אנשים מרצים סובלים יותר מקשיי ויסות רגשי

נטייה לרצות אנשים פוגעת בוויסות רגשי כי היא מנתקת את האדם מהמערכת הרגשית הפנימית שלו - במקום לשאול "מה אני מרגיש ומה זה מלמד אותי", הוא עסוק בשאלה "מה אחרים רוצים שאני ארגיש?".

דיכוי כרוני של רגשות ״שליליים״, כמו כעס, עצב או פחד, מייצר עומס רגשי מצטבר במערכת העצבים, עד שהיא הופכת בלתי מכוילת והיפר-רגישה.

בסופו של יום צריך לעשות משהו עם הרגשות הללו, וריצוי אחרים לא מאפשר עיבוד שלהם. לאורך זמן יכולה להתרחש התפרצות רגשית לא פרופורציונלית, כמו סיר לחץ שמתפוצץ או סכר שנפרץ.

ניתן להבין קושי בוויסות ושליטה רגשית אצל אנשים מרצים כתוצר של גדילה בסביבה לא מתקפת, בה רגשות הילד נתפסים כמגונים או "לא מקובלים".

למידה בעייתית כזו בילדות מסבירה את הנטייה האוטומטית של מבוגר להסתיר רגשות אותנטיים, עד שהם מגדישים את הסאה. 

"איתן, אני לא מבינה כבר מה קורה איתי," כך פותחת מירב (שם בדוי) את פגישה הייעוץ שלנו במכון טמיר.

"כל החיים שלי הייתי הכי רגועה בחבורה. כולם אומרים שאני תמיד מאוזנת, תמיד יודעת לשלוט ברגשות שלה.

אבל בזמן האחרון אני פשוט מתפוצצת על דברים קטנים בלי שום הסבר".

התיאור של מירב מייצג תופעה מוכרת:

אנשים שחיים שנים בתוך מערכות יחסים בתחושה של שליטה עצמית. הם יודעים לקלוט מה קורה בתודעה של הצד השני ומתאימים את עצמם. הם ניחנים ביכולת מנטליזציה מפותחת, ומפתחים אסטרטגיה מדויקת: הצרכים שלהם מוסטים הצידה, והם עסוקים ככל הניתן בהיענות למה שהם סבורים שאחרים צריכים. 

הם כורתים חוזה פנימי לא כתוב בין התנהגויות לבין תגמולים. שמתחיל לחרוק עד עד שיום אחד הוא מופר חד צדדית והמערכת הרגשית קורסת.

הם מגיעים לטיפול פסיכולוגי מבולבלים ומפוחדים, לא מבינים איך הפכו ברגע מאדם רגוע לאדם רגיש מאוד כמעט בן לילה.

למה ריצוי אחרים פוגע ביכולת שלי לשלוט ברגשות?

התשובה לשאלה הזו מתחילה בהמשגה של מהו ויסות רגשי בריא.

ויסות רגשי מתייחס ליכולת לזהות ולהכיר ברגש, להבין מה הוא מלמד אותנו, ולהחליט אם וכיצד לבטא אותו ביעילות.

כשאנחנו מרצים אחרים, אנו לרוב מתעלמים מהרגשות שלנו.

במקום לשאול "מה אני מרגיש?" ו"מה הרגש הזה אומר לי על המצב?", אנחנו שואלים "מה אחרים רוצים שאני ארגיש?" או "איזה רגש יעורר רושם חיובי?"

בטיפול של מירב, התברר שהיא בילתה שנים בהרחקת כל רגש שאיים לצרום ולהפריע למשאלות והאינטרסים של אחרים:

• כעס? "לא יפה לאשה לכעוס".

• עצב? "חברים לא אוהבים להיות ליד בן אדם עצוב".

• פחד? "צריך להיות חזקה ולא להטריד אחרים עם החרדות שלי."

כשאנחנו כל הזמן מדחיקים רגשות, צריך לקחת החשבון שנפח האחסון מוגבל.

למה אני לא מצליח לבטא כעס או אכזבה בצורה בריאה?

הבעיה עם ביטוי רגשות מתחילה הרבה לפני שאנחנו מודעים בכלל לקיומה. אנשים מרצים למדו כבר בילדותם שרגשות מסוימים הם "לא מקובלים" או "מרתיעים אנשים".

מירב סיפרה לי שכילדה, בכל פעם שהתעורר בה כעס או אכזבה, ההורים הגיבו באמירות כמו "אווו, ילדה מדהימה כמוך לא צריכה לכעוס" ואח״כ כשגדלה קצת "תפסיקי להיות דרמטית". המסר ההורי שעבר אליה היה חד: 

כדי להבטיח קבלת אהבה, יש להסתיר רגשות שקשה לאחרים לעכל.

"כשמישהו היה מבטל איתי תוכניות הייתי מחייכת ואומרת שזה 'בסדר גמור' " תיארה מירב. "אבל בפנים הייתי רותחת.

שנים של 'בסדר גמור' התפוצצו בבת אחת על אודי (בעלה), רק כי שכח לקנות חלב". 

