״למה אני תמיד עושה מה שמצפים ממני?״

 

או

״למה אני מתנהג לפי ציפיות של אחרים?״

 

סיפור טיפולי 

ֿ 

״אני בן 35, ויש לי הרגשה שאני לא חייתי יום אחד בשביל עצמי״,  כך סיפר לי אלון (שם בדוי) בפגישה הראשונה שלנו, כאן במכון טמיר.

 

"יש לי אחלה קריירה, כמו שההורים שלי רצו, חתונה שכולם אמרו שהיא מושלמת, בית שהחברים עפים עליו. אבל כל בוקר אני מתעורר ושואל את עצמי - איפה אני בתמונה הזו?"

 

 

השאלה של אלון פוגעת בול באחת הבעיות הכי כואבות של אנשים שעסוקים בריצוי אחרים:

 

 אובדן הקשר עם העצמי האמיתי. 

 

לאורך השנים בקליניקה, פגשתי אנשים רבים שבנו חיים שנראים מוצלחים מבחוץ, בכל קריטריון ולכל מעריך, אבל בפנים הם מרגישים כמו שחקנים שלוהקו לתפקיד שמעולם לא בחרו בו.

 

 

 

איך זה שאני לא יודע מה אני באמת רוצה מהחיים?

 

התשובה לשאלה הזו מתחילה בהבנה איך אנחנו לומדים לזהות רצונות ומטרות.

בילדות בריאה, ילדים מתנסים, מגלים מה מעניין אותם, מה גורם להם לשמחה, ומקבלים תמיכה לחקור את הזהות הייחודית שלהם.

 

אבל כשילד לומד שאהבה ותשומת לב מגיעים רק כשהוא עושה מה שאחרים רוצים, משהו משתבש בתהליך הטבעי הזה.

במקום לשאול "מה אני רוצה?", הוא מתחיל לשאול "מה ירצה אותם?" במקום לפתח אמונה בתחושות הפנימיות שלו, הוא לומד להתעלם מהן.

 

אלון תיאר את זה כך:

"כילד, הייתי אוהב לצייר שעות. אבל ההורים תמיד אמרו 'זה יפה, אבל בוא תעשה שיעורי בית, זה יותר חשוב'. בהדרגה הפסקתי לצייר. היום אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו כי זה עניין אותי."

 

כשאנחנו מדכאים את הרצונות הפנימיים שלנו במשך שנים, אנחנו בעצם מנתקים את הקשר לעצמיות הפנימית.

כמו לכבות מכשיר GPS פנימי - בסוף אתה לא יודע איפה אתה ושוכח לאן רצית להגיע.

 

 

 

למה אני תמיד עושה מה שאחרים רוצים במקום מה שאני רוצה?

 

ההרגל לעשות מה שאחרים רוצים מתחיל כמנגנון הישרדות רגשי. ילדים שלומדים שאהבה מותנית בהתנהגות "נכונה" מפתחים יכולת לסרוק כל הזמן את הסביבה כדי לנסות להבין מה מצפים מהם.

 

במקרה של אלון, ההורים לא אמרו לו ישירות "תעשה רק מה שאנחנו רוצים", אבל המסרים היו ברורים: "ילד חכם כמוך בוודאי יבחר מקצוע יציב", "אנחנו גאים בך כשאתה מצליח", "החברה החדשה שלך נראית נחמדה - סוף סוף מישהי מתאימה".

 

 

"הפכתי למומחה בלקרוא מה אנשים רוצים שאני אהיה," תיאר אלון. "בין האחים אני הבן המוצלח, עם החברים אני הכי סבבה, עם הבוס אני עובד השנה.

אבל מי אני כשאני לבד? לא יודע להגיד לך."

 

 

הקול הפנימי שלנו, זה שאמור להגיד לנו מה אנחנו רוצים ומה מרגיש חשוב הופך ונהיה חלש יותר ויותר.

במקומו מתחזק הקול החיצוני והשיפוטי שכל הזמן מנחה אותנו לפי ציפיות מופנמות שהביעו אחרים.

 

 

 

איך ריצוי אחרים מונע ממני להתפתח ולממש מטרות?

 

התפתחות אמיתית ומימוש עצמי דורשים נכונות לקחת סיכונים, להתנסות בדברים חדשים, ולפעמים אפילו לאכזב אנשים.

אבל אם הנחת העבודה היא שאסור לאכזב אף אחד, אנחנו תקועים, אין תזוזה, אין חיות.

 

אלון רצה שנים לפתוח סטודיו לעיצוב גרפי, אבל "מה יחשבו בעבודה אם אעזוב?", "מה יגידו ההורים על זה שאני זורק קריירה יציבה?", "מה יהיה אם אני אכשל?"

הפחד לאכזב אחרים היה חזק יותר מהחלום שלו.

 

"אני חי חיים שמתאימים לכולם מלבד לי," אמר בכאב. "כל פשרה שעשיתי הייתה בשביל שמישהו אחר ירגיש טוב. איפה אני בתמונה הזו?"

