מכון טמיר לפסיכותרפיה
עייפות / תשישות זום
טוב, תודו, היה צפוי למדי שתתפתחנה נוירוזות חדשות עם פריצתה של התקשורת הדיגיטלית בווידאו, זו שהחלה בתחילת שנות ה-2000, נכפתה עלינו בימי המגיפה ונשארה עמנו כסביבת עבודה היברידית גם הרבה אחרי.
יש לנו היסטוריה ארוכה עם סקייפ:
למעשה, תקשורת וידאו באמצעות שיחות ועידה באינטרנט נמצאת איתנו כבר יותר מ-20 שנה, אבל רק בשנתיים האחרונות למדנו שבהיעדרה הבדידות צורבת מדי לנפש.
אם האינטרנט הביא אלינו את ההתמכרות למסכים,לצד הגברה של הפרעות קשב וריכוז, תקופת הקורונה חשפה את האנושות לקשיים נוירולוגיים ופסיכולוגיים על רקע שימוש באפליקציית זום - או כל פלטפורמת וידאו ולתופעה החדשה יש אפילו שם, גורמים ודרכי התמודדות:
קבלו אותה -
עייפות זום -Zoom Fatigue
עייפות זום היא מציאות ברת-קיימא עבור כל מי שעובד ומתקשר מרחוק - תלמידים, עובדים, בני משפחה שחיים במדינות שונות, וגם פסיכולוגים שמטפלים אונליין ומטופלים.
מוקדם עדיין להגדיר את התפועה כסינדרום קליני, אבל הביטויים שלה מוכרים לכולנו, מילדים ועד מבוגרים - תחושת עייפות, חרדה ומוטרדות לקראת שיחת וידיאו נוספת שמתוכננת מעבר לפינה.
העולם החברתי דרך מלבן
אותן פלטפורמות מקוונות שהעניקו לנו בתקופת הקורונה זיקה לנורמליות, מחייבות אותנו למציאות לא נורמלית.
התברר שהמגפה לא הקפיאה את חיי החברה אלא פשוט הפכה אותם למקוונים.
אנחנו לוחצים על "אישור" של הוידאו והאודיו ומתחילים עוד פגישה וירטואלית מתישה דרך מלבן.
עבור רבים מאיתנו, הפסקת המגע הפיזי בין בני אדם הפכה את חיי החברה לתזזיתיים אף יותר מהעבר ולכאלה שקשה יותר להתחמק מהם, שכן לפתע, משידוע לכולם שאתם זמינים בבית, מכסת התירוצים שלנו מצטמצמת משמעותית.
קולגות שעמם הייתה לכולנו רק אינטראקציה שטחית ומינימלית בוואטסאפ, מזמינים עצמם אל סלון ביתנו דרך תוכנת Zoom.
כל זה לצד אינספור קורסים, הרצאות מקצועיות, מופעי בידור ופעילויות נוספות שבוטלו בשל המגפה ומקבלים חיים וירטואליים משלהם, משיעורי בלט, דרך לימודי שפות והצגות תיאטרון ועד לסיורים וירטואליים במוזיאונים.
כולם שם. ההיצע עצום, וכך גם ההזמנות למפגשים בין-אישיים וקבוצתיים, שנראה כי רק התגברו על רקע המגפה.
מה גורם לעייפות זום?
הגורמים שתורמים לעייפות זום הם מסובכיםֿ, רב ממדיים ועדיין לא נחקרו מספיק.
אבל בכל זאת יש כבר כמה כיוונים:
סיבה מרכזית לעייפות זום היא עומס של תקשורת בוידאו על המוח. ספציפית, מה שמקשה עלינו זה קרבה רבה מדי של פנים אנושיות לאורך זמן: אנחנו נמצאים באינטראקציה עם בני אדם אחרים, פנים אל מול פנים, באופן צמוד מדי ביחס לקרבה המציאותית. בשיחה מציאותית המרחק הרבה יותר גדול. זוכרים את ה-Close Talker בסיינפלד? ראו תזכורת בסוף המאמר.
