הדרכת הורים בהרצליה | המלצות, מומחים והכוונה מדויקת 2019

דרג פריט זה
(22 הצבעות)
המלצות על הדרכת הורים בהרצליה והשרון המלצות על הדרכת הורים בהרצליה והשרון

 

הדרכת הורים בהרצליה

 

הורים יקרים,

אם מתהווה בכם ההחלטה להתייעץ עם איש/ת מקצוע,

אנו מציעים לך להיעזר במקצועיות והניסיון שלנו

ומזמינים אותך לשיחת Matching טלפונית מושקעת.

 

המטרה היא לתפור אישית

בין המטרות שלכם

לבין המטפל המתאים

שיוכל לעזור לכם ולילד להגשים אותן.

 

בשיחה נזהה במדויק

את הכתובת הטיפולית המתאימה להדרכת הורים -

בקליניקות העמיתות שלנו בהרצליה ובשרון.

 

אנחנו זמינים פה כל יום, מהבוקר עד הערב

ונשמח לעזור,

 

תודה ובהערכה,

 

צוות מכון טמיר

1-800-509-809

 

מטפלי ומטפלות הקליניקות העמיתות בהרצליה

 

 

מכון טמיר מציע הדרכת הורים איכותית עם מומחים בכל איזור השרון:

בהוד השרון, כפר סבא, רעננה, חדרה, נתניה, רמת השרון,

עמק חפר, לב השרון, חוף השרון ודרום השרון

hasharon psychotherapy

 

הורים רבים נרתעים מאנשי מקצוע שתפקידם להגיד להורים מה לעשות. הם מרגישים, ובצדק, שהם אלו שבעלי הידע אודות ילדיהם, מכירים אותם טוב יותר מכל אחד אחר ואוהבים אותם יותר מכל, ולכן מדוע שאדם מבחוץ יוכל לפתור בעיה שלא הצליח לפתור ההורה. הדרכת ההורים, בניגוד למה שחושבים רבים, אינה מערערת על הנחות אלה, כי אם להפך- מחזקת אותן ומשתמשת בהן.

אנשי מקצוע המוסמכים להדרכת הורים, במרבית המקרים אינם מפקפקים לרגע בכך שההורים הם המומחים הגדולים ביותר בכל הנוגע לילדיהם הפרטיים, והם אלה שרוצים את טובת ילדיהם יותר מכל. הדרכת ההורים משתמשת בדיוק בהיכרות הזאת, בתיאור ההורים את קשיי ילדיהם ואת אישיותם הייחודית, על מנת לחשוב על הדרכים בהן יוכל ההורה לסייע לילד, מתוך היכרות מעמיקה עימו. למעשה, הדרכת הורים כלל אינה יכולה להתממש מבלי אהבתו האינסופית של ההורה לילד, ומבלי הידע המעמיק שברשותו בכל הקשור בילדו.

 פסיכולוגים בהרצליה

 

 

בעזרת תיאור ההורים את ילדם, מקבל איש המקצוע תמונה של המצב בו נמצא הילד, הקשיים עימם מתמודד, דרכי ההתמודדות שלו ומה הן מעידות על מצבו הנפשי. כל הידע הזה, המתקבל בזכות ההורים, מאפשר לאיש המקצוע לזהות איפה ניתן ליצור שינוי בהתנהגות למול הילדים או במערכת היחסים עימם, כך שיטיב עם התמודדותם ויסייע להם בהתפתחות תקינה. איש המקצוע משקף להורים את תמונת המצב, אשר לעיתים, מעצם חוסר האובייקטיביות שלהם, הם מתקשים לראותה, וכאשר תמונת המצב ברורה יותר- הדרך להקלה ולפיתרון נגישים יותר.


 

 

ראיון עם שיר דרור

מטפלת רגשית בהרצליה

מראיינת: מור צח

היי שיר, ספרי לי על עצמך

שמי שיר דרור, עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בטראומה. אני עובדת בעיקר עם ילדים ונוער אבל גם בהדרכות הורים, בטיפול דיאדי ולפעמים גם עם מבוגרים. אני עובדת בקליניקה פרטית בהרצליה ובנוסף במערך הטיפולי המשלים מיסודה של העמותה לילדים בסיכון, עם ילדי ASD (הספקטרום האוטיסטי) בתוך בית הספר.

 

 shir dror

 

 

אני מבינה שהגישה הטיפולית שלך היא דינמית. הורים רבים שפונים למכון טמיר שואלים כיצד מטפלים בילדים הסובלים מחרדות בגישה דינמית?