 

אנשים שחיים בדפוס של ריצוי אחרים מראים רמות נמוכות יותר של סיפוק אישי ותחושת מימוש בחיים.

הם מוצלחים מבחוץ, אבל מבפנים חווים ריקנות וחוסר כיוון.

 

 

 

איך לגלות מי אני באמת אחרי שנים של ריצוי אחרים?

 

תהליך הגילוי מחדש של העצמי האמיתי הוא אחד המסעות הכי חזקים שאני מלווה בטיפול נפשי, קשה להפסיק להתפעל מזה.

זה כמו לחפור ארכיאולוגיה של הנפש - לפתח שכבה אחרי שכבה של ציפיות חיצוניות כדי למצוא את הליבה האמיתית ששוכנת מתחת.

 

עם אלון, התחלנו בתרגיל שאני קורא לו "מארב לרגעים של זרימה":

כל יום הוא היה צריך לזהות רגע אחד שבו הוא הרגיש באמת בעצמו - רגע שבו לא עסק במה שאחרים יחשבו, שניה שהזמן טס בה, פוף, הנאה וזהו. 

 

"בהתחלה לא מצאתי כלום," הוא סיפר. "אבל אחרי כמה שבועות התחלתי לשים לב שכשאני מתקן דברים בבית, הזמן עוצר. אני שוכח מהכל ופשוט נהנה מהתהליך של להחזיר דברים למסלול שלהם".

 

 

השלב השני היה "חקירת הילדות". אלון למד לחפש זיכרונות מהשנים בהן לא היה עדיין לפות בציפיות.

 

"נזכרתי שהייתי אוהב לבנות דברים מלגו שעות," הוא אמר. "לא לפי ההוראות שכתבו - המצאתי דברים חדשים. זה היה פרייסלס."

 

 

 

איך להתחיל לחיות בשביל עצמי אחרי חיים של ריצוי האחר?

 

המעבר מחיים עבור אחרים לחיים עבור עצמנו הוא תהליך הדרגתי שבאמת דורש אומץ וסבלנות.

זה שינוי של הגנת אופי. 

 

התחלתי עם אלון ב"ניסויים התנהגותיים" - החלטות קטנות שמבוססות על מה שהוא רוצה, במקום לא על מה שאחרים מצפים.

 

ניסוי ראשון:

במקום לבחור מסעדה שתתאים לכולם, אלון בחר מקום חדש שבא לו לנסות.

 

"זה נשמע טריוויאלי, אבל זה היה המרד הראשון שלי," הוא צחק. "לבחור משהו בשביל עצמי."

 

 

 

השלב הבא היה יותר מאתגר - שיחה עם הראש צוות על פרויקט שמעניין אותו במקום פשוט לקבל את המשימות שמקצים לו בסלאק.

 

"אמרתי לו שאני רוצה לנסות את הפרויקט של העיצוב הגרפי במקום להישאר רק בניהול," אלון תיאר. "הלב שלי פשוט קפץ, אבל הרגשתי חי לראשונה אחרי הרבה זמן." אמר וחייך. 

 

 

הכלי הכי חזק שמצאתי למעבר הזה הוא מה שאני קורא "מצפן הערכים האישיים". אלון למד לזהות מה באמת חשוב לו - יצירתיות, אמיתות, עצמאות - ולקבל החלטות בהתבסס על הערכים האלה.

 

"זה מטורף. היום אני שואל את עצמי שאלות חדשות," אלון אמר אחרי כמה חודשי טיפול. "במקום 'מה יחשבו עליי?' אני שואל 'מה יקרב אותי למי שאני באמת רוצה להיות'"

 

 

התהליך הטיפולי לא עבר חלק.

היו גם רגעים של אשמה כשהוא אכזב אנשים שחיכו ממנו לתגובות הידועות מראש. עם חלקם מערכת היחסים אפילו עלתה על שרטון.  הסביבה שמכירה אדם מרצה אינה ממהרת להרפות מההתנגדות שלה לשינוי. 

אבל בהדרגה, החלו להתכנס סביבו האנשים שבאמת מכירים ומעריכים את האדם שצמח להיות.

 

"הבנתי שאנשים שאוהבים רק את הגרסה המרצה שלי, לא באמת אוהבים אותי," הוא סיכם. "יכול להיות שעדיף בלעדיהם. והאנשים שכן - הם בעצם מחכים שנים שאני אהיה אמיתי איתם."

 

 

היום אלון פותח את סטודיו העיצוב שלו. 

זה מפחיד כמה שזה אמיתי, שינוי מאיים, רטט של אי ידיעה, ויש אנשים שלא מבינים את הבחירה שלו.

 

אבל הוא יודע שמשהו חדש התחיל:

פעם ראשונה בחיים, הוא מרגיש שהוא חי את החיים שלו, ולא את אלה שמישהו אחר הכתיב עבורו.

 

וזה שוווה הכל.

 

 

 

 תודה על הקריאה, 

 

איתן טמיר, מטפל וראש המכון