התמכרויות התנהגותיות | מומחים וטיפולים (2025)

 

מהי התמכרות התנהגותית / התנהגות ממכרת? 

 

התמכרות התנהגותית מוגדרת כמצב קליני המאופיין בתלות, לא בחומר פסיכואקטיבי חיצוני, אלא בהתנהגות ספציפית או בתחושה הנגזרת מביצועה. בניגוד להתמכרות לחומרים, בה התלות היא בחומר כימי שמשפיע ישירות על המוח, בהתמכרות התנהגותית מוקד הבעיה הוא העיסוק הכפייתי בהתנהגות עצמה.

 

לא תמיד צריך סמים כדי להתמכר.

בהתמכרות התנהגותית, האדם נאחז בהתנהגות שמספקת לו הקלה, בריחה או ריגוש. הפעולה חוזרת שוב ושוב, שואבת את הזמן והאנרגיה, גם כשהיא פוגעת בתפקוד - ממש כמו כל התמכרות אחרת. 

כשההתנהגות חוזרת שוב ושוב, היא מתחילה להשתרש במערכת כולה. זה מתחיל כניסיון להרגיע, והופך להרגל שמארגן את הזמן, מסדר את סדר היום ולפעמים אפילו מגדיר זהות. בתוך כל הבלגן, ההתנהגות הזו מצליחה ליצור חוויית רצף. אפילו שהיא זמנית ושברירית, יש להתנהגות המתמכרת יכולת להעניק למשתמש מבנה פנימי עמום. 

ככל שההרגל מתבסס הולך ומתבהר המחיר. הקלה רגעית מחזיקה את הראש מעל המים, אבל משאירה את הכאב בדיוק באותו מקום. מערכות יחסים מתחילות להישחק והתפקוד נפגע. 

 

 

התנהגות מתמכרת אינה נמדדת לפי מה האדם עושה,

אלא בעיקר לפי מה שהיא עושה לאדם

 

התנהגות ממכרת נבחנת לא רק לפי הדחף או התדירות, אלא לפי ההשפעה שלה על החיים. גם כשקיים דפוס ברור שחוזר על עצמו, השאלה החשובה באמת היא מה קורה בעקבותיו.

 

האבחנה בהתמכרות התנהגותית לא נעשית רק לפי עוצמת הדחף או התדירות. מה שמכריע הוא ההשפעה של ההתנהגות על החיים. כשהפעולה מתחילה לפגוע בתפקוד בעבודה, בקשרים, בבריאות או ביציבות הכלכלית, היא כבר לא משמשת כמרחב מפלט אלא ככוח שמערער את היסודות.

התהליך האבחוני כולל שני שלבים:

• בשלב הראשון מזהים את דפוסי ההתנהגות החוזרים והכפייתיים.

• בשלב השני בוחנים אם הם גורמים לנזק ממשי, מתמשך, באחד מתחומי החיים המרכזיים.

 

הניסיון הקליני מלמד שדווקא הפגיעה התפקודית היא שמבחינה בין התנהגות שמושכת את הקשב לבין התמכרות שמפרקת את האדם מבפנים.

 

ההבנה מה קורה לאדם מתחילה לחלחל כשהוא שואל מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות, ולא רק מהי ההתנהגות. ברגע שרואים מה הפעולה הזו מנסה לווסת, מה היא מחזיקה ומה היא נועדה להרגיע, אפשר להתחיל להתקדם. השינוי המיוחל אינו רק בהרגל, אלא באופן בו אדם מתקרב לעצמו.

במקום לדחוק את ההתנהגות, כדאי לעצור ולהקשיב לה. יש בה הרי רמז למה שמבקש תיקון, מסר חיוני שמספר על חסך, או פגיעה או הצפה. כשהדחף מקבל שם והכאב שהוא עונה עליו נחשף, משתנה לחלוטין היחס כלפיו. במקום מאבק יומיומי מול פעולה, נוצר תהליך שמבקש להחזיר לאדם את האפשרות לקחת בעלות על הרגשות שלו, בלי לברוח, להחזיק כאב מבלי לשחזר אותו, לבנות מבפנים מקום בטוח להיעטף בו. 

 

 

 

 

התמכרויות התנהגותיות הן דפוסי התמכרות שאינם מערבים שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אלא קשורים בהתנהגויות או פעילויות מסוימות – כמו הימורים, הפרזה בצריכת מדיה חברתית, צפייה בפורנוגרפיה, אכילה כפייתית, קניות כפייתיות, משחקי וידאו ועוד. 

