בטיפול היא לא עניין של מזל, אלא של תרגול וחיזוק היכולת הטבעית הזו. ככל שתתאמן, תגלה שיש לך יותר שליטה ממה שחשבת על התגובות שלך מול חרדה.  

הטיפול ב-OCD דורש ממני להיחשף למה שמפחיד אותי. למה זה הכרחי?

 

תחשוב על ה-OCD כמו מערכת אזעקה רגישה מדי שמצפצפת גם כשאין שום סכנה אמיתית. כל פעם שאתה מבצע טקס, אתה בעצם מאשר לאזעקה שהיא צדקה ושהסכנה הייתה אמיתית. חשיפה היא בעצם ההחלטה האמיצה לשאת את המצב המפחיד ולגלות שהאסון לא קורה. זו הדרך היחידה ללמד מחדש את המוח שזו הייתה אזעקת שווא. כל פעם כזאת, האמון שלך בעצמך גובר, והאזעקה נרגעת יותר ויותר.

המחשבות הטורדניות שלי מרגישות כל כך אוטומטיות. איך טיפול יכול לשנות את זה?

 

מחשבות טורדניות הן כמו רדיו שפועל ברקע  והן צצות בראש של כולם, לא רק אצלך. הבעיה ב-OCD היא לא המחשבה עצמה, אלא התגובה האוטומטית של החרדה והדחף לבצע טקס. הטיפול לא מכבה את הרדיו, אלא נותן לך את השלט כדי להנמיך את הווליום. אתה לומד להתייחס למחשבות כרעש רקע לא רלוונטי, במקום פקודת חירום שחייבים לציית לה. בסופו של דבר, המחשבות אולי ימשיכו להופיע, אך הן יפסיקו לנהל אותך.

 

 

מהן המשמעות והחשיבות של ביצוע הטקס הכפייתי?

 

פורדון שאלה מתמודדים - ״מה זה אומר עבורך אם הספק שלך יימצא נכון?״

 

התשובות היו חזקות: 

 

•  אני אדם רע.

• אני לא מוסרי.

• אני לא אמין.

• אני אדם מסוכן לאחרים.

 

בלי התחשבות במשמעויות הללו, טיפול במניעת תגובה נתפס כחלקי בלבד, מסוכן, לא מוסרי.

הם סובלים בשקט את החשיפה, אבל אין למידה חדשה לגבי חשיבות הטקסים.

 

 

למה יש למתמודדים עם OCD כ״כ הרבה ספקות?

מחקרים נותנים לנו כמה רמזים, שפורדון מנתחת: 

 

• סגנון התקשרות חרד.

• הוריהם היו ביקורתיים - המסר: ביצוע לא מושלם עלול להוביל לדחייה. מאכזבים

• צורך גבוה יותר באישור. הם לומדים לא לסמוך על השיפוט הפנימי שלהם (סביבה לא מתקפת) ולחפש אישור מבחוץ.

 

טקסים מקדמים מטרות קריטיות עבור המתמודד.

הם לא מיועדים רק להרגיע אובססיה ספציפית. 

 

הטקסים הללו מפריעים לקידום מטרות קריטיות אחרות ולכן המתמודדים פונים לטיפול (למשל מאחרים לעבודה בקביעות בגלל המחויבות לטקסים).

האם התרסה מול OCD עוזרת?

 

ודאי.

 

זה שיח טיפולי חשוב ביותר.

אפשר לעשות סיכון מחושב. 

זה חלק מהחיים. 

התוצאות לא מושלמות ואין ודאות מלאה לגבי הרבה דברים, אבל העימות האמפתי חיוני לשינוי. 

 

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

  

 

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):