גורמים קוגניטיביים עשויים אף הם לתרום לעייפות זום, מכיוון שיכולת מוגברת לריבוי משימות, מולטיטסקינג, מאיימת על יכולת הקשב שלנו. למעשה, הקשב שלנו נאלץ להתחלק בין כמה משתתפים, בעוד שהמערכת הקוגניטיבית ממשיכה לנתח, לפרש ולנסות לפענח אוטומטית הבעות, מחוות, הרמות גבה וחיוך מקדם. הרבה יותר אקטיביציה מוחית, שאנחנו כנראה לא ממש בנויים אליה לאורך זמן.
זה מפתיע, אבל פשוט מאוד: לפי דניאל גולמן (אותו אחד שפיתח את המושג אינטיליגנציה רגשית בסוף שנות ה-90) בשיחת זום אין קשר עין. יש לי רק 2 אפשרויות - או שאני מסתכל לתוך עינית המצלמה במחשב שלי ואז אני לא רואה את עיניי האחר, או שאני מסתכל בעיני האחר ואז הוא לא רואה את עיניי. תקשורת בין-אישית ללא קשר עין מעייפת, ודאי כאשר מדובר על מספר פגישות ביום.
ובהמשך, קשר עין ישיר והדדי הוא היבט חשוב שמעודד יחסים בין בני אדם במציאות, בעוד שבזום הוא די חלקי. יש עדויות מחקריות חזקות לכך שקשר עין משפר את החיבור האנושי - למשל, הוא תורם לתגובות בינאישיות מהירות יותר, שינון מוצלח יותר של תווי פנים והסתברות גבוהה יותר למשיכה בינאישית. כל האמצעים הללו לתגמולים אורגניים וטבעיים נפגעים בגלל הטכנולוגיה. בשיחת זום צריך להיישיר מבט אל המצלמה כדי להראות שאתה יוצר קשר עין עם הצד השני. במהלך שיחות ועידה קבוצתיות (3 אנשים או יותר) לא ניתן להבחין במבט הדדי בין שני משתתפים.
חשוב לראות שהאופן בו מתקיימת אינטראקציה חברתית משפיעה מאוד על תהליכי תגמול מוחיים. לדוגמא, מחקר שעשה שימוש בסריקות FMTI מלמד כי אינטראקציות פנים אל פנים, ב-live, בהשוואה לשיחות מוקלטות, קשורות להפעלה רבה יותר של אזורי מוח המעורבים בחווית תגמול (כמו האמיגדלה, גרעין האקומבנס, פיתול החגורה הקדמי ועוד). ככה שפעילות חברתית אקטיבית קשורה לתגמול נתפס גבוה יותר, שבתורו משפיע על המסלולים הנוירולוגיים שמאפיינים את הערנות מול העייפות.
גם ל-delay בהגעת המלל הקולי בין המוען לנמען יש השפעה מעניינת ומעייפת: אנחנו יודעים כי עיכובי השמע שגלומים בטכנולוגיית זום קשורים לתפיסות שליליות יותר וחוסר אמון בין בני אדם, מה שנובע ככל הנראה מהפחתה בתגמול הנתפס כשאנחנו מנהלים שיחת ועידה בווידיאו. בניסוי מעניין, זוהה קשר בין היעדר סינכרון בגלי מוח בשיחת זום לבין תשישות זום נרכשת. הניסוי מראה כי תוכן קולי בשיחה רגילה בין שני אנשים מגיע מהמוען לנמען בקצב ממוצע של 135 אלפיות לשנייה, זאת בעוד שבשיחת זום הגעת המידע האודיטורי אורכת 487 אלפיות השנייה, עבור אותם שני דוברים שנבדקו קודם פנים אל פנים. כמעט חצי שנייה נראית אולי חסרת משמעות, אבל הבדל כזה הוא נצח במונחים של שיחה טבעית בין בני אדם (Boland, 2021). המשמעות בפועל היא שאנחנו מתחילים לדבר לפני שהצד השני סיים משפט. הפער הזה מתבטא בדפוסים מוחיים שאינם מסונכרנים ובהתשה מוגברת.