 

למרות שלא מדובר בצריכת חומר פסיכואקטיבי שמגיע מבחוץ, ההתמכרויות הללו פועלות על אותם מנגנוני תגמול במוח ויכולות להסב נזק חמור.

למעשה, ישנן עדויות לפיהן התמכרות להימורים מפעילה אזורים דומים במוח לאלה שמופעלים בהתמכרות לסמים, וגורמת להצפת דופמין המסבה למכור חוויית ריגוש וכמיהה שמתחזקת עם הזמן. 

 

לאורך זמן נוצרת ירידה בשליטה העצמית באותה התנהגות, עד כדי פגיעה בתפקוד. 

 

 

 

  

סיווג אבחוני

מחקרים מצביעים על כך שהתמכרויות התנהגותיות חולקות קווי דמיון רבים עם התמכרויות לחומרים - הן מבחינת התסמינים והתהליך (כגון פיתוח סבילות, תסמיני גמילה נפשיים, ודפוס כפייתי), הן מבחינת מנגנוני המוח והגנטיקה גם בתגובתן לטיפול. 

כיום ההבנה הרפואית מתקדמת לקראת הכרה בהתמכרויות אלו כהפרעות בפני עצמן:

למשל, הפרעת הימורים כפייתיית נכללת כבר במהדורה החמישית של ה-DSM תחת קטגוריית התמכרויות, וארגון הבריאות העולמי (WHO) הכניס את הפרעת משחקי הווידאו (Gaming Disorder) בסיווג ICD-11.

המשמעות היא שהתמכרויות ללא חומרים זוכות להכרה כמצבים קליניים המחייבים התערבות טיפולית.

 

 

אדם שמקדיש שעות ארוכות למשחקי מחשב אינו בהכרח מכור. אם הוא עובד, לומד, מקיים קשרים ומרגיש מסופק מחייו, ייתכן שמדובר בתחביב תובעני אך לא בהתמכרות. לעומת זאת, כשצעיר מתחיל להיעדר מהעבודה, דוחה התחייבויות, מתרחק מהחברים ומעביר את הלילות מול המסך תוך כדי עייפות ובדידות הולכות ומעמיקות, זו כבר תמונה אחרת.

 

המשחק כבר לא נועד להנאה אלא להפגת מצוקה. הוא משקיט ומסיט את המודעות, אבל באותו מהלך גם מרחיק אותו מהחיים שסביבו. ככל שהפעולה חוזרת, הקשרים נחלשים, תחושת השליטה דועכת, והמרחב הפנימי הולך ונסגר.

 

האבחנה לא תלויה בכמות השעות אלא במה שהולך לאיבוד. לא כמה הוא משחק, אלא כמה הוא מפסיד כשהוא ממשיך.

  

 

 

הבדלים בין התמכרות לחומרים להתנהגויות מתמכרות

 

התמכרות, בין אם היא מתבטאת בשימוש בחומרים משני תודעה ובין אם בהתנהגות חוזרת, פועלת על אותם אזורים במוח.

מערכות התגמול שאחראיות לעונג, להנעה וללמידה, מגיבות בתבנית ביולוגית דומה כשהאדם צורך סם או כשהוא חוזר שוב ושוב על פעולה שמביאה הקלה. החומר הפעיל והמעשה הפשוט - שניהם מפעילים את המוליך העצבי דופמין ושניהם מלמדים את המוח לחפש שוב את הדבר הזה.

 

אבל יש הבדל בדרך בה זה קורה:

חומרים פסיכואקטיביים פועלים ישירות על מערכת העצבים. הם חוצים את מחסום דם-מוח, משנים את הפעילות הכימית ויוצרים אפקט מהיר ועוצמתי.

לעומתם, התנהגויות ממכרות לא משנות את הכימיה מבחוץ. הן משתמשות במנגנונים הפנימיים של המוח. לא החומר מפעיל את התגמול, אלא החוויה.

 

ההבדל הזה לא רק תיאורטי. בהתמכרות לחומרים יש לעיתים תגובות גופניות חדות. הגוף מגיב. תסמיני גמילה, שיבוש במערכת הפיזיולוגית, צורך בהתערבות רפואית. בהתמכרות התנהגותית, השיבוש מתרחש מתחת לפני השטח. אין בהכרח סימנים חיצוניים, אבל יש דחף ומתח וכמובן שיש פעולה שחוזרת שוב, גם כשהיא מזיקה.

