מי רשאי להציע פסיכותרפיה? תמונת מצב בישראל

״מי מוסמך לעשות פסיכותרפיה?״ - שאלה מורכבת

השאלה מי רשאי - או מי ראוי - לעסוק בפסיכותרפיה נוגעת בלב לבו של המפגש בין ידע טיפולי מקצועי, אתיקה ציבורית וזהות מקצועית.

בניגוד למקצועות שבהם קיימים מסלולי הכשרה ורישוי ברורים, הפסיכותרפיה התפתחה היסטורית כתחום בין-תחומי:

היא יונקת מפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אבל גם מסוציולוגיה, חינוך, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, אמנויות ועוד. 

אין קונצנזוס עולמי אחד לגבי מסלול “תקין” ויחיד להכשרה המחייבת של מומחיות בפסיכותרפיה. למעשה מתנהלים ויכוחים מתמשכים - משפטיים, רגולטוריים ותיאורטיים - על גבולות העיסוק, קריטריונים לקבלה להכשרה והאיזון בין פתיחות בין-תחומית לבין שמירה על רף מקצועי ואחריות כלפי מטופלים.

מאחורי הוויכוח עומדים כמה מתחים קבועים: 

בין סטנדרטיזציה שמבטיחה איכות לבין מגוון שמזין חדשנות; בין זכויות ציבור המטופלים להגנה מפני טיפול בלתי מיומן לבין הסכנה של מונופולים מקצועיים וחסמי כניסה; בין “דיפלומה” לבין תכונות אישיותיות ויכולת רפלקטיבית שאין להן תמיד מדד פורמלי. 

דיון רציני בשאלה מחייב בחינה של שדה ההכשרה (לימוד תיאורטי, הדרכה, טיפול אישי), של האקלים האקדמי - קליני שמשתנה כל הזמן, ושל התקדימים ההיסטוריים שהציבו את הפסיכותרפיה כפרקטיקה המבוססת על מומחיות, אבל גם על נוכחות אנושית והבשלה מקצועית.

את המסגרת הזאת חשוב להביא אל נקודת המפגש עם המציאות הישראלית ולהתייחס לחוקים, למוסדות, ולצרכים הקליניים של הציבור, ולשאול לא רק “מי מותר לו”, אלא בעיקר “מהם הקריטריונים המהותיים שמבטיחים טיפול טוב”. 

מתוך נקודת מבט זו מוזמנים.ות להרצאה המרתקת של הפסיכואנליטיקאי פרופ׳ עמנואל ברמן, מתוך הרצאה באוניברסיטת חיפה.

ברמן הוא פסיכולוג קליני, ונחשב לאחד משועי הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית בישראל: 

להלן קטעים נבחרים מההרצאה: 

"תחום הפסיכותרפיה הוא תחום אנומלי. בניגוד לכל תחום עיסוק אקדמי אחר כמעט - אדריכלות, פיזיקה, היסטוריה וכולי - אינו מקצוע במובן הרגיל. אלפי אנשים בישראל ומאות אלפים בעולם רואים את עצמם מעל הכל כפסיכותרפיסטים... אולם, התואר האקדמי שלהם איננו בפסיכותרפיה, והמקצוע החוקי שלהם הוא אחר.אחת התוצאות העגומות היא שכיום, אדם נטול השכלה אקדמית כלשהי, שלא קיבל מעולם שום הכשרה בטיפול, יכול לשים שלט בפתח ביתו 'איציק כהן, פסיכותרפיה', ואין שום דרך חוקית למנוע זאת"

זה מצד אחד, טוב שהתחום לא יהיה פרוץ. אבל מן הצד השני ברמן מזדהה עם הצניעות של פרויד ויוצא נגד ניכוס המקצוע הטיפולי לרופאים או בימינו לפסיכולוגים קליניים:

״השקפתי בנושא 'מי ראוי להיות פסיכותרפיסט' נשענת על השקפתו של פרויד בנושא 'מי ראוי להיות אנליטיקאי', כפי שביטא אותה במאמרו מ-1926... מאמר זה נכתב אחרי שהרשויות בוינה תבעו לדין את אחד מתלמידיו, תיאודור רייק, בטענה שהוא מתחזה. הוא עוסק בטיפול פסיכואנליטי אף שאינו רופא.