 

נכון, הגישה שלי היא אכן דינמית. חרדות הרבה פעמים יושבות על קשר לא בטוח, על יחסים שהם לא מספיק יציבים מבחינת הילד. לפעמים, לא תמיד, זה גם משהו שמצריך איזון תרופתי, בייחוד בשלבים הראשוניים כדי שהילד יהיה פנוי לטיפול, אבל הרבה פעמים זה משהו שקשור ליחסים המופנמים אצל הילד, כך שאני עובדת על הקשר עם הילד דרך טיפול באמצעים השלכתיים בגילאים הצעירים (משחק, יצירה, דרמה וכדומה) ובשיחות פסיכותרפיה עם בוגרים יותר. בתוך החדר, המטרה הראשונית שלי היא לבסס יחסי אמון ואז בתוך הקשר עולים כל הקשיים והדפוסים המופנמים ואפשר להתחיל להתבונן בהם: הילד אט אט לומד להכיר את עצמו - להבין מה מעורר בו חרדה, מה הוא מרגיש במצבים שונים (של תחרות, של הפסד, ניצחון, כשאין מה שרוצים...). בגישה הטיפולית שלי, הטיפול בילד תמיד מלווה בהדרכת הורים בתדירות משתנה בהתאם לצורך ולנכונות, כשבפגישות עם ההורים, אנחנו עושים חשיבה משותפת בהתאם לצרכים של הילד והיכולות של ההורים - איך כדאי להתנהל מול הילד כדי לעזור לו להרגיש יותר טוב (בטוח, רצוי, מסוגל). לדוגמה: אם יש זוג הורים לא עקביים ויש להם ילד שמלכתחילה יש לו בסיס חרדתי - הרי שיש כאן מתכון להחרפת החרדה של הילד, שמצדו זקוק להתנהלות ברורה ומוגדרת, וחוסר העקביות והעמימות של ההורים שלא במתכוון מעצים את חרדותיו. בסיטואציה כזו, שילוב של עבודה פרטנית עם הילד ובמקביל הדרכת הורים במטרה להמשיך את העבודה בבית, מאפשר תיקון לאורך זמן.

 

 

 

נשמע מרתק. אותה שאלה נשאלת רבות על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות. יש הורים המספרים שהומלץ להם על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). איך מטפלים בגישה דינמית ב-ADHD?

 

קודם כל, ילד שמאובחן עם ADHD  ברמה שמפריעה לו תפקודית ומפריעה למורה (התפרצויות, הליכה בכיתה וכדומה), לרוב מוצע לו טיפול תרופתי על ידי המערכת. ההורים לא תמיד מעוניינים, אבל גם אם הם נענים לזה, הרי שבינתיים, בזמן שחלף, המצב גבה מהילד מחיר (דימוי שלילי בעיניי המורה או החברים, פערים לימודיים, דימוי עצמי נמוך או תחושת מסוגלות נמוכה ועוד), כך שכשההורים מגיעים עם הילד לטיפול, הם מגיעים לרוב על רקע של קשיים לימודיים, או קשיים חברתיים וכו'. בדרך כלל זה לא ה-ADHD כשלעצמו, אלא מצבים שהתפתחו כתוצאה מכך, ואז הטיפול בכל הקשיים הללו נעשה באותה הדרך: דרך עבודה על יחסים. הילד פעמים רבות בכלל לא מבין מה מפעיל אותו, מה מניע אותו, מתי זה קורה לו. העבודה שלי היא גם מערכתית - אני תמיד מעודדת קשר ביני לבין גורמים טיפוליים, אם ישנם בתמונה, באופן רציף. קשר עם הצוות החינוכי והדרכת הורים לפחות פעם בחודש. אז אם, למשל, מגיע אלי ילד עם אבחנה של ADHD, ונניח שהילד מטופל תרופתית וכרגע כבר התגבשה לגביו תדמית שלילית בקרב החברים לכיתה שמתייגים אותו כ-trouble maker משום שעד שקיבל את הטיפול התרופתי הוא התנהג בצורה שקשה לסביבה להתמודד איתה, הרי עכשיו הוא צריך לעבור תהליך של שיקום התדמית החברתית שלו ויצירת  קשרים חברתיים עם קבוצת השווים ממקום אחר. כשאני עובדת עם ילד כזה, אני נוטה להחצין במילים ובשפת הגוף שלי מה אני מרגישה מול ההתנהגות שלו, כדי לעזור לו להבין איך מה שהוא עושה משפיע על הצד השני ואז יש אפשרות לדבר על זה. יש גם כל מיני משחקים שהם יותר ייעודיים, כלומר, משחקים שהם ממש מכוונים למקום של הבירור הרגשי ושל קריאת סיטואציות חברתיות ומה היא התגובה שתוביל לקרבה, להנאה ולחיזוק הקשר, כמו המשחקים "משימות הלב" ו-"מה קורה כאן".