 

בגלל זה גם הטיפול שונה. כשמדובר בחומרים, נדרשת לעיתים התערבות גופנית ראשונית.

כשמדובר בהתנהגות, העבודה מתמקדת בקשר שנבנה בין הדחף לבין התחושה שהוא מייצר. 

 

שני הסוגים משבשים את הפעילות המוחית. שניהם יוצרים תלות. אבל רק אחד מהם ניכר לעין.

 

התמכרות התנהגותית פועלת מבפנים. ובגלל שהיא פחות נראית  קשה יותר לזהות אותה וקשה יותר להשתחרר ממנה.

 

 

 

טיפול בהתמכרויות התנהגותיות

 

שיעור מצומצם בלבד מהמתמכרים פונים מיוזמתם לטיפול, גם אם כמחצית מהם עשויים ״להתנקות״ בכוחות עצמם עם הזמן.

מיעוט הפניות לטיפול מקצועי מדגיש את הצורך בהעלאת מודעות ובהנגשה של שיטות טיפול יעילות.

 

החדשות הטובות הן שקיימות היום מגוון גישות טיפוליות שיכולות לסייע בהתמודדות עם התמכרויות התנהגותיות – מטיפולים פסיכולוגיים פרטניים וקבוצתיים, דרך תכניות תמיכה וקבוצות לעזרה עצמית (כמו קבוצות 12 הצעדים) ועד טיפול תרופתי, שנדרש לעיתים.

 

 

כשמסתכלים על שיטות טיפול מובילות בהתמכרויות התנהגותיות עולה השאלה:

 

איך יודעים איזה טיפול מתאים לאיזו התמכרות התנהגותית, ולאיזה אדם?

 

התשובה לרוב אינה חד-משמעית, שכן בחירה בטיפול ובמטפל חייבת לקחת בחשבון את סוג ההתמכרות, חומרתה, מאפייני האישיות של המכור, גילו וההקשר הספציפי.

לא פעם, שילוב של מספר גישות בו זמנית או ברצף מניב את התוצאה הטובה ביותר.

 

  

 

להלן כמה קווים כלליים המתבססים על ניסיון קליני ועל הממצאים שהוצגו:

 

 

 

התמכרות להימורים

 

מחקרים תומכים מאוד ביעילות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ככלי יעיל כטיפול בהתמכרות בהימורים.

רצוי לשלב בו גם ריאיון מוטיבציוני בתחילת הדרך להגברת המחויבות.

במקרים של דחף חזק במיוחד ניתן לשקול טיפול תרופתי, עם תרופות ספציפיות שהצליחו להוביל להפחתת חומרת ההימורים.

קבוצות תמיכה (GA) יכולות לתמוך בשימור ההישגים, אך רצוי לא להסתמך עליהן לבד.

עבור מהמרים בעלי משפחה, חיוני לשלב טיפול זוגי/משפחתי כדי לשקם אמון וללמד את הקרובים לא "להציל" את המהמר כל פעם (לא לשלם חובותיו למשל).

במקרה של התמכרות עמידה או כאשר המכור בעל רקע רגשי מורכב, ניתן להיעזר גם בטיפול דינמי, אבל רצוי אחרי ייצוב ראשוני עם CBT.

ניהול תמריצים הוא אופציה מועילה בעידוד הימנעות (למשל, חוזה שלא ייכנס לקזינו – תמורת תגמול), אך יש לתכנן זאת בזהירות כדי לא לעורר פיתוי עם כסף.

 

 

התמכרות למדיה חברתית ולאינטרנט

 

המטופלים שסובלים הכי הרבה מהתמכרות למסכים הם מתבגרים או צעירים, ולכן מעורבות משפחתית היא מפתח. טיפול משפחתי או לפחות הדרכת הורים (להגבלת זמן מסך, גבולות, וסדר יום) מומלצים מאוד.

במקביל, CBT לשינוי הרגלי שימוש וחיזוק כישורים חברתיים.

DBT יעיל במיוחד אם יש אלמנט של ויסות רגשי (רבים משתמשים ברשת חברתית כדי לברוח מתחושות בדידות/חרדה).

