מכון טמיר לפסיכותרפיהיש רגעים שמאתגרים מאוד את היכולת שלנו להישאר בסנטר שלנו, ואחד מהם הוא הרגע שבו אנחנו חושדים שהאדם שמולנו פשוט לא מספר לנו את האמת.
זה מעניין בהקשר טיפול, ובפרט רלוונטי במיוחד לטיפול בהתמכרויות.
היום להסתכל על הזווית של טיפול DBT בהקשר הזה.
שקרים של משתמשיים יכול להיות סביב שימוש בחומרים, סביב התנהגות מסוכנת, סביב הפרה של הסכם טיפולי, סביב קשר זוגי, כסף, אכילה, פגיעה עצמית, או כמעט כל נושא אחר שאדם מתבייש בו, פוחד מהתגובה אליו או חושש מהמחיר של חשיפה.
שקרים בטיפול פסיכולוגי - מחקרים
1. זו הנורמה, לא החריגה.
89% מהמטופלים מודים בשימוש בהטעיה כלשהי מול המטפל - השמטה, חצי אמת, עיוות או שקר מפורש. מחקר אחר מצא 93%.
2. גם לגבי העתיד.
75.8% אומרים שסביר שישקרו למטפל בעתיד; 81.3% — שישמרו ממנו מידע בכוונה. אנשים נכנסים לטיפול כשהם רוצים עזרה, וכבר יודעים שיש דברים שיסתירו.
3. השקר הנפוץ ביותר? שקר לבן שמגן על המטפל.
למשל: "הטיפול הולך טוב" - כדי לשמור על הקשר ולהימנע מאכזבתו. שקרים בוטים היו הנדירים ביותר.
4. הכי הרבה שקרים — בפגישה הראשונה.
דווקא באינטייק, כשאנחנו אוספים "עובדות", המטופל עדיין בודק אם בטוח להגיד לנו מי הוא באמת. הכנות גדלה עם הקשר.
5 מטפלים רחוקים מלהיות גלאי שקר, מחזיקים אמונות שגויות על סימני שקר (כמו קשר עין), ומדווחים על עמדות שליליות כלפי מטופלים שמשקרים. החשד עצמו כבר משנה את היחסים.
כשמשקרים מתעוררת אצל המטפל תגובה מאוד אנושית. אנחנו רוצים לדעת מה באמת קרה. אתה יודע שמשהו לא בסדר, בעיקר בחצאי אמיתות ואנחנו רוצים שהמטופל יגיד את האמת. לפעמים יש תחושה שממדרים אותך ואתה לא לגמרי מבין מה קורה. חוסר האונים גובר אם חוסר הכנות גורם לך להבין שיש לך יד אחת קשורה מאחורי הגב.
יכול לעלות גם כעס, על רקע של תסכול, סוג מיוחד של גזלייטינג שיכול לפגוש ניסיונות אקטיביים לא עדינים במיוחד להצליב בין העובדות לבין מה שהמטופל מציג. ככה קל מאוד להפוך טיפול לחקירה.
המטופל, נער בן 17, עוצר את השיחה שבה אני חושד שחזר לעשן וויד, ואומר לי: "איתן אני מרגיש שאתה חוקר אותי".
ואני קולט. אני מקשיב לעצמי רגע ובאמת בדקות האחרונות העברתי אותנו לעמדה חקירה באזהרה:
-
"אתה בטוח שזה מה שהיה?"
-
"אתה אומר לי את כל האמת או שככה ככה?"
-
"יש לי הרגשה שזה יותר מזה"
פספסתי, DBT מציעה עמדה אחרת לגמרי.
במקום לשאול:
״הוא משקר לי או לא משקר לי?״
נשאל ״מה המטופל למד לאורך החיים על מה שקורה כשהוא אומר אמת שקשה לאחרים לשמוע?״
זו שאלה הרבה יותר יעילה אבל גם יותר מעניינת. יש אנשים שלמדו שכאשר הם חושפים חולשה, מענישים אותם. אחרים למדו שאנשים סביבם מאבדים עניין כאשר הם מאכזבים. יש מי שגדלו בעולם שבו הודאה בטעות הביאה מיד לביקורת, להשפלה או לאיום. ויש אנשים שלמדו מתוך ניסיון ממשי שהדרך הטובה ביותר לשמור על קשר, להימנע מעימות או להגן על עצמם היא לספר לסביבה את הגרסה שהיא מסוגלת לשאת.
בתוך DBT אפשר להבין את זה גם דרך דילמה דיאלקטית של Active Passivity או Apparent Competence.
יש אנשים שנראים מבחוץ מסוגלים, יודעים לדבר, לתפקד ולהציג תמונה מאוד משכנעת של שליטה, אבל בו בזמן מתקשים לבקש עזרה באופן ישיר, להראות כמה המצב הסתבך או לומר:
"נכשלתי, חזרתי להשתמש, אני פוחד לאכזב, ואני צריך אותך".
