אכילה סלקטיבית קיצונית אצל מתבגרים ומתבגרות אינה עקשנות ואינה גחמה.
ברוב המקרים, מדובר בדפוס עמוק של הימנעות, שנבנה סביב חוויה חושית או רגשית של סכנה: גועל, פחד מחנק, רגישות למרקם, או צורך בשליטה.
התמונה הזו עולה בקנה אחד עם הפרעה הנקראת ARFID – Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder – הפרעת אכילה שבה האדם מגביל את עצמו למזונות מצומצמים, לא מתוך רצון לרדת במשקל, אלא מתוך הימנעות מחוויה שלילית מחודשת או תחושת סכנה.
מדריך זה נועד להדגים בניית תהליך טיפולי מדורג, שבו לא ״מרחיבים את התפריט״ אלא מחזירים למתבגר את החופש לבדוק את מה שהפך לאסור. כשהחוויה החושית נעשית נסבלת, כשהגוף מרגיש בטוח יותר, וכשההכרות עם הלא מוכר הופכת אפשרית – גם האוכל חוזר להיות חלק מהחיים, ולא מקור לאיום.
מדריך לטיפול בחשיפה עם נערה עם אכילה סלקטיבית
הנחת העבודה היא שיש כאן חוויה עמוקה של גועל, פחד, חנק או אובדן שליטה שמובילה לקיבוע סביב מזון "מותר" אחד בלבד.
מטרת הטיפול איננה להרחיב את רשימת המאכלים, אלא להחזיר את היכולת לבדוק מחדש את מה שהפך לאסור.
שלבי ההתערבות הטיפולית
1. יצירת ברית ללא דרישה
יש להימנע ממסרים של שינוי מיידי או מטרה דיאטטית.
ניסוח מוצע לפתיחה:
"נראה שאת שומרת על עצמך דרך מה שאת אוכלת. אולי הגיע הזמן לבדוק אם השמירה הזו עדיין משרתת אותך."
2. השבת סקרנות ובחירה
המטרה בשלב זה היא לאתגר את ההימנעות מבלי להפעיל איום או שליטה.
שאלה לדיאלוג:
"איזה מזון לדעתך הכי דומה לשניצל?
מה תסכימי לבדוק מתוך סקרנות?"
3. בניית היררכיית חשיפה - יצירת מדרג חשיפות ממזונות שדומים לשניצל במרקם, טעם, צבע, מרכיבים:
-
נאגטס
-
קציצה אפויה
-
בורגר עוף
-
לחמנייה פריכה עם מרקם דומה
-
שניצל עם ציפוי מעט שונה
החשיפה מתבצעת בשלבים:
1. התבוננות באוכל בצלחת.
2. הרחת המזון.
3. נגיעה באצבע או בלשון.
4. הכנסת ביס קטן לפה ללא בליעה.
5. ביס קטן עם בליעה, פעם אחת.
4. שיח רגשי וגופני סביב כל שלב:
עצירה לאחר כל שלב: "מה הרגשת בגוף? איזה מחשבות עלו?"
עיבוד תחושת הגועל או הפחד דרך שיחה מבוקרת.
סיוע בזיהוי ההבדל בין תחושת "זה מגעיל" לבין תחושת "זה מסוכן".
5. תמיכה הורית רגישה:
הדרכה להורים: לא לשכנע, לא ללחוץ, לא להפעיל ׳שוחד׳ מוגזם.
תפקידם להיות נוכחים, סקרנים, רגועים, לא מבקרים.
6. שימור התקדמות והכללה:
אחרי הצלחה, חשוב לחזור על החשיפה בסיטואציה אחרת (כמו מסעדה או עם חברים).
לעודד גמישות ולא רק "אישור למאכלים ספציפיים".
לאפשר גם נסיגה זמנית, כחלק מתהליך ולא ככישלון.
הבחנות קליניות נלוות שיש לבחון
-
רכיבים של ARFID.
-
ביטויים תת-קליניים של OCD.
-
רגישות חושית לטקסטורות או ריחות.
-
צורך מוגבר בשליטה או נוקשות כללית.