במקרה של חרדה חברתית נלווית, ישקל טיפול תרופתי או טיפול קבוצתי שמאפשר לתרגל אינטראקציה ישירה.

 

תוכניות מיינדפולנס ודיגיטל דיטוקס צוברות פופולריות - סדנאות שבהן המשתתפים מתנסים בפרקי זמן ללא סמארטפון, מלווים בתרגולי קשיבות.

אלו יכולים להיות טריגר טוב להתנעה, אך לרוב צריך המשך תמיכה טיפולית כדי לא לחזור להרגלים כשנגמר ה"מחנה".

מתבגרים עם ADHD בולט עשויים להיעזר בטיפול תרופתי ל-ADHD (ריטלין), ששיפר לעיתים גם את התנהגות הגיימינג.

קבוצות תמיכה מקוונות (אירוני ככל שישמע) עוזרות להתמכרות לאינטרנט. פורומים מסוימים צעירים משתפים בהצלחות להפחית זמן מסך.

באופן פרדוקסלי זו דוגמה לשימוש מיטיב ברשת.

 

 

התמכרות למשחקי וידאו (גיימינג)

 

בדומה למדיה חברתית, גם מצב של התמכרות למשחקי מחשב מדובר בצעירים, לכן הכלים דומים:

טיפול משפחתי להצבת גבולות וליצירת פעילות אלטרנטיבית, CBT למטופל להתמודדות עם דחפים ולארגון זמן, ואולי DBT אם יש קושי רגשי/חברתי.

 

קבוצות ייעודיות לגיימרים בגמילה מוקמות חדשות לבקרים. הן מאפשרות לגיימרים להתחבר ולהחליף את זמן המשחק במפגשים חברתיים סביב אותו "חבר משותף" של כולם, ההתמכרות.

מחקרי הערכה ציינו ששילוב של אלמנטים חווייתיים (כמו מחנה נופש ללא מסכים) יכול לחולל שינוי.

במקרים קיצוניים, יש מרכזי טיפול באשפוז מלא לגיימרים (לרוב בסין ובקוריאה, שם הבעיה נפוצה) – שם משלבים שגרה מובנית, פעילות גופנית וטיפול קבוצתי.

תרופות פחות בשימוש, למעט מקרים של תחלואה נלווית, בה נוכחות הפרעות כמו ADHD או דיכאון.

 

 

 

התמכרות למין ולפורנוגרפיה

 

התמכרות למין ולפורנוגרפיה נראית מבחוץ כמו עודף תשוקה (היפרסקסואליות) אבל היא מבטאת לרוב ניסיון לווסת מצוקה פנימית. בושה, הסתרה, והפערה כואב בין מה שהמכור מציג לבין מה שהוא חווה -הם לב הבעיה.

כשאדם פונה שוב ושוב לצריכת פורנוגרפיה, הוא אינו מובל תמיד ע״י תשוקה. לפעמים זו העייפות מהיום, תחושת בדידות או המחשבה שלא יצליח להירדם בלי לברוח רגע פנימה.

 

בטיפול CBT בהתמכרות מתבוננים על עיוותי חשיבה כמו "כולם עושים את זה" או מזהים טריגרים כמו שעמום, סטרס או בדידות ובונים כלים שמונעים את ההתדרדרות עוד לפני שהדחף מתעורר.

 

קבוצות 12 הצעדים כמו SAA מציעות מקום לנשום. האנונימיות והקבלה הלא שיפוטית מאפשרות לאדם לחלוק את מה שבדרך כלל לא נאמר. אבל כדי לגעת בשורש — צריך גם מרחב טיפולי אישי.

 

כשעולה רקע של פגיעה מינית, דימוי גוף בעייתי או קשרים אינטימיים טעונים — טיפול דינמי או התמקדות בטראומה הופכים לחלק קריטי מהעבודה. לא כדי לנתח את העבר, אלא כדי לשחרר את האחיזה של הזיכרון בגוף.

 

במערכת יחסים זוגית, הטיפול לא נגמר באדם עצמו. אמון, אינטימיות, קרבה — כולם זקוקים לשיקום. טיפול זוגי נכון לא רק מרפא את הפצע, אלא בונה מקום חדש שבו אפשר שוב להיפגש.

 

בחלק מהמקרים, יש מקום גם לטיפול תרופתי שמפחית את הדחף המיני הכפייתי. לפעמים זו השתקה קלה של אותו קול דוחק בראש, שמבקש שוב ושוב לברוח דרך הגוף.

