שני, 06 אפריל 2020 12:57

והימים ימי קורונה | שיראל בוטבול, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית

שיראל בוטבול, פסיכולוגית מתמחה במכון טמיר שיראל בוטבול, פסיכולוגית מתמחה במכון טמיר

 והימים ימי קורונה

טור אישי של שיראל בוטבול

 

שיראל היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית במכון טמיר,

מטפלת אונליין ופנים אל פנים

 

FOMO

בידוד.

על האדם להתכנס, להתבודד, שלא יבוא חלילה במגע. בימי ההסגר, ההרגלים החברתיים שלנו עוברים שינוי ומתמעטים.

לצד המצוקה והבדידות שמתלוות כמעט באופן הכרחי לשינוי הזה, אני שומעת סביבי כל מיני אמירות על איזשהי הקלה ורגיעה מסוימת ועל כך שהרעשים מתנקים.

אני לא יודעת אבל.... בימים שלפני הבידוד לא היה לי רועש, היה לי די נעים. והאם מה שאני מרגישה עכשיו, זה נחשב שקט ורגיעה?

בעודי סגורה בבית, כשאין למחשבות לאן לברוח, עברה בי מחשבה שזיעזעה אותי לרגע. פתאום קלטתי שהידיעה הזאת שלא רק אני כלואה בבית, אלא כולם כלואים כמוני בבית- ממש מרגיעה אותי.

וואו. רגע. בעצם כרגע אבחנתי את עצמי ב-Fomo ...?

אז FOMO , Fear of Missing Out , הוא מונח חדש יחסית, המתייחס לתחושות חוסר-נוחות וחרדה, שנחוות לעיתים בעוצמה גבוהה, ונגרמות מעיסוק מוגבר בחשש שאנשים אחרים חווים חוויה מספקת בלעדינו. היבט נוסף של FOMO הוא עיסוק בטיבן של הבחירות שלנו ובהחמצות שחווינו בעקבות בחירות אלו שבחרנו.

בשיטוטים הפנימיים שלי, התחלתי לתהות כמה משמעות יש ל- FOMO בחיים החברתיים שלנו. למרות שאני לא מחשיבה את עצמי כ"פומואית" גדולה, עדיין מרגיעה אותי הידיעה שאין התרחשות חברתית שאני מחמיצה בימי הקורונה.

אני שמה לב שההרגלים החברתיים שלנו, שהתרגלנו לחשוב עליהם כאל צרכים הכרחיים-  יציאה עם חברים, ארוחת שישי ועוד בירה על הדרך- אפשר לנסות ולוותר על חלק מהם. אולי אפשר לשהות רגע במבצר הכפוי הזה ולתת מקום לצרכים ולרצונות שלנו לנבוט מעצמם, עם קצת פחות הרגלים. לי לפחות, נראה שהדברים הם לא ממש כמו שחשבתי. שהרבה פעמים המפגשים החברתיים שאני מייצרת לעצמי הם סוג של רעש, שלפעמים מונע רק מעצם הידיעה שיש משהו בחוץ שקורה ואני חייבת להיות חלק ממנו. 

FOMO , בקיצור.

פנים וחוץ

בשנים האחרונות אני עסוקה במעבריות בין הבית שלי שהוא המרחב המוגן הפשוט ונטול הדרישות- לבין החיכוך שלי עם החוץ- עם מעגלים חברתיים שונים, עם מטופלים ועם ההתקדמות והתפתחות בחיים האישיים ובקריירה. בתקופות מסוימות אני מרגישה שהחיכוך עם החוץ ועם הדרישות הנלוות לו - סוגרים עלי, ובתקופות אחרות אני מרגישה שדווקא הבית וההתכנסות הם אלו שחונקים. בתקופה הזאת של הבידוד, משהו בפרופורציות הרגילות של בית וחוץ-משתנה, מקצב הפנים והחוץ מתערער. בית. בית. בית. הצצה החוצה. ושוב בית.

אנחנו בשנים כאלו, עמוסות ודחוסות. בתוך עולם שיש לו קצב מסחרר, עסוקים במרדף ובנייה של החיים: מקצוע, משפחה, קריירה, מימוש, עצמאות כלכלית, חלומות וחופש. לפעמים, בתוך ימים של טירוף והתרוצצות אני מבקשת לעצמי יותר בית, יותר שקט. אני מרגישה שמספיקים לי הדברים הבסיסיים של החיים (אפשר עוד להתווכח מה זה בדיוק אומר) אבל אני יודעת להגיד שאני רוצה קצב אחר, פחות מערבי בבקשה.

