פחד ממוות | thanatophobia - התמודדות עם חרדה מפני המוות

דרג פריט זה
(11 הצבעות)
פחד מהמוות פחד מהמוות canva

פחד מהמוות  

FEAR OF DEATH

 

כתיבה: 

 

ד"ר הדס הרמתי עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית  

איתן טמיר, MA, ראש המכון ופסיכותרפיסט

https://twitter.com/eitan_tamir_psy   

מהו פחד מהמוות?

פחד מוות, שנקרא גם Thanatophobia מתייחס לעיסוק מופרז, מחריד ומדאיג בסיום החיים, ובפרט בחרדת בריאות, שכוללת מחשבות טורדניות וחודרניות על גסיסה מייסרת וכואבת או על מוות פתאומי וטראומטי. 

טבעי לגמרי שכולנו נדאג לבריאותנו, בעיקר בגיל מבוגר,  אולם אצל חלק מאיתנו הדאגות לגבי המוות עלולות להתפתח לחרדה אינטנסיבית יותר, שמקשה על התפקוד ופוגעת ברווחה הפסיכולוגית. 

ניתן למצוא פוביה ממוות בקרב בני אדם מכל שכבת גיל ורקע, והפחד יכול להטריד מבוגרים כפי שהוא מפריע לילדים.

כפי שנראה בהמשך, לטנטופוביה יש גם טיפול.

 

חרדת מוות אצל ילדים

לרוב אנו מצפים מילדים להיות חסרי דאגה ופחד, וקשה להורים להתייחס לפוביה שמתגלה אצלם. כאשר הפחד הוא מפני מוות, הדבר מאתגר במיוחד להתמודדות. 

אצל ילדים, מתקבעת תפיסת המוות בגיל 5-7, כתהליך נורמטיבי של הבנת מעגל החיים.

בתוך התהליך הזה הם מעלים שאלות קשות, שלרובן אין לנו תשובות מספקות.

הם מתעמתים עם חרדות קיומיות, עסוקים במחשבות מייסרות על אובדן ההורים, האחים והסבים ומעבדים את מה שכולנו לומדים בהמשך להכחיש באופן בריא. 

פחד מפני המוות נפוץ אצל ילדים בגילאי 6-7. חוקרים מאמינים שתפיסת המוות של ילדים חפה מכל ה״קישוטים״, האמונות הדתיות ומנגנוני ההגנה שמשרתים מבוגרים, והם רואים את המוות כמצב מבעית של ״כלום״ מבלי להבין בהכרח מה גורם לו.

בין היתר, ילדים עשויים לראות את המוות כהגשמה של משאלותיהם ותשוקותיהם התת-מודעות. 

זאת ועוד, בגילאים צעירים יותר, ילדים נעדרים את תפיסת הזמן שיש למבוגרים, מה שמקשה על הבנת הרעיון שמישהו יכול לעזוב ולאחר מכן לחזור - כשאמא עוזבת תינוק, מבחינת הילד היא מתה. הדבר מוביל לחרדת נטישה, הנפוצה בגילאי 8-14 חודשים, ולפחדים נוספים שקשורים להימצאות לבד.

חשוב לדעת:

בעוד שאצל מבוגרים, הכשל הלוגי שנקרא ״חשיבה מאגית״ הוא סימפטום אפשרי של הפרעה פסיכולוגית, אך אצל ילדים מדובר בתהליך התפתחותי נורמלי, שכן הם חסרים את הניסיון והידע הדרושים לתפיסת העולם באופן רציונלי. 

אבחון

ילד יכול להיות מאובחן כלוקה בטנטופוביה כאשר הסימפטומים נמשכים 6 חודשים או יותר.

תגובות ההורה או דמויות סמכות אחרות (כמו מורים) לפחדי הילד יכולות להשפיע במידת מה על משך וחומרת הפחד.

מבוגרים רבים מניחים שלילדים אין תפיסה אמיתית של המוות ולכן הם נמנעים מלדבר איתם על כך. אך ילדים נוטים לבקש מידע כאשר הם מרגישים מוכנים אליו.

דיאלוג בריא שמובל על ידי הילד יכול לעזור לו להתבונן על המוות מפרספקטיבה רחוקה דיה ולמזער את תחושת האחריות שהוא מייחס לעצמו.

אם הילד מראה פחד חמור ממוות שמגביל אותו בחייו, או אם הפחד נמשך מעל חצי שנה, אנו ממליצים לחפש עזרה מקצועית.

ייעוץ פסיכולוגי מומלץ גם לילדים שחוו אובדן משמעותי, כמו מוות של הורה או חבר קרוב, או היו עדים לאירוע טראומטי, כמו פיגוע, תאונת דרכים או שריפה.

מבחינת ההורה, פנייה עם הילד לטיפול עלולה לעורר את ספק, חוסר-הביטחון שלו או לתהות שמא נכשל בתפקידו, אולם במציאות, פוביות יכולות להתפתח מאינספור סיבות והתערבות מוקדמת נותנת לילד את הסיכויים הטובים ביותר להילחם בפוביה, להשתחרר ממנה ולהמשיך בחייו.