למה אני מתפרץ רגשית אחרי אם כולם מרוצים?

ההתפרצויות הרגשיות אחרי תקופות של ריצוי מופרז הן תוצאה של מה שאני קוראת לו "עומס רגשי נצבר".

כשאנחנו לא מעבדים רגשות בזמן אמת, הם מצטברים במערכת העצבית שלנו עד שהיא פשוט לא יכולה להחזיק יותר.

זה בדיוק מה שקרה למירב. שנים של "אני בסדר", "אין בעיה", "כל מה שטוב לכם" יצרו מאגר עצום של רגשות לא מעובדים. "זה היה כמו סכר שמתמלא במים," היא תיארה. "בהתחלה זה מחזיק, אבל ברגע שיש סדק קטן, הכל פורץ החוצה."

הפסיכולוגיה שלנו לא בנויה כנראה לשאת עומס רגשי כרוני. כשאנחנו בלחץ מתמיד מלהחביא רגשות, המערכת נכנסת לדריכות יתר.

רגע של לחץ קטן יכול להפעיל תגובה רגשית חריגה ולא מותאמת למצב.

"התחלתי לבכות על פרסומות בטלוויזיה," סיפרה מירב. "הילדה שלי שואלת אותי למה אמא בוכה על זה שהגבר במודעה קנה מכונית. איך אני מסבירה לה שאני לא יודעת?"

איך להחזיר שליטה רגשית אחרי חיים של ריצוי מופרז?

החזרת השליטה הרגשית היא תהליך הדרגתי שמתחיל בהכרה שהרגשות שלנו הם מידע חשוב, לא משהו שצריך להדחיק. בטיפול עם מירב, התחלנו בתרגיל שאני קוראת לו "סיור רגשי יומי".

כל יום, שלוש פעמים ביום, מירב הייתה עוצרת ושואלת את עצמה: "מה אני מרגישה עכשיו?" בהתחלה התשובה הייתה תמיד "בסדר" או "לא יודעת". אבל בהדרגה היא התחילה לזהות דברים עדינים יותר: "קצת עייפה", "מעט מתוסכלת", "די מרוצה".

השלב השני היה לימוד איך להכיר ברגש מבלי לפעול לפיו מיד. "הכעס שלי זה מידע," למדה מירב לומר לעצמה. "הוא אומר לי שמשהו לא מתאים לי. עכשיו אני צריכה להחליט מה לעשות עם המידע הזה."

אחד הכלים הכי יעילים שמצאתי הוא מה שאני קוראת "טכניקת הפסקת הזמן הרגשית". כשמירב הרגישה שמתחיל להיבנות לחץ רגשי, היא למדה לומר: "אני צריכה חמש דקות לעצמי" ולצאת מהמצב. זה נתן לה זמן לזהות מה היא מרגישה ולהחליט איך לבטא את זה בצורה בונה.

איך ללמוד לוויסות רגשי כשאני רגיל לדכא הכל בשביל אחרים?

הלמידה מחדש של ויסות רגשי אחרי שנים של דיכוי היא כמו ללמוד שפה חדשה - זה דורש תרגול, סבלנות, והבנה שיהיו שגיאות בדרך.

עם מירב, התחלנו ב"תרגילי הביטוי הבטוחים". היא בחרה אדם אחד בחיים שלה - במקרה שלה זה היה האח שלה - ותרגלה איתו להביע רגשות אמיתיים בדברים קטנים. "במקום לומר 'מה שנוח לך' כשהוא שואל איפה לפגוש, התחלתי לומר 'אני מעדיפה את הקפה ליד הבית'," היא תיארה.

הדבר המפתיע היה שהסביבה הגיבה הרבה יותר טוב ממה שמירב חששה. "האח שלי אמר לי שזה הרבה יותר קל בשבילו כשאני אומרת מה אני באמת רוצה," היא סיפרה. "הוא לא היה צריך לנחש כל הזמן."

השלב הבא היה לימוד "ביטוי רגשי מתוקן". במקום לאגור רגשות עד לפיצוץ, מירב למדה להביע אי-נוחות בזמן אמת, אבל בצורה בונה. "אני מרגישה לא בנוח עם הרעיון הזה, בואו נחשוב על אלטרנטיבה" במקום להגיד "בסדר" ואז להתפוצץ אחר כך.

היום, אחרי תהליך הטיפול, מירב מתארת את השינוי כך: "אני עדיין לא מושלמת, אבל אני מרגישה שיש לי הגה ברכב שלי. אני יודעת שאני יכולה לכבול או להאיץ לפי הצורך, במקום פשוט להישטף עם הזרם."

הדרך לויסות רגשי בריא עוברת דרך הכרה שרגשותינו הם חלק טבעי וחשוב מהאנושיות שלנו. הם לא אויבים שצריך להילחם בהם, אלא בעלי ברית שיכולים לעזור לנו לנווט בחיים בצורה יותר אמיתית ומספקת.

 תודה על הקריאה, 

איתן טמיר, מטפל וראש המכון