מידי פעם, כאשר מזדמנים לי ימים כאלו  בהם אני נמצאת בין קירות ביתי, אני מרגישה שכשאני לעצמי בביתי- זה לגמרי בסדר, לגמרי מספיק. הבית נהיה מבצר, וכל מה שבחוץ, קצת מיותר. ההרגשה הזו שכשאני בבית החוץ נעלם ואני בכלל לא רוצה לנוע לעברו היא הרגשה מטלטלת. הבית נהיה בולען, והמוות רובץ ומתערסל לו, יחד איתי, בין קירותיו.  איך זה שכשאני לעצמי בביתי לבדי- אני שוקעת כל כך? איך זה שברגע אחד, קצת ארוך מהרגיל בבית, אני שוכחת את שרציתי כל כך הרבה?

מטרידה אותי המחשבה שכשאני לא בחיכוך עם העולם, הרצונות שלי משתנים לגמרי. ואם אני הולכת צעד אחד קדימה- הרצונות האלו, שנדלקים ומופעלים רק בחיכוך עם אחרים ועם הבחוץ- אולי הם בעצם לא כל כך אני?. קצת מפחיד לגלות שבאותנטיות שלי יש  יותר מן המוות מאשר מן התשוקה והחיים.

ובימים, ימי קורונה הם, המחשבות האלו צצות שוב אך ממקום קצת אחר. משהו בין הפנים והחוץ פחות קוטבי. אולי, אולי זה לא כל כך נורא שהתשוקה נדלקת רק בחיכוך עם אנשים ועם החוץ. אולי בעצם, החוץ הוא זה שמחזיק עבורינו את ההידלקות, את הרצון ואת ההנעה וזה בסדר שההיכללות של כל אחד בתוך החברה, היא המחוללת את הרצונות- כי כאלו אנחנו, אנשים חברתיים ויחסיים מאד. אולי המוות של הלבד הוא לא פחות אותנטי מהתשוקה שנדלקת בחיכוך עם אחרים.

עלה תאנה

כל המחשבות, שבימי הקורונה רצות באוטוסטרדה אינטנסיבית, מניצות תחת הדבר המרכזי שלתחושתי מתרחש, תחת המרווח הזה שנוצר בו מתערער מעטה היציבות של החיים כפי שאנחנו מכירים אותם עד כה ועל סמך זה אנחנו בטוחים ובונים את עצמינו כלפי העתיד.

ההרגשה הבסיסית שיהיה מי שידאג לנו, שהחיים שלנו לא יכולים באמת באמת להתערער ולהשתנות- מתגלה כאשליה.

ברגע אחד, נחשפת השבריריות של מה שדמינו כיציב מכל.

אנחנו מבינים כי ערומים אנחנו. ערומים מביטחונות וידיעות וכיסויים. ערומים, ולעיתים גם קצת מדממים מהתגלית הזאת.

יש משהו פוצע בהבנה שהעיסוק האינסופי והמרדף הם אולי אשליה. אבל יש בערום הזה גם משהו מרגש. יש חיות ויש חדש ולא מוכר, ואולי איזה שהיא הזדמנות להכיר את ההנחות שמלוות אותנו ומקיימות אותנו כפי שאנחנו .

וגם סתם מרווח נשימה- אם מצליחים להרגיע את החרדה...

והימים ימי קורונה
FOMO
בידוד. על האדם להתכנס, להתבודד, שלא יבוא חלילה במגע. בימי ההסגר, ההרגלים החברתיים שלנו עוברים שינוי ומתמעטים. לצד המצוקה והבדידות שמתלוות כמעט באופן הכרחי לשינוי הזה, אני שומעת סביבי כל מיני אמירות על איזשהי הקלה ורגיעה מסוימת ועל כך שהרעשים מתנקים. אני לא יודעת אבל.... בימים שלפני הבידוד לא היה לי רועש, היה לי די נעים. והאם מה שאני מרגישה עכשיו, זה נחשב שקט ורגיעה?
בעודי סגורה בבית, כשאין למחשבות לאן לברוח, עברה בי מחשבה שזיעזעה אותי לרגע. פתאום קלטתי שהידיעה הזאת שלא רק אני כלואה בבית, אלה כולם כלואים כמוני בבית- ממש מרגיעה אותי. וואו. רגע. בעצם כרגע אבחנתי את עצמי בFomo ...?
אז FOMO , Fear of Missing Out , הוא מונח חדש יחסית, המתייחס לתחושות חוסר-נוחות וחרדה, שנחוות לעיתים בעוצמה גבוהה, ונגרמות מעיסוק מוגבר בחשש שאנשים אחרים חווים חוויה מספקת בלעדינו. היבט נוסף של הFOMO הוא עיסוק בטיבן של הבחירות שלנו ובהחמצות שחווינו בעקבות בחירות אלו שבחרנו.
בשיטוטים הפנימיים שלי, התחלתי לתהות כמה משמעות יש ל'FOMO' בחיים החברתיים שלנו. למרות שאני לא מחשיבה את עצמי כ"פומואית" גדולה, עדיין מרגיעה אותי הידיעה שאין התרחשות חברתית שאני מחמיצה בימי הקורונה. אני שמה לב שההרגלים החברתיים שלנו, שהתרגלנו לחשוב עליהם כאל צרכים הכרחיים- יציאה עם חברים, ארוחת שישי ועוד בירה על הדרך- אפשר לנסות ולוותר על חלק מהם. אולי אפשר לשהות רגע במבצר הכפוי הזה ולתת מקום לצרכים ולרצונות שלנו לנבוט מעצמם, עם קצת פחות הרגלים. לי לפחות, נראה שהדברים הם לא ממש כמו שחשבתי. שהרבה פעמים המפגשים החברתיים שאני מייצרת לעצמי הם סוג של רעש, שלפעמים מונע רק מעצם הידיעה שיש משהו בחוץ שקורה ואני חייבת להיות חלק ממנו. FOMO , בקיצור.
פנים וחוץ
בשנים האחרונות אני עסוקה במעבריות בין הבית שלי שהוא המרחב המוגן הפשוט ונטול הדרישות- לבין החיכוך שלי עם החוץ- עם מעגלים חברתיים שונים, עם מטופלים ועם ההתקדמות והתפתחות בחיים האישיים ובקריירה. בתקופות מסוימות אני מרגישה שהחיכוך עם החוץ ועם הדרישות הנלוות לו - סוגרים עלי, ובתקופות אחרות אני מרגישה שדווקא הבית וההתכנסות הם אלו שחונקים. בתקופה הזאת של הבידוד, משהו בפרופורציות הרגילות של בית וחוץ-משתנה, מקצב הפנים והחוץ מתערער. בית. בית. בית. הצצה החוצה. ושוב בית.
אנחנו בשנים כאלו, עמוסות ודחוסות. בתוך עולם שיש לו קצב מסחרר, עסוקים במרדף ובנייה של החיים: מקצוע, משפחה, קריירה, מימוש, עצמאות כלכלית, חלומות וחופש. לפעמים, בתוך ימים של טירוף והתרוצצות אני מבקשת לעצמי יותר בית, יותר שקט. אני מרגישה שמספיקים לי הדברים הבסיסיים של החיים (אפשר עוד להתווכח מה זה בדיוק אומר) אבל אני יודעת להגיד שאני רוצה קצב אחר, פחות מערבי בבקשה.
מידי פעם, כאשר מזדמנים לי ימים כאלו בהם אני נמצאת בין קירות ביתי, אני מרגישה שכשאני לעצמי בביתי- זה לגמרי בסדר, לגמרי מספיק. הבית נהיה מבצר, וכל מה שבחוץ, קצת מיותר. ההרגשה הזו שכשאני בבית החוץ נעלם ואני בכלל לא רוצה לנוע לעברו היא הרגשה מטלטלת. הבית נהיה בולען, והמוות רובץ ומתערסל לו, יחד איתי, בין קירותיו. איך זה שכשאני לעצמי בביתי לבדי- אני שוקעת כל כך? איך זה שברגע אחד, קצת ארוך מהרגיל בבית, אני שוכחת את שרציתי כל כך הרבה?
מטרידה אותי המחשבה שכשאני לא בחיכוך עם העולם, הרצונות שלי משתנים לגמרי. ואם אני הולכת צעד אחד קדימה- הרצונות האלו, שנדלקים ומופעלים רק בחיכוך עם אחרים ועם הבחוץ- אולי הם בעצם לא כל כך אני?. קצת מפחיד לגלות שבאותנטיות שלי יש יותר מן המוות מאשר מן התשוקה והחיים.
ובימים, ימי קורונה הם, המחשבות האלו צצות שוב אך ממקום קצת אחר. משהו בין הפנים והחוץ פחות קוטבי. אולי, אולי זה לא כל כך נורא שהתשוקה נדלקת רק בחיכוך עם אנשים ועם החוץ. אולי בעצם, החוץ הוא זה שמחזיק עבורינו את ההידלקות, את הרצון ואת ההנעה וזה בסדר שההיכללות של כל אחד בתוך החברה, היא המחוללת את הרצונות- כי כאלו אנחנו, אנשים חברתיים ויחסיים מאד. אולי המוות של הלבד הוא לא פחות אותנטי מהתשוקה שנדלקת בחיכוך עם אחרים.
עלה תאנה
כל המחשבות, שבימי הקורונה רצות באוטוסטרדה אינטנסיבית, מניצות תחת הדבר המרכזי שלתחושתי מתרחש, תחת המרווח הזה שנוצר בו מתערער מעטה היציבות של החיים כפי שאנחנו מכירים אותם עד כה ועל סמך זה אנחנו בטוחים ובונים את עצמינו כלפי העתיד. ההרגשה הבסיסית שיהיה מי שידאג לנו, שהחיים שלנו לא יכולים באמת באמת להתערער ולהשתנות- מתגלה כאשליה. ברגע אחד, נחשפת השבריריות של מה שדמינו כיציב מכל. אנחנו מבינים כי ערומים אנחנו. ערומים מביטחונות וידיעות וכיסויים. ערומים, ולעיתים גם קצת מדממים מהתגלית הזאת. יש משהו פוצע בהבנה שהעיסוק האינסופי והמרדף הם אולי אשליה.
אבל יש בערום הזה גם משהו מרגש. יש חיות ויש חדש ולא מוכר, ואולי איזה שהיא הזדמנות להכיר את ההנחות שמלוות אותנו ומקיימות אותנו כפי שאנחנו . וגם סתם מרווח נשימה- אם מצליחים להרגיע את החרדה...
עודכן לאחרונה ב שבת, 09 מאי 2020 21:26

4 תגובות

  • קישור לתגובה שמואל מטר שני, 06 אפריל 2020 13:51 פורסם ע"י שמואל מטר

    כתיבה מעולה. הצלחת לכתוב כל מיני רסיסי מחשבות שגם אני חשבתי אבל לא הצלחתי לנסח

  • קישור לתגובה גבריאל בן יצחק שני, 06 אפריל 2020 14:20 פורסם ע"י גבריאל בן יצחק

    מעניין ויפה, אולם ממרומי גילי אוכל לומר ולהאיר לצעירים, עולם כמנהגו נוהג, ההתכנסות פנימה קרתה בלא מעט פעמים, אם במלחמת יום כיפור או במלחמת המפרץ, אם כי בימי הקורונה מתנו אינם מוטלים לפנינו כמלימות ישראל, לכן עברנו מלחמות כך נעבור את הקורונה...

  • קישור לתגובה מיכאל שלישי, 07 אפריל 2020 15:03 פורסם ע"י מיכאל

    תודה רבה , וואו חוויתי פעם אחת בחיי את החוויה הזו לפני 25 שנה. למרות שיש לי יכולת גבוהה לגמישות בין הלבד ולבין שהייה בחברה .מסביר לי מאוד שאין קשר בין בדידות ואו חרדה חברתית וכו' לבין fomo .סגירת מעגל אחרי שנים , רב תודות ופסח כשר , בריא , שמח ונטול fomo ?

  • קישור לתגובה בחורה שנרגעת מהפומו ראשון, 12 אפריל 2020 08:39 פורסם ע"י בחורה שנרגעת מהפומו

    ניתוח מעולה של התקופה וכתיבה מדהימה!!!

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020