חלק ניכר מהתקשורת מתנהל באופן לא מילולי ולא מודע (לא מודע קוגניטיבי, לא פרוידיאני, אנחינו פשוט לא ערים לעיבוד של המידע הזה). תוכן רגשי מעובד אוטומטית ובמהירות דרך רמזים חברתיים כמו מגע, קשב משותף ותנוחות גוף. רמזים לא מילוליים אלו משמשים אותנו לא רק לרכישת ידע מהיר אודות אחרים, אלא כדרך להכנת תגובה מותאמת שתאפשר תקשורת הדדית, תהליכים שנמדדו במחקרים באלפיות שנייה. הרעיון הוא שתהליכים קוגנטיביים שאנחנו לא מודעים להם, בשיחת פנים אל פנים, צורכים פחות אנרגיה ולכן גם פחות מעייפים. בשיחות וידיאו, לעומת זאת, הרבה יותר קשה לקלוט רבים מהרמזים הללו, מכיוון שהסביבה אינה משותפת, מתפספסות מבלי דעת הבעות פנים עדינות ולפעמים אפילו מחוות גוף מלאות. אם אנחנו רוצים לזהות כרגיל מה קורה בשיחה ואין לנו את הרמזים הלא-מודעים הללו, ניאלץ לגייס השקעה מנטלית מיוחדת, כלומר מאמץ קוגניטיבי ורגשי שיפצה על החוסר. אז אנחנו נהיים עייפים... מחקר מעניין הראה שהפעלת המצלמה בשיעורים מקוונים מגבירה את מידת החרדה לגבי מראה חברתי ובכך הפחיתה את הלמידה.
"המעמד הצילומי" בשיחת וידאו
כל צלם מקצועי, בסטילס או וידאו, יכול לספר לנו על האתגר של מסמוס המעמד הצילומי, אותה מלאכותיות שכולנו מייצרים בעל כורחינו נוכח מצלמה.
כשצופים בנו אנחנו עסוקים בשאלות די מטרידות:
איך אני נראה?
איך אני נשמע?
תהליך טבעי, אין ספק, אך לא נטול אנרגיה...
לתפוס את צ׳רצ׳יל בדיוק כשעף לו הפיוז
יוסוף קארש, מצלמי הפורטרטים המוכשרים אי פעם, כתב על תהליך הצילום של צ'רצ'יל.
קארש חתום על התמונה הידועה של צ'רצ'יל , ערב ״הקרב על בריטניה״, בתקופה בה צ׳רצ׳יל הבהיר לאנגלים שכל מה שיש לו להציע להם זה דם,יזע ודמעות.
״אני זוכר שבאינסטינקט לקחתי לו את הסיגר מהפה.
צ׳רצ׳יל רק זעף יותר.
ראשו נטה קדימה בעצבים והיד שלו עברה למותניים, תנוחת עצבים ידועה.
הפוזה הנציחה את צ׳רצ׳יל ואת המצב באנגליה בצורה מצוינת: נלחמת ובלתי מנוצחת
ואז... אז צילמתי!״
כשמצלמים בני אדם, מנסים להפיק את האמת ולמוגג את הפוזה, את הפסאדה.
בשיחות הוידאו שלנו בזום אנחנו לא ערים עד הסוף למידת העיסוק שלנו בלוק, אבל זה שם.
אפילו שקיימת אפשרות טכנית להסתיר את נוכחות הפורטרט שלנו, ואפילו להתעקש לשוחח בטלפון, מהוות אלה אמירות בינאישיות בפני עצמן, שניתן לחבר ביניהן לבין בושה ורגשות אחרים שמעידים על סימני שאלה של הערכה עצמית.
ולא עם כל אחד בא לנו לחשוף חולשות.
מפגשים שבהם המשתתפים אינם עוברים למצב mute, מלבד הדובר, עלולים להפוך לכאוטיים ומעייפים במקום להועיל, ואם תחילה היה חשש שהבידוד יפגע בחיי החברה, כעת נראה שהם הפכו אינטנסיביים באופן שעלול קצת להעיק.