כאן צריך להגיע התיקוף. אפשר לתקף את עצם הצורך שהוביל להסתרה בלי להפוך את העובדות לנכונות.
"אם לאורך השנים למדת שכשאתה אומר לאנשים שמעדת הם מתרחקים, כועסים או מענישים אותך, יש הרבה היגיון בזה שחלק ממך ירצה קודם לבדוק אם זה בטוח לשתף אותי במעידה שלך."
שימו לב למה עשה המשפט הזה:
הבנו את ההתנהגות.
מצאנו את המקור שלה בהיסטוריה של האדם.
ובמקביל יש לנו צורך גם בצד השני, דיאלקטיקה שאנחנו רוצים להחזיק לאורך כל הדרך:
אני מבין למה קשה לך לומר לי אמת מסוימת, ואני גם זקוק למידע מדויק כדי שנוכל לעבוד יחד ביעילות"
שני הדברים נכונים.
ופה חשוב מאוד מה אנחנו עושים עם עצמנו כמטפלים.
אם אני מרגיש פגוע, כועס או מושפל מכך שהמטופל הסתיר ממני משהו, מבחינת DBT זה בדיוק הרגע שבו אני זקוק להתייעצות.
אחד התפקידים של הצוות ב-DBT הוא לעזור למטפל לחזור לעמדה אמפתית, כלומר לעמדה שבה אפשר שוב לראות את העולם מתוך נקודת המבט של המטופל.
המטרה היא להגיע למצב שבו המילה "שקר" יכולה לתאר התנהגות, בלי להפוך לפסק דין לגביו.
יש הבדל עצום בין "האדם הזה שיקר לי" לבין "האדם הזה הוא שקרן".
הראשון מתאר אירוע שאפשר לנתח. השני הופך התנהגות לזהות.
DBT מעדיפה את הראשון.
אפשר להרוויח דרך המשברון:
להתחיל לבנות במפורש מערכת יחסים אחרת.
.
"אני רוצה שנבנה כאן מערכת יחסים שבה יהיה לך נוח אפשר להגיד לי גם דברים שאתה חושב שאתאכזב ממך, ואני רוצה שנגיע למצב שבו אתה יודע שאני מעדיף לעבוד איתך על אמת מאשר על סיפור שנוח יותר לשנינו לשמוע."
זו אמירה טיפולית חזקה, כי היא מגדירה את סוג הקשר שאנחנו מנסים ליצור.
אבל בהקשר של התמכרות, יש סיבה ממשית לפחד מהאמת, וזו נקודה קריטית.
נניח שהמטופל יודע שמידע מסוים יכול להיות רלוונטי להליך משפטי, למבחן, לשירותי רווחה, למשמורת על ילדים, לקצבת נכות, להליך גירושים או למצב שבו קיימים גבולות ממשיים לסודיות.
כאן התיקוף צריך להיות עוד יותר מדויק.
אפשר לומר: "אני מבין למה אתה חושב פעמיים לפני שאתה מספר לי. יש כאן מבחינתך סיכון אמיתי, ולכן חשוב שנדבר בצורה ברורה על מה נשאר בינינו ומהם הגבולות של הסודיות שלי."
זה כבר תיקוף עובדות של המציאות - ונזכור שלא מתקפים את מה שאינו ניתן לתיקוף. אנחנו אומרים: החשש שלך מובן, כי יש לו בסיס ממשי. ובאותה נשימה אנחנו נשארים שקופים לגבי התפקיד שלנו.
העמדה היא: אני בצד שלך, ואני גם אומר לך בצורה ברורה מה אני יכול ומה אני מחויב לעשות.
בטיפול בהתמכרויות זה נעשה אפילו יותר קונקרטי, כי אנחנו יכולים להישאר מקבלים לחלוטין כלפי האדם וגם לעבוד לפי מידע אובייקטיבי. אם יש בדיקות שתן, מידע התנהגותי שסותר את הדיווח, בודקים אותו.
קבלה ותיקוף לא דורשת מאיתנו להעמיד פנים שכל דיווח הוא עובדה, וזה אחד הדברים היפים ב-DBT: אנחנו יכולים להיות חומלים מאוד ובאותו זמן נאמנים לאמת.
לפעמים אני יכול לומר למטופל משהו שנשמע בערך כך:
"אני מאוד רוצה להאמין למה שאתה מספר לי, ויכול להיות שזה בדיוק מה שקרה. ובמקביל, מתוך מה שכבר עברנו יחד, אני פתוח גם לאפשרות שכרגע קשה לך לספר לי בדיוק כל מה שקרה."
כדאי לשים לב לטון הטנטטיבי.
אנחנו מציעים אפשרות, עם דלת פתוחה. נותנים לאדם דרך לעבור אל האמת בלי לחוות הפסד, זה לא מאבק.
"אם יש חלק בסיפור שקשה לך להגיד לי עכשיו, אני רוצה שתדע שאני מוכן לשמוע אותו כשזה יהיה לך אפשרי, או שתכתוב."