 

 

טיפול בהתמכרות למין לא מתחיל מהמעשה, אלא בכאב שמוליד אותו.

ההתנהגות לעיתים מבלבלת, היא נראית כמו בחירה, אבל בפנים היא נובעת מצורך להרגיש שייכות, להעלות ערך עצמי או להקל על בדידות.

 

חשוב להקשיב למה שהמטופל עושה, אבל לא פחות מכך למה שהוא מנסה לא להרגיש.

דווקא שם, בינות לפעולה הכפייתית, נמצא אותו חלק שזקוק להכרה כדי להתחיל להשתחרר.

 

 

התמכרות לאכילה כפייתית/אוכל

 

נרצה או לא נרצה, אוכל הוא חלק מהחיים, והוא מגיע עם בונוס של נחמה. אדם שחוזר הביתה בסוף יום מתיש ומתפנק עם קוביית שוקולד או צלחת פסטה לא נחשב למכור. גם כשהאוכל מהווה דרך לפרוק מתח או לסמן סיום של יום, אין התמכרות.

כשהאכילה מתרחשת בלי תחושת רעב ועם קושי לעצור, זה כבר משהו אחר. לא הגוף מבקש תזונה, אלא הנפש שמבקשת הרגעה.

בהתמכרות לאוכל (לרוב לפחמימות) הביסים לא נמדדים בקלוריות, אלא בכמה הם מצליחים להסיח את הדעת מכאב, תחושת ריק, בדידות, או מתח שנצבר ללא מילים. תכלית האכילה היא למלא מקום שאין לו מילים, להחזיק מבפנים את מה שקשה לשאת.

ההבחנה לא נשענת על מה שאוכלים או מתי, אלא על התחושה שאחרי. האם הייתה בחירה, או רק דחף. האם יש תחושת שובע, או רק עוד סיבוב סביב הריקנות.

 

 

כאן צריך להבחין -  אם מדובר ממש בהפרעת אכילה (בולימיה, בינג'ים), ישנם טיפולים ייעודיים כמו CBT-E (מודל CBT ייחודי להפרעות אכילה) או טיפולים דיאלקטיים (DBT ידוע כמסייע בוויסות אכילה רגשית).

אך כשזה מוצג כהתמכרות לאוכל – בדגש על תחושת אובדן שליטה מול מאכלים מסוימים (בדגש מתוקים/פחמימות), חלק מהגישות שאולות מעולם ההתמכרויות.

קבוצות כמו Overeaters Anonymous (OA) קיימות ופועלות בדומה ל-AA, עם צעדים ורוחניות, ועוזרות לאנשים רבים לשמור על "פיכחות" מאכילה בולמוסית.

 

טיפול תזונתי וייעוץ דיאטני לרוב משולב, אך נדרש לטפל גם בנפש – טיפול התנהגותי חשוב לבניית הרגלי אכילה וסדר יום (למשל, יומן אכילה ככלי מודעות), טיפול רגשי/דינמי חיוני אם יש נושאים של דימוי גוף, בושה, טראומות או שימוש באכילה כהסחות.

 

בנישה של טיפול תרופתי, אושרה לפני מספר שנים התרופה ויואנס עבור בולמוסי אכילה, ובמקביל לפעמים רופאים רושמים לעיתים מפחיתי דחפים ותאבון או תרופות נגד דיכאון.

ההצלחה התרופתית מוגבלת. לכן כיוון חדש הוא מודל גמילה הדרגתי: למשל FACT – Food Addiction Clinical Treatment, גישה שמציעה הפחתה במקום הימנעות מוחלטת (כי לא ניתן להימנע מאוכל) ויצירת תפריט מותאם שלא כולל "מאכלים בעלי פוטנציאל ממכר" עבור אותו אדם.

 

משלבים כאן את עקרונות הטיפול בהתמכרות (הימנעות מגירוי מסוים) אבל עם גמישות של הפרעת אכילה (לא חייבים להימנע מכל דבר מתוק, רק מהשילוב שלו עם טריגר (נניח גלידה עם מלא שוקולד כזה למעלה כטריגר עבור ״בעלי חולשה לשוקולד״). תוצאות ראשוניות מצביעות שזה עשוי להפחית התקפי אכילה.