 

 

 

יש החוששים שבטיפול דינמי/רגשי "רק מדברים" ולא נותנים כלים, להבדיל מטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), למשל,  מה דעתך על כך?

 

אני לא חושבת ככה. אני מסכימה עם האמירה שטיפול CBT נותן כלים מוגדרים, ואני אכן משלבת לעיתים כלים מעולם ה-CBT בעבודתי הטיפולית, אבל אני מאמינה שברוב המקרים הקשיים יושבים על מקומות הרבה יותר עמוקים, גם אם במקור הם נבעו ממשהו טכני. אגב, שמעתי לא מעט מטפלי CBT אומרים שטיפול CBT עובד הרבה פחות טוב עם ילדים, כי ב-CBT צריכים להיות מסוגלים להבין בין העובדות, אילו מחשבות עלו בי אל מול האירוע (העובדתי), איזו פרשנות אני נותן לזה ומה התגובה שלי כתוצאה מכך. לילד מאוד קשה לעשות את התהליך המחשבתי הזה. זה נכון שיש איזשהו ניסיון לעשות בירור של מה יושב שם, אבל לפעמים, כדי להגיע למקום שהילד בכלל יכול לשתף בדברים האלה, יש צורך לעבור דרך בניית קשר ודרך חשיבה דינמית של הילד, של מה שקורה לו ושל סוג הקשר שלו עם הוריו, שבגילאים הצעירים הם סוכני החיברות הכי משמעותיים בחיים שלו.

 

 

 

בהמשך לאמירתך החשובה לגבי ההורים כסוכני החיברות המשמעותיים ביותר בחיי הילד - אשמח אם תספרי קצת על הטיפול הדיאדי

 

קודם כל, גילוי נאות: אני לא למדתי טיפול דיאדי בצורה סדורה. עם זאת, אני כן מכירה את הגישה מתוך למידה עצמית, התנסות והדרכה. טיפול דיאדי הוא טיפול שמכוון לקשר הורה-ילד, כלומר, אנחנו לא מדברים על טיפול בהורה ולא על טיפול בילד, אלא על טיפול בקשר של ההורה עם הילד, כשהילד הוא במרכז. במודל הקלאסי יש מפגש שבועי של  הורה 1-ילד, שבוע לאחר מכן הורה 2-ילד, ובשבוע שלאחר מכן הדרכת הורים וחוזר חלילה. הטיפול מתאים בעיקר לילדים בגיל הרך, בדגש על גילאי 0 עד 5, אבל אפשרי גם לגילאי 6-7. זה לא טיפול שמתאים לכל אחד/ת. הורים שיכולים לקחת חלק בטיפול מהסוג הזה צריכים להיות מסוגלים לפנות מקום לילד שיהיה במרכז, צריכים שתהיה להם המסוגלות להתבונן על הצרכים של הילד ובכלל להסכים להיות בסיטואציה הזאת -  שלא כל אחד מסוגל לה: ההורה יושב עם הילד בחדר על הרצפה ומשחק איתו, ויש עין נוספת, אוהדת אבל שמתבוננת בכל דבר שקורה בחדר. מה שטוב בטיפול הדיאדי זה שלי כמטפלת יש אפשרות לזהות את הדינמיקה ב-live ולא רק דרך סיפורי ההורים, שעוברים מסנן של ריצוי חברתי ושל התפיסה האישית של ההורה, ויש לי גם אפשרות להתערב בעדינות, לתווך להורה את הילד ולילד את ההורה באופן שיהיה להם קל יותר להתחבר ולעכל אותו. למשל, אמא צועקת על הילד שמתכוון לגעת בשקע חשמל ואני רואה שהילד מאוד נבהל ממנה, אז אני יכולה להגיד: "אני רואה שאמא מאוד דאגה לך ואני רואה שאתה מאוד נבהלת" ואז יש פה מסגור מחדש של הסיטואציה למקום שהוא יותר מעורר חמלה, יותר אמפתי. הילד מקבל אפשרות נוספת להתבונן על הצעקה של אימא  כדאגה במקום כעס, וזה גם מודלינג להורה. כלומר, זה מאפשר להורה להתבונן בתגובה אחרת לאותה סיטואציה ולראות מה ההשפעה שלה על הילד. אחר כך, בפגישות של הדרכת ההורים יש אפשרות לנתח את מה שקרה, להבין איזה רגשות עולים אצל ההורים בתוך הסיטואציות הללו, מה מניע אותם ולפעמים יש בירור לגבי ההיסטוריה האישית שלהם וההורות שהם חוו, כדי להבין אותם טוב יותר ולחשוב יחד על איך אפשר לפעול אחרת כדי שלכולם בבית יהיה יותר טוב.