זאת ועוד, מפגש עם אנשים מוכרים בקונטקסט זר עלול ליצור מבוכה או חוסר הבנה כיצד מתאים לתקשר, וגם העובדה שתוך כדי המפגש אנשים רואים את עצמם על המסך, צורכת אנרגיה ועלולה להתיש.
מעניין שדווקא עבור אנשים שהמשיכו בעבודה מחוץ לבית, כרגיל, או אף בעומס מוגבר, כמו צוותים רפואיים ופסיכולוגיים, מפגשי Zoom בסוף של יום יכולים לספק צרכים אסקיפיסטיים ולהעניק מידה של רגיעה.
אפקט המדוזה
תופעה מעניינת נוספת היא אפקט המדוזה:
מדובר במצב בו אנו תופסים אדם המוצג לנו בתמונה כבעל תודעה נפשית מופחתת (מיינד), בהשוואה למצב בו אנו פוגשים את אותו אדם במציאות.
האפקט הזה מתחזק אף יותר כאשר אנחנו רואים אנשים המופיעים בתמונות של תמונות.
הבעיה עם אפקט המדוזה היא שתפיסת התודעה של האחר מהווה תשתית לשיפוט מוסרי.
כאן עולות סוגיות אתיות לגבי התלות בין מנטליזציה כלפי אחרים לבין מידת האבסטרקטיות בה הם מוצגים לנו.
"אפקט מדוזה" נקרא על שם גורגונית מהמיתולוגיה היוונית, שהפכה בני אדם לאבנים כאשר הביטו בה ישירות, אך שחררה אותם כאשר הביטו בהשתקפות שלה.
עייפות זום בלמידה מרחוק
אם נחשוב על זה, תלמיד מתעייף הרבה יותר מקשר עין עם קבוצת תלמידים מאשר בישיבה בכיתה מול מורה אחת.
אפילו כאשר עוברים לצפייה במצגת, יש תמיד צ'אט שמתאפשר במקביל ומסיט את המחשבה לערוץ אחר.
עוד ערוץ, עוד אנרגיה.
הילדים שלנו, מסתבר, נדרשו למשמעת ברזל...
איך נפרדים בסיום שיחת זום?
קושי נוסף במפגשי Zoom הוא סיום המפגש. מצד אחד, יש המון יופי בסיום של שיחה בלחיצת כפתור.
עבור אנשים מסוימים זו התגשמות חלום אומניפוטנטי של פרידה מהירה ונטולת גינונים רגשיים מעיקים...
מצד שני, מה שבנסיבות רגילות יכול להסתכם ב״להתראות, חבר׳ה, אני חייב ללכת״, הופך לפתע לחוסר נעימות שאף אחד לא רוצה להיות זה שגורם לה, בכך שיציע לסיים את המפגש.
הטכנולוגיה עדיין לא מציעה דרכים יעילות דיין להתמודד עם התופעה החדשה, למרות שאפשר להעריך את המאמצים.
למשל, באמצע 2021 הפעילה זום את הפיצ׳ר Zoom Immersive View.
עד שעולם ההיטק יביא לנו חידושים והמצאות, הנה כמה נקודות להגברת היעילות הפסיכולוגית של שיחות וידאו:
איך מתמודדים עם עייפות זום?
הפסיכולוג סטיבן היקמן, מציע 6 טיפים חשובים במטרה להפחית את תשישות הזום, מתוך אתר mindful:
קח מספר רגעים לפני שתלחץ על ״התחל״ כדי לארגן את הקשב
קח את הזמן לברך באמת את מי שנמצא אתך בחדר, במלוא תשומת הלב
בחר ב- ״speaker view״.
היאבק עם הדחף למולטיטסקינג.
נסה לקחת הפסקות מדודות בין מפגשים וירטואליים.
ולבסוף, הזכר לעצמך מדי פעם שמדובר במקום חדש - אנחנו מסתגלים...