 

 

 

 

תסמינים של חרדה מהמוות

 

התסמינים של פחד מפני המוות מתבטאים בחשיבה, רגש ותחושות גופניות:

 

  • חרדה מוגברת
  • מחשבות על מוות לפני ההירדמות בלילה
  • חשיבה חזרתית על מוות, תוך כניסה למעגל קוגניטיבי הרסני. למשל, פחד שמתעורר בעקבות חרדת מוות, שמוביל למחשבות על מוות כתוצאה מאותו פחד וחוזר חלילה
  • התקפי חרדה תכופים
  • פעימות לב לא סדירות או דופק מהיר
  • הזעת יתר
  • סחרחורות, כאבי בטן ובחילות
  • רגישות חזקה לחום או לקור

 

פחד מוות הוא ביטוי שמשתמשים בו לתיאור קיפאון מצמית. למשל: "פחד מוות לגעת בזה", "פחד מוות להיות עם האיש הזה", "ללכת לרופא שיניים זה בשבילי פחד מוות". בכל הביטויים הללו נשמע שיש משהו שאי אפשר להתקרב אליו, לעשות אותו או להיות במחיצתו, ושמחשבה עליו מייצרת קיפאון.

 

פחד מוות – אימה וצמיחה

האמת היא שפחד מוות אינו גורם לקיפאון בלבד. הוא גם מנוע רב עוצמה לעשייה, צמיחה ויצירה. ובלשונו של הפסיכיאטר ההומניסטי ארווין יאלום:

"אף שבאופן פיסי המוות הורס אותנו, רעיון המוות מציל אותנו".

יאלום אומר בכך שחיים ללא תודעת המוות הם חיים משמימים ומנוונים, שדבר אינו צומח בהם. פחד מוות עשוי לפיכך להוביל לשני כיוונים מנוגדים: לקיפאון והחמצה או להתפתחות ויצירה.

עוד הוא כותב: 

 

"פחד המוות יורד בדרך כלל למחתרת מגיל שש בערך עד גיל ההתבגרות, השנים שפרויד הגדיר כתקופת חביון המין. ואז, במהלך ההתבגרות, חרדת המוות פורצת במלוא עוזה: בני נוער נעשים לא פעם מרותקים לנושא המוות. יש השוקלים התאבדות. מתבגרים רבים עשויים כיום להגיב על חרדת המוות בהפיכה לשליטים ולזורעי מוות בחיים הווירטואליים שבמשחקי וידיאו אלימים. אחרים מתריסים נגד המוות בהומור גרדומים ובשירים המתגרים במוות, או בצפייה בסרטי אימה עם חבריהם"

(ארווין יאלום, להביט בשמש, הוצאת דביר, עמ׳ 11)

פחד מוות ככוח משתק

גדילה, התפתחות והתבגרות עשויות לפעמים להתקשר באופן בלתי מודע למוות. למשל, למחשבה על כך שהתבגרות מובילה להזדקנות ולמוות, ובתרגום חופשי: "כדי לא למות אני צריך שלא לגדול".

זו כמובן אינה מחשבה רציונאלית ומודעת, אלא קישור לא מודע ולא נחקר שלפיו רק עצירת החיים מגנה מפני המוות.


כאשר דימויים לא מודעים כאלו פעילים, נראה אנשים שחייהם קפואים: הם אינם יוצרים עניין אמיתי וחי בתחום כלשהו, אין להם תחביבים מלהיבים, הם אינם מפתחים קשרי אהבה ואינטימיות ושום דבר לא באמת נוגע להם. בטיפול הם עשויים לומר:

"החיים כמו עוברים לידי"; "שום דבר לא באמת קורה בחיים שלי"; "הרכבת דוהרת ואני רק עומד על הרציף"; "כל דבר שאני משיג נעשה חסר ערך בעיני", "שום דבר לא באמת יכול לעזור לי", "אני לא מסוגל לאהוב" וכד'.


במקרים קיצוניים יותר, פחד מוות מביא לתוצאות קשות כמו התמכרויות, אובססיות, פרנויות, דילול קשרים חברתיים, דיכאון וצורות אחרות של קיפאון רגשי, מחלות גופניות ובכללן מחלות אוטואימוניות.
במקרים אלו חיוני להפוך את פחד המוות למחשבות שאפשר לדבר עליהן, לבחון אותן ולחיות איתן. את המשוואה: "רק עצירת החיים תמנע את המוות" ניתן באמצעות טיפול להמיר למשוואה פתוחה בהרבה, ולפיה החיים קצרים, ולכן כדאי שיהיו משמעותיים, פעילים וטובים.


מחקרים בתחום העבודה כבר הוכיחו מזמן שככל שיום העבודה מתקצר כך העבודה עצמה יעילה ופורה יותר. כשאנשים יודעים שעומדות לרשותם 8 שעות עבודה הם עושים בהן הרבה יותר משהם עושים ביום עבודה שאינו מוגבל בזמן. באופן דומה נוכל לחשוב על חיינו: הם מוגבלים, הם מאוד קצרים וככל הידוע לנו חד-פעמיים. לכן נרצה לדעת, לחוות ולהתנסות, לחקור, לגלות ולתרום.

לכן אנחנו רוצים ליצור יצירות, לגדל ילדים ולהנחיל משהו לדורות הבאים. לכן אנחנו רוצים לחוות אהבה אמיתית. כשפחד המוות פועל כמקור לצמיחה ועשייה – הוא נראה כמתנה החשובה ביותר שניתנה לאדם.

 

חרדת מוות לפי רולו מיי

 

רולו מיי (1909 - 1994) היה הפסיכולוג האקזיסטנציאליסטי הכי ידוע בארה"ב.

מיי סבל בריאותית במהלך חייו ועסק באינטנסיביות במשמעות החיים מול המוות, כאשר המודעות לאיום הקיומי היא זו שהניעה אותו להתמקד ביצירת המשמעות. הוא תיאר מודל התפתחותי, במקביל למודל הפסיכוסקסואלי של פרויד, כאשר מבחינתו, הרמה הגבוהה ביותר בהתפתחות האקזיסטנציאליסטית היא יצירתיות וקבלת אמיצה של הגורל, שבכוחה להתמודד עם החרדה.

מיי ביקר את התפיסה המחקרית-אמפירית בפסיכולוגיה, לפיה כאשר לא ניתן לכמת משתנה, הוא אינו אמיתי.

מבחינתו, יש פה משהו הפוך, מה שאמיתי הוא חוויה:

האדם יוצר את הקיום שלו דרך פתרונות יצירתיים בחיי היומיום.

 

מיי שם דגש על המתח בין נתוני הגורל לבין החירות לחיות ממקום אישי, בין העובדה שהאדם מושלך לתוך העולם לבין החופש לבחור.

בתווך ניצבת השאלה החשובה ביותר:  האם וכיצד אנחנו מתמודדים באומץ ובתושיה עם ״הקלפים שקיבלנו״, תוך שאנחנו יוצרים פשר אישי ומשמעות קיומית אינדיבידואלית, על אף הסוף הידוע מראש.

 

 

צרו עמנו קשר להתאמת מטפל/ת

והתחילו טיפול פסיכולוגי מרחוק

או בקליניקה

סביב התמודדות עם פחד ממוות.

 

עלות מפגש:

סביב 330 ש״ח -- 

 

שלכם,

צוות המכון בתל אביב

וברחבי הארץ

 

072-3940004

 

 
 
 
 
 
 

קראו על עוד כמה פוביות שכיחות:

 

אגורפוביה

קלסטרופוביה

פחד מאש

פחד מדם

פחד גבהים 

פחד מברקים ורעמים

פחד מטיסה

פחד מניתוח

פוביה ממעליות

פוביה מרופא שיניים

פחד ממחלות

פחד מעכבישים

פוביה מכלבים

 

 


 

 

 

 

תודות:

 

דורון עמרן וצוות מכון טמיר

 

2 תגובות

  • קישור לתגובה אבי שני, 29 יולי 2019 18:15 פורסם ע"י אבי

    אחחח!
    מה אומר ומה אדבר: יש רגעים שזה מחסל אותי כאן ועכשיו. זה לא באמת זה בדמיון. אבל זה נוראי. על מה אני מדבר?
    מזה 17 שנה אני סובל ומתמודד מocd נוראי שאוחז בחיי ומראה לי אותם גמורים. בין על ידי התאבדות חלילה בין אם בנפילה מכביש או מגובה בניין וכו', מה משותף בין כולם שאני הפכתי להיות כאילו אבו נזק, מזיק לעצמי ולאחרים בעיקר לחלשים ממני כגון תינוקות או זקנים, בעיקר בשעות הדממה של הלילות או הבדידות שבה אני שרוי. לאמור שאני לא סומך על עצמי שאני בסדר ואני מסוגל לשמור על עצמי ועל ילדיי ואני לא פושיע וכאמור זה באמת בשילוב של לחץ וחרדה וברוך ה' אין לזה ביטוי חיצוני לזה.
    הסיפור על רלוי מיי קצת יותר מפחיד שזה כנראה המשמעות האמיתית שלי.

    בכל מקרה כנראה רק אני יכול להתרפות מזה לבד, פסיכולוגים ופסכיאטרים הם אנשים מקסימים אבל הם תמיד מחזירים אליך את הכדור תרתי משמע. תודה על ההזדמנות להתבטא כאן.

  • קישור לתגובה איתן טמיר שלישי, 30 יולי 2019 07:59 פורסם ע"י איתן טמיר

    אבי שלום,

    זה נשמע מאוד מייסר וקשה, סבל קבוע ומכאיב.

    למה כוונתך ב״מזיק לעצמי ולאחרים בעיקר לחלשים ממני כגון תינוקות או זקנים...״

    חשוב לדבר ולחשוב יחד מה עושים.

    אחרי הכל, אני בטוח שאתה מסכים אתי, שלא נכון להעביר את הכאב הנפשי לעוד אנשים, ודאי כאשר הם חסרי ישע.

    אנחנו פה,
    איתן

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020