לפעמים האמת מגיעה דווקא כשמשחררים. לפעמים בפגישה הבאה. ולפעמים אחרי חודשיים שבהם האדם בודק שוב ושוב האם המטפל באמת מסוגל לשאת את מה שהוא אומר שהוא מסוגל לשאת.
איך לעמת את המטופל עם שקר?
אם כך, כשאלה מקיפה, DBT נמנעת משאלה ישירה כמו:
"אתה אומר לי את האמת?"
היא כמעט תמיד מכניסה את האדם לפינה.
אם הוא כבר חושש לחשוף את האמת, עכשיו אנחנו מבקשים ממנו גם להודות ששיקר. יהיה לו קשה לו יותר לרדת מהעץ,
גם אם אנחנו צודקים. אבל מבחינה טיפולית, צדק אינו תמיד המטרה המרכזית.
המטרה היא להגדיל את הסבירות לתקשורת מדויקת יותר והדרך לשם עוברת לעיתים דווקא דרך הפחתת הדרישה.
או: "יכול להיות שאני טועה, אבל יש חלק בי שמרגיש שאנחנו עדיין לא מחזיקים כאן את התמונה המלאה."
זו עמדה מאוד DBT.
יש בה תיקוף.
יש בה בדיקת מציאות.
יש בה ענווה.
יש בה גם נוכחות מאוד ברורה של המטפל.
אנחנו ממשיכים לחשוב. ממשיכים לראות. וממשיכים לומר את מה שאנחנו רואים.
חוסר כנות היא בעיה משותפת בטיפול
במקום שהמסר יהיה "יש לך בעיית שקרים", אפשר למסגר את זה כך:
"יש לנו כרגע בעיה בקשר שלנו. אם אין לי גישה מספקת למה שקורה באמת, היכולת שלנו לעבוד יחד נפגעת. בוא ננסה להבין איך שנינו יכולים לפתור את זה."
המעבר מ"הבעיה שלך" ל"בעיה שלנו" משנה מאוד את מערכת היחסים.
המטופל עדיין אחראי להתנהגות שלו, והמטפל לוקח אחריות על יצירת תנאים שבהם אפשר יהיה להגביר כנות.
Vacation from Therapy, חופשה מהטיפול
יחד עם זה, DBT גם ברורה מאוד לגבי ההשלכות.
במקרים שבהם חוסר הכנות נעשה דפוס קבוע שמונע מהטיפול לעבוד, לינהן מציעה צעד חריג שנקרא Vacation from Therapy, חופשה מהטיפול.
הרעיון הוא מאוד התנהגותי: אם הטיפול ממשיך כרגיל בזמן שהתנהגות מסוימת הופכת אותו לבלתי אפשרי, עצם המשך הטיפול עלול לשמר את הדפוס. לכן לפעמים עוצרים את הטיפול לזמן מוגדר, עד שאפשר לחזור למסגרת שבה מתקיימים התנאים לעבודה אמיתית.
חשוב להבין את העמדה: זו הפסקה של הטיפול, ולא דחייה של האדם. המטפל אומר למעשה: "אני רוצה לעבוד איתך, ואני רוצה שתצליח, אבל בתנאים הנוכחיים הטיפול שלנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו. כשנוכל לחזור למסגרת שמאפשרת כנות ושיתוף פעולה, נוכל גם לחזור לטיפול."
זו הדיאלקטיקה של DBT: קבלה מלאה של האדם לצד גבול מאוד ברור לגבי ההתנהגות הנדרשת כדי שטיפול יוכל להתקיים.
בהקשר של שקרים, Vacation from Therapy הוא אמצעי קצה. קודם מנסים להבין את תכלית ההסתרה, לתקף את הפחד שמאחוריה, לחזק כל תנועה לכיוון של כנות ולעבוד יחד על שינוי הדפוס. כשהדפוס ממשיך לחסום את הטיפול עצמו, החופשה הופכת לפעמים לחלק מהטיפול ההתנהגותי.
המסר המסכם הוא פשוט: אני בעדך ובאותו זמן אני שומר על התנאים שמאפשרים לנו באמת לעזור לך.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
מקורות:
Blanchard, M., & Farber, B. A. (2016). Lying in psychotherapy: Why and what clients don’t tell their therapist about therapy and their relationship. Counselling Psychology Quarterly, 29(1), 90–112. https://doi.org/10.1080/09515070.2015.1085365
Bond, C. F., Jr., & DePaulo, B. M. (2006). Accuracy of deception judgments. Personality and Social Psychology Review, 10(3), 214–234. https://doi.org/10.1207/s15327957pspr1003_2
Curtis, D. A., & Hart, C. L. (2015). Pinocchio’s nose in therapy: Therapists’ beliefs and attitudes toward client deception. International Journal for the Advancement of Counselling, 37(3), 279–292. https://doi.org/10.1007/s10447-015-9243-6
Curtis, D. A., & Hart, C. L. (2020). Deception in psychotherapy: Frequency, typology and relationship. Counselling and Psychotherapy Research, 20(1), 106–115. https://doi.org/10.1002/capr.12263