בהחלט, טיפול קבוצתי (מקצועי או תמיכתי) עוזר מאוד פה, כי נושא המשקל והאכילה כרוך בבושה. שיתוף עם אחרים מפחית סטיגמה.

 

 

 

התמכרות לקניות/קנייה כפייתית

 

אישה שנכנסת לחנות ובוחרת לעצמה בגד חדש מדי פעם לא נחשבת למכורה. גם אם יש בזה משהו אימפולסיבי, כל עוד הבחירה נעשית בשיקול דעת, לא פוגעת ביציבות הכלכלית או בתחושת השליטה, אין כאן עדות לתלות.

אבל כשקנייה מתחילה לשמש כתגובה קבועה לתחושת ריקנות או מתח, וכשההקלה שמגיעה רגע אחרי הרכישה מוחלפת מהר מאוד בתחושת אשמה, הקנייה כבר לא נועדה לספק צורך חומרי אלא להסדיר כאב רגשי.

בנקודה הזו, האדם לא קונה כי הוא רוצה, אלא כי הוא מוכרח. ההיגיון נדחק הצידה, התקציב נשבר, הארון מתמלא אבל בפנים ממשיך להתרוקן.

ההבחנה נעשית לא לפי מספר הפריטים אלא לפי התחושה שמלווה את הפעולה.

האם זו בחירה או בריחה? האם היא יוצרת סדר או משאירה כאוס.

התמכרות מתחילה לא כשקונים יותר מדי, אלא כשמשתמשים בקנייה כדי לשכוח את מה שכואב להרגיש.

 

 

CBT הוא טיפול קו ראשון למכורים לקניות.

עובדים בו על עיוותי חשיבה כמו "אם אקנה את זה ארגיש טוב יותר/אוכיח שאני שווה"), בתוספת ייעוץ פיננסי לפעמים (סדרי עדיפויות כספיים, בניית תקציב עם מישהו שיפקח).

טיפול קבוצתי לרוכשים כפייתיים מאפשר החלפת עצות בין אנשים שחולקים מצוקה דומה  (למשל, "כשאני מרגישה צורך לקנות, אני מחכה עם זה 24 שעות ומבקשת מחבר שיחזיק אצלו את כרטיס האשראי עד אז").

טיפול דינמי עשוי לחשוף סיבות רגשיות – למשל, קנייה כפייתית עשויה לפצות על תחושת ריקנות או לשמש כמקור להעלאת ערך עצמי..

אם מתברר שקיימים בבסיס ההתמכרות דיכאון או חרדה – שוקלים טיפול תרופתי. במחקר קטן, נוגדי אפילפסיה כמו הראו הפחתה בדחף הקנייה, אבל אין מסקנות חותכות.

קבוצות 12 צעדים קיימות (Debtors Anonymous) עבור מי שנקלעים לחובות עובדות על אותם עקרונות של קבלה של חוסר האונים מול הדחף לבזבז, בניית מסגרת הוצאות וייעוץ פיננסי.

 

 

התמכרויות נוספות (כמו עבודה, ספורט, וכו')

 

יש גם "התמכרות לעבודה" או "התמכרות לספורט/חדר כושר" -

אלו לעיתים בעייתיות כי החברה דווקא מעריכה עבודה קשה וספורט. לכן אנשים אלו פחות נוטים לפנות לטיפול אלא אם כן אירע משבר (קריסה בריאותית, אולטימטום משפחתי).

טיפולים אפשריים כוללים CBT להתמכרות לעבודה (איזון חיים-עבודה, תיקון אמונות כמו "אם לא אעבוד 12 שעות אהיה כישלון"), טיפול זוגי אם חיי המשפחה נפגעים.

בהתמכרות לפעילות גופנית – יש דמיון להפרעות אכילה ודיסמופיה גופנית, כך שנשקלת התערבות שכוללת התמקדות בדימוי גוף עם טיפול קוגניטיבי, ובשיקול דעת הפסיכיאטר, לעיתים ניתנות תרופות ל-OCD להפחתת כפייתיות סביב תזונה/אימון. 

 

 

אינטגרציה והתאמה אישית

 

חשוב להדגיש שבפועל, רוב המטופלים מקבלים כמה סוגי התערבויות משולבות.

למשל, אדם עם התמכרות לפורנו עשוי ללכת לפסיכיאטר ולהתחיל תרופות, במקביל לפגישות CBT שבועיות, ולהשתתף בקבוצת תמיכה מקוונת בערבים, וכל זאת תוך כדי שקיפות מול בת הזוג ובתמיכתה.

מדובר אם כך בתכנית רב-מערכתית הפונה להיבטים השונים: הביולוגי, הפסיכולוגי, החברתי והרוחני.

מחקרים העוקבים אחרי תוצאות טיפול בהתמכרויות התנהגותיות מאשרים כי אלו שפנו לכמה מקורות עזרה והמשיכו במעקב לאורך זמן – הצליחו יותר לשמור על שינוי, לעומת אלו שהסתמכו על "פתרון קסם" יחיד.

 

לבסוף, ההתאמה מתחשבת גם בהעדפות האישיות של המטופל. מטופל שמעולם לא התנסה במדיטציה, אולי יירתע ממיינדפולנס ויעדיף CBT מובנה מהדור השני; אחר שמאמין מאוד בכוחה המיטיב של קבוצה יעדיף אולי להתחיל בקבוצת 12 צעדים ורק אחר כך טיפול אישי.

המוטיבציה והנכונות של המטופל לשיטה מסוימת היא גורם מכריע בהצלחתה.

 

 

איך נסכם?

 

התמכרויות התנהגותיות מציבות אתגר מורכב, אך כפי שראינו, קיים ארגז כלים מגוון ועשיר של שיטות טיפול שיכולות לסייע למכורים לחולל שינוי בחייהם. מהסקירה עולה שאין שיטה אחת "מושלמת" המתאימה לכולם; במקום זאת, הצלחה רבה מושגת כאשר מתאימים את הטיפול לפרט, משלבים בין גישות שונות, ומספקים רשת תמיכה הוליסטית – נפשית, חברתית ובמידת הצורך גם תרופתית.

 

חשוב לזכור שכל התמכרות, גם אם אינה לחומר כימי חיצוני, יוצרת שינויים מוחיים והתנהגותיים מאוד עקשניים.

לכן, תהליך ההחלמה לעיתים אינו קל ודורש התמדה, נכונות ותקווה.

יחד עם זאת, סיפורי ההצלחה הרבים מלמדים שזה אפשרי:

אנשים שהתמכרויות להימורים או לפורנו שלטו בחייהם הצליחו להשתחרר מהן, לבנות מחדש את מערכות היחסים, ההורות והקריירה, ולחיות חיים מספקים ובריאים יותר.

באמצעות הטיפול הנכון, מכורים לומדים להחזיר לעצמם את השליטה – להחליף את תעתועי השווא קצרי הטווח בסיפוק עמוק ומהותי יותר, הנובע מהגשמת מטרות וערכים אמיתיים.

 

 

בעשור האחרון חלה התקדמות עצומה בהבנת המנגנונים של התמכרויות התנהגותיות ובפיתוח טיפולים עבורן. מחקרים מתפרסמים תדיר בכתבי עת מובילים, ובכל שנה מתווספים כלים ופרוטוקולים משופרים.

למשל, יש יותר ויותר עבודות על טיפולים במציאות מדומה (VR) לחשיפה בטוחה לטריגרים, או אפליקציות חכמות בטלפון שתומכות בזמן אמת במכורים (דרך התראות, מעקב עצמי ואפילו בינה מלאכותית).

 

במקביל, גוברת המודעות הציבורית לכך שהתמכרות אינה חולשה מוסרית אלא מצב רפואי נפשי אמיתי שניתן לטיפול - דבר המפחית סטיגמות ומעודד פנייה לעזרה.

 

עבור מי שמתמודדים כעת עם התמכרות התנהגותית – המסר הוא שהמצב בהחלט ניתן לשינוי. מומלץ לפנות לאיש מקצוע (פסיכולוג, פסיכיאטר, עו״ס קליני או מטפל מוסמך אחר) כדי להעריך יחד את המצב ולבנות תוכנית טיפול מותאמת. 

 

לפעמים צריך לנסות כמה גישות עד שמוצאים את המתכון הנכון.

התמדה וכנות בתהליך יובילו בהדרגה לשיפור. טיפול בהתמכרות התנהגותית הוא מסע - לעיתים עם מהמורות ומעידות – אבל בסופו מחכה יעד של חיים חופשיים, בהם האדם שולט בהתנהגותו ולא נשלט על ידה.