זה על קצה המזלג. וקצת יותר לעומק, הנה כמה דברים נוספים שכדאי לשים אליהם לב:
אל תקלידו. רעשים לא צפויים ולא טבעיים מעוררים את מוחנו להגיב וכופים עלינו להתרכז בהם. בשיחות ועידה או וידאו, הקולות מועברים דרך מיקרופון וצלילים גבוהים יוגברו, מה שיביא לאפקט ״מיקי מאוס״ צורמני. רחשים עדינים כמו הקשה על מקלדת או בליעה יוגברו, ורעשים של חריקת כיסא, לעיסת חטיף פריך או לגימה מכוס קפה ישמעו למאזין כאילו אתם לועסים לו בתוך האוזן. הגבלת האפקט השלילי שעלול להיות לקולות שאתם משמיעים על שאר המאזינים אינה כה פשוטה, וזו משום שאיננו יודעים כיצד אנו נשמעים דרך אמצעי תקשורת, להבדיל ממצב בו כולנו נמצאים באותה סביבה, פנים אל פנים. בכדי להיות בנעליו של המאזין הווירטואלי, תוכלו להקליט מפגש ולהקשיב לו לאחר מכן, על מנת להבין כיצד נשמעתם לאחרים. לעתים דבר מה פשוט כמו התאמת ההעמדה, המרחק או הכיוון של המיקרופון יכול לעשות הבדל גדול. גם השימוש באזניות עם מיקרופון, במקום במיקרופון המובנה במחשב הנייד, יכול להסוות משמעותית את רעשי הרקע.
במחקר שפורסם כבר ב- 2014, נמצא שאפילו עיכוב (delay) של 1.2 שניות (!) בתקשורת וירטואלית גורם לנמען להבין להסיק שהוא מתקשר פרטנר פחות ידידותי, לא קשוב אליהם ובמקרים מסוימים אפילו דחוי. עם כזה פוטנציאל לעלבונות של קולגות, מנהלים ועובדים, נראה שזה ממש אתגר לבנות ולשמר יחסים בין-אישיים בעבודה כאשר מתקשרים דרך שיחות ועידה בוידאו. מזה נלמד: כשאתם מדברים עם מישהו מרחוק, הזכירו לעצמכם שיש השהיה מובנית בסיפור, ושבן/ת השיח בצד השני של המסך לא בהכרח מתכוון לתת לך להרגיש רחוק.
בהמשך לסעיף הקודם... שיחה אמיתית דורשת פידבק מילולי ולא-מילולי, גם אם רק ״א-הא״ קטן, שמעיד כי בפני הדובר שהשומע עוקב אחריו. ואולם בהתקשרות התלויה באמצעים טכנולוגיים, אפילו השהייה בת כמה שניות עלולה לשבש את רצף השיחה. בעיות בחיבור לרשת עלולות להשפיע על בהירות הדיבור, ואובדן מידע בזרם האודיו יכול לייצר קולות לא טבעיים או חסרים. מוחותינו נדרשים לעבודה מאומצת יותר לסגירת הפערים בניסיון להבין את המסר, והמאמץ המושקע בהתמקדות בקולות לא-טבעיים מסיח את הפוקוס שלנו מהבנת הדברים. ואולם מרגע שמודעים למגבלות הטכנולוגיות של שיחות וידאו, ניתן להסתגל לכך על ידי טיפוח נימוסי שיחה חדשים: להשתיק את המיקרופון לאחר שמברכים את הנוכחים לשלום, להשתמש בצ׳אט בכדי להגיב או לשאול שאלות, לדבר בבהירות מבלי למלמל או להשתמש בפונקציית closed caption בזום, ליצירת כתוביות בזמן אמת. עוד כדאי לוודא שלא נעשה בבית שימוש בו-זמני מאסיבי אחר ברוחב הפס, למשל צפייה בנטפליקס.
שיחות בסביבה ביתית כרוכות ברעשי רקע, נביחות והדים של אקוסטיקה בחדר, ששונה מזו של משרדים פתוחים. במשרד, המוח יסנן לרוב, באופן לא-מודע, את הרעשים הלא נחוצים על ידי הפרדתם לפי המיקום והכיוון שהם מקורם. כך מתאפשר לנו להתרכז בדובר יחיד גם בחדר צפוף. ואולם בהיעדר תחושת הכיוון הזו, רעשי רקע ושיחות צדדיות הופכים חודרניים הרבה יותר, והמוח יותר מתקשה לסנן אותם באותה יעילות כמו במצבים טבעיים. זאת ועוד, ההד של חדרים ביתיים עלול להפוך את הדיבור למובן הרבה פחות. על מנת לשפר את איכות שיחות הווידאו שנערכות מהבית, חשוב לסגור את דלת החדר, להרחיק חיות מחמד ולנסות שהילדים לא יפריעו לשיחה. ריהוט רך, כמו כריות ושמיכות, יפחית את ההדהודים ביחס לחדר שבו רק קירות חשופים. גם מדפי ספרים ברקע יווסתו טוב יותר את האקוסטיקה.
ֿמחקר חדש מלמד על קשר בין ותק ומגדר לבין פגיעות לעייפות זום בעבודה. תוצאות המחקר מלמדות על קשר חזק בין משך הפעלת המצלמה לבין דיווח על עייפות זום גבוהה יותר. אחר כך מגיע אפקט דומינו: מי שעייפים יותר בישיבות הצוות בזום הרגישו גם יותר שקופים וחוו עצמם כפחות מעורבים. מגדר ווותק בארגון הם שני משתנים שנמצאו רלוונטיים במיוחד לעייפות זום: הקשר בין הפעלת המצלמה לבין עייפות היה חזק יותר בקרב נשים בהשוואה לגברים ובקרב עובדים חדשים בארגון בהשוואה לוותיקים יותר.
שיפור איכות חוויית שיחות הווידאו נעוצה גם היא, כמו הריחוק הפיזי, במאמץ משותף. הדבר יסייע לנו להפחית את עייפות הזום ויהפוך את השיחות המקוונות הללו למאומצות פחות.
תחזיקו מעמד!
איתן טמיר
תתרחקו קצת מהמסך,
אל תצאו כמו אהרון...
The Close Talker - Seinfeld:
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
עדכון אחרון:
27 בדצמבר 2023
מקורות:
Boland, J. (2021, December 11). Got Zoom fatigue? Out-of-sync brainwaves could be another reason videoconferencing is such a drag. The Conversation. https://theconversation.com/got-zoom-fatigue-out-of-sync-brainwaves-could-be-another-reason-videoconferencing-is-such-a-drag-172380
Hines, A., & Sun, P. (2020, May 11). Zoom fatigue: how to make video calls less tiring. The Conversation. Retrieved from https://theconversation.com/zoom-fatigue-how-to-make-video-calls-less-tiring-137861
Nadler, R. (2020). Understanding “Zoom fatigue”: Theorizing spatial dynamics as third skins in computer-mediated communication. Computers and Composition, 58, 102613. ISSN 8755-4615. https://doi.org/10.1016/j.compcom.2020.102613
Shockley, K. M., Gabriel, A. S., Robertson, D., Rosen, C. C., Chawla, N., Ganster, M. L., & Ezerins, M. E. (2021). The fatiguing effects of camera use in virtual meetings: A within-person field experiment. Journal of Applied Psychology, 106(8), 1137-1155. http://dx.doi.org/10.1037/apl0000948
Tien, I. S., Imundo, M. N., & Bjork, E. L. (2023). Viewing oneself during synchronous online learning increases appearance anxiety and decreases memory for lecture content. Applied Cognitive Psychology, 37(2), 443–451. https://doi.org/10.1002/acp.4048
Zhao, N., Zhang, X., Noah, J. A., Tiede, M., & Hirsch, J. (2023). Separable processes for live “in-person” and live “zoom-like” faces. Imaging Neuroscience, 1(1), 1-17. https://doi.org/10.1162/imag_a_00027