עמדתו של פרויד... הייתה ברורה: מה שגורלי הוא ההכשרה הפסיכואנליטית הספציפית. המקצוע הקודם שלו אינו גורלי. ולמרות שרבים מהאנליטיקאים, כולל פרויד עצמו, הם רופאים פסיכיאטרים, אין הצדקה להפוך רקע זה לתנאי הכרחי. יתר על כן, לרקע רפואי, לדעת פרויד, יש יתרונות וחסרונות כאחד בנושא הזה״ 

ברמן נותן כמה דוגמאות של פסיכותרפיסטים רבי השפעה, שבאו בכלל מתחומים אחרים. והתחום שלנו אכן היה חסר במצב בו תרומתם של אלה הייתה מחייבת תעודה או עיסוק פסיכותרפי:

עמדה זו של פרויד היא שאפשרה למלני קליין, שלא היה לה מקצוע קודם כלשהו, להפוך לאנליטיקאית. אנה פרויד הייתה במקצועה גננת. אוטו ראנק, יד ימינו של פרויד במשך שנים, היה חוקר ספרות. אריק אריקסון עסק בחינוך. ובין האנליטיקאים בני זמננו, אזכיר רק את חוקרי הספרות כריסטופר בולאס וג'וליה קריסטבה, את הסוציולוגית ג'סיקה בנג'מין, ואת הפילוסוף צ'ארלס הנלי שהוא כרגע נשיא החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית.

והוא מסיים:

״אני אומר במפורש, כי הגבלת ההכשרה לשלושת התחומים המסורתיים שהתקבעו בארץ – רפואה פסיכיאטרית, פסיכולוגיה קלינית ועבודה סוציאלית פסיכיאטרית – היא אנכרוניסטית ונטולת הצדקה. הגבלה כה מצמצמת אינה מקובלת היום בשום מדינה בעולם. גם טענות שמועלות לעיתים להצדקתה, למשל שמי שלא עבד במסגרת פסיכיאטרית עם חולי נפש אינו יכול להפוך לפסיכותרפיסט, הן המצאה ישראלית מקומית, ומעולם לא מצאתי טענה כזו בספרות המקצועית הבינלאומית״. 

הדיון על “מי מוסמך לעשות פסיכותרפיה” פותח שדה מקצועי מסובך יותר מנוכחותה של דיפלומה פורמלית.

נדרש כאן שילוב של הכשרה יסודית, הרבה נשמה ותכונות אישיותיות שמאפשרות טיפול אחראי ומוצלח.

מתוך הדברים עולה כיוון ברור: לפתוח את שערי ההכשרה למועמדים מרקעים מקצועיים מגוונים- ובלבד שהסינון יהיה קפדני, ההכשרה תכלול לימוד תיאורטי, הדרכה רציפה וטיפול אישי משמעותי, ותישמר מחויבות אתית להגנת המטופלים.

נקודות חשובות מההרצאה:

• קריטריונים מהותיים לפני תווית מקצועית: עדיפות ליכולת אינטרוספקטיבית, רגישות אמפתית, אינטליגנציה רגשית, יכולת הכלה וורבליזצה, יחד עם הכשרה ממושכת.
  
  

• פתיחות בין-תחומית עם סף איכות גבוה: קבלה של מועמדים מתחומים שונים יכולה להעשיר את התחום, כל עוד נשמרת סלקציה מחמירה וסטנדרט אחיד של הכשרה.
  
  

• יציאה נגד מונופולים מקצועיים: הימנעות מהצרה מלאכותית של השדה לקבוצות בעלות כוח מוסדי; העדפה לשיקולים ענייניים על פני אינטרסים של גילדות.
  
  

• לצד הוויכוחים המשפטיים והרגולטוריים רבת-השנים בארץ, נדרשת בחינה ועדכון של תוכניות לימוד והתמחות, כדי להבטיח בסיס טיפולי איתן לכל מי שמוסמכים לעסוק בפסיכותרפיה.
  
  

• למידה בקבוצות הטרוגניות: גיוון הרקע של לומדי הפסיכותרפיה הוא נכס לימודי וקליני, ממש לא חסם; הוא יוצר תמהיל מיומנויות שמשרת בסוף את המטופלים, שהם לקוחות הקצה. 

בסופו של דבר, השאלה “מי מוסמך” מתכנסת לשאלה “אילו תנאים מבטיחים טיפול טוב”.

התשובה המסתמנת בהרצאה:

לא זהות הדיסציפלינה הראשונית קובעת, אלא האיכות המצטברת של האדם והמסלול - הכשרה רצינית, פיקוח מקצועי, מחויבות אתית ועמידה בסטנדרטים גבוהים ועקביים של עבודה טיפולית.