 

 

 

באילו סיטואציות היית ממליצה ובאילו לא היית ממליצה לפנות לטיפול דיאדי?

 

קודם כל, מומלץ לפנות לטיפול דיאדי כשמדובר בגיל הרך. זה קריטי במיוחד בשלוש השנים הראשונות. למשל, תינוקות שמזהים אצלם עיכוב התפתחותי שאין לו בסיס רפואי - ידוע כיום שהקשר בין האם לתינוק (או ההורה המטפל העיקרי) הוא קריטי להתפתחות הנפשית והפיזית התקינה של הילד. כמו כן, בגיל צעיר מאוד, כשהילד עוד לא וורבלי, קשה לטפל בו בלי נוכחות ההורה ואני גם לא בטוחה שזה נכון. עם זאת, כדי לצאת למסע הזה, ההורה מוכרח להבין שלא מדובר פה בילד שצריך "לתקן" על מנת לפתור את הבעיה, אלא שהבעיה היא בדינמיקה שביניהם.                                                                      

מפתח לזיהוי כשל בקשר שיכול להתאים לטיפול דיאדי הוא כשהורה חש רגשות שליליים כלפי הילד: לא אוהב אותו, מאוכזב ממנו, הילד הוא הכבשה השחורה בבית - כל האלה מהווים אינדיקציה לכך שיש מקום לעבוד על הדינמיקה בקשר הורה-ילד. לא הייתי ממליצה לפנות לטיפול דיאדי כשמדובר בילדים שהם כבר בגיל החביון או בגיל ההתבגרות (7 ואילך).

לפעמים, אגב, כל מה שצריך זה הדרכת הורים. כלומר, לפעמים, ברגע שההורים משנים את הפרספקטיבה שלהם על הילד ומתוך כך את התנהלותם מולו - הילד בתורו מגיב לזה ומשנה גם הוא את התנהלותו. עם זאת, זו לא החלטה שכדאי לקבל מראש, אלא מתוך בירור עם הגורם הטיפולי, כי, לרוב, הורים פונים לטיפול בשלב שבו הם כבר מוצפים, ואז, בסיטואציה הזאת, גם לילד כבר יש משקעים ואז לפעמים הוא זקוק למקום משלו לעבד בו את הדברים, להרגיש מוכל, להיות זה שמחליט מה עושים בחדר.

 

 

 

 

באיזו סיטואציה אחרי שיחה טלפונית/פגישה ראשונית את מבינה שהטיפול המתאים הוא רק הדרכה הורית?

 

אני בדרך כלל לא יודעת להגיד את זה לפני האינטייק (הפגישה הראשונה) ולפעמים גם אחרי האינטייק זה לא במאה אחוז ברור. אני יכולה לומר לך מתי בכלל לא רלוונטי לטפל בילד: ילד שהוא בהתנגדות מאוד גדולה לטיפול וההורים לא נותנים לטיפול רוח גבית, כלומר, הם בעצמם אמביוולנטיים - בסיטואציה כזאת הייתי מציעה להישאר עם הדרכת הורים. סיטואציה נוספת היא כשההורים גרושים ואחד מההורים לא מוכן לשלוח את הילד לטיפול. צריך הסכמה של שני ההורים מבחינה חוקית ולכן בסיטואציות כאלה, אם נניח רק האמא או רק האבא פונים, אני מציעה להגיע להדרכת הורים. אם משהו ישתנה בתוך הדינמיקה המשפחתית כתוצאה מהדרכת ההורים, אז אפשר יהיה להביא גם את הילד לטיפול. אבל כל עוד זה לא אפשרי מבחינה חוקית, אז גם הדרכה הורית יכולה להועיל.

 

 

 

לסיכום, ציינת שאת עובדת עם ילדים על הרצף, האם יש מאפיינים ייחודיים לטיפול בילדים על הרצף?

 

לילדים על הרצף, בהגדרה, יש קושי תקשורתי. הם מתקשים לבטא ולפענח מסרים תקשורתיים בינאישיים ולכן הטיפול מכוון לעודד את הילדים הללו להתפתחות רגשית דרך יצירת קשר עימם. הפוקוס בטיפול הוא בתקשורת, בהתנהגויות ובתפקוד החברתי. יש ניסיון מתמיד לעודד את הילד להדביק פערים ולהתנהג בצורה התואמת את גילו (למשל, לעודד התנהגויות עצמאיות בנושאי היגיינה אישית). פעמים רבות, הורים לילדים על הרצף זקוקים להדרכת הורים בתכיפות גבוהה יותר, בשל האתגרים המלווים אותם כתוצאה מהלקות. 

 
 
 
 

מקורות תמיכה מקצועיים להורים בקהילה: 

 
 
 
 
 
 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר