עמדת ההמתנה בלופ הטראומטי: אובדן הריבונות והשבתה

סיכום הרצאתו של איתן טמיר, 5.3.2026

הרעיון הבסיסי של הלופ הטראומטי פשוט למדי, על אף שהמשמעויות שלו מורכבות.

לכל אדם יש מידה מסוימת של פגיעות התייחסותית, דפוס מוקדם של פגיעה או אכזבה, שנוטה לשחזר את עצמו שוב ושוב במערכות יחסים ובמצבי חיים שונים.

השחזור הזה לעיתים דרמטי ולעיתים כמעט בלתי נראה, אבל כשמקלפים את השכבות, מגיעים שוב ושוב אל אותה נקודה.

פרויד כינה את התופעה כפיית החזרה. האדם מוצא את עצמו נכנס פעם אחר פעם לסיטואציות שמפעילות את אותו מנגנון רגשי. היום קוראים לזה re-enactment. 

לעיתים נדמה כאילו הלא-מודע מזהה אנשים או מצבים מסוימים ויוצר איתם חיבור שמאפשר לשחזר את הסיפור הישן.

אנשים מתחברים זה לזה בצורה שמאפשרת לשחזר דפוסים. אפשר לומר שבשלב מסוים הקאסט כבר מוכן, התפאורה נבנית, העלילה מתארגנת – וכל המרכיבים עומדים במקומם לקראת הרגע שבו הטראומה תשוחזר מחדש.

לעיתים מה שמחזיק את הזירה הזאת בחיים הוא גם מה שמכונה בונדינג טראומטי, כלומר קשר שנבנה בתוך אי־סימטריה רגשית, עמימות, פגיעה וחיזוקים לסירוגין: 

האדם נפגע, מתאכזב, מצטמצם, ובו בזמן ממשיך להיות קשור אל הדמות שמולו, משום שהקשר אינו נחווה רק כקשר עם אדם מסוים אלא כמקום שבו משהו עמוק אמור סוף סוף להתברר. דווקא השילוב בין כאב, תקווה, המתנה ורגעים חלקיים של קירבה יוצר אחיזה חזקה במיוחד.

כך נבנית זירה שבה קשה לעזוב, לא רק בגלל אהבה או פחד, אלא מפני שהנפש חווה את הקשר כמקום שבו עתידה להתקבל הכרעה על ערך, שייכות ומקום.

בתוך הקשרים האלה, רגע לפני שיא הדרמה, מופיעה עמדה נפשית מסוימת, שלעתים קרובות כמעט ואינה מתוארת בספרות המקצועית.

אני נוהג לכנות אותה עמדת ההמתנה.

בעמדה הזאת האדם כבר בנה את כל התרחיש. כל המערכת הרגשית והבין-אישית ערוכה לקראת שחזור האירוע הכואב. ואז מגיע רגע מוזר מאוד: האדם יושב וממתין לראות מה יעלה בגורלו.

הוא מסתכל על העולם מבחוץ, על הדרמה של חייו, ומחכה לתשובה:

• האם יקבלו אותו?

• האם ידחו אותו?

• האם הדברים יסתדרו?

• האם יתרחש שוב אותו כאב?

באותו רגע האדם מפקיד בידי העולם משהו מהותי: את הזהות שלו, את הערך העצמי שלו, את התחושה מי הוא ומה מקומו. לפעמים זה מופקד בידיו של אדם אחד. לפעמים בידיהם של כמה אנשים. לפעמים מול קהילה שלמה.

הציפייה היא שמשהו יקרה. אולי יקרה משהו טוב, אולי משהו רע. אבל כאן מתגלה פרדוקס עמוק: גם אם קורה משהו טוב, וגם אם קורה משהו רע, הטראומה עדיין משתחזרת.

הסיבה פשוטה. התנועה לא נמצאת אצלו בידיים.

נניח אדם שנפגע במערכת יחסים. הוא מגיב בפגיעה חזרה, אולי מתוך אימפולסיביות, אולי מתוך כעס. לאחר מכן מגיע שלב ההמתנה:

• האם יקבלו אותי בחזרה?

• האם יסלחו לי?

• האם אני עדיין שייך?

התשובה כמעט תמיד שלילית, אבל גם אם היא חיובית, האדם נשאר באותה עמדה נפשית בעייתית.

ההכרעה על חייו התקבלה במקום אחר. הריבונות אינה ברשותו.

תקיעות דיאלקטית ותקיעות בלופ הטראומטי

כאן נכנס מושג נוסף שמוכר היטב מעולם ה-DBT – תקיעות דיאלקטית. לפי הגישה של מרשה לינאהן, הרבה מצבים של סבל נפשי נוצרים כאשר אדם נתקע בין שני קטבים מנוגדים ואינו מצליח למצוא את דרך האמצע. הבריאות הנפשית נמצאת בדיוק שם, באמצע שבין הקטבים.

אפשר לראות זאת במגוון מצבים. אדם עשוי לנוע בין תחושת מסוגלות מוחלטת לבין קריסה. כל עוד הוא מתפקד, הוא נתפס כחזק, עצמאי, "בעל הבית". אבל כאשר הוא צריך לבקש עזרה, הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך משבר חריף. המטוטלת זזה בין שני קצוות: תפקוד מוחלט או התמוטטות.

אותו עיקרון מופיע גם בשלב ההמתנה של הלופ הטראומטי. האדם נמצא בין שני קטבים:

קבלה של המציאות מצד אחד, ושינוי שלה מצד אחר.

הדיאלקטיקה הבריאה משלבת בין שניהם. אבל בעמדת ההמתנה האדם אינו פועל באף אחד מהם. הוא מחכה.

אפשר להמחיש זאת דרך סיפור על מטופל שהיה בקורס טיס. אדם מוכשר מאוד, שהתקדם כמעט עד סוף המסלול. אלא שהיו לו קשיים סוציומטריים עם הקבוצה. בשלב מסוים הוצגו בפניו שתי אפשרויות: לעזוב את הקורס ולעבור לתפקיד אחר בצבא, או להמתין ולהמשיך עם מחזור מאוחר של הקורס.

לכאורה זו בחירה פשוטה. בפועל זו הייתה דילמה משתקת.

הוא עמד בין שתי אפשרויות, כמו החמור במטאפורה של קורט לוין שעומד בין שני גזרים במרחק שווה, מתקשה להחליט, עד שמת מרעב. הוא לא הצליח לבחור. מצד אחד לא רצה לוותר על הישג אדיר. מצד שני כבר היו לו הסתייגויות מהמערכת.

המצוקה האמיתית לא הייתה בהחלטה עצמה, אלא במקום שבו ההחלטה לא התקבלה. הוא המתין. ביקש הארכות. דחה את ההכרעה. חיכה שמשהו מבחוץ יכריע.

כאן בדיוק מתרחש השחזור הטראומטי. האדם מתקשה לקחת בעלות על חייו.

במונחים עדכניים אפשר לומר שה-agency – היכולת לפעול ולהכריע – יוצאת מידיו.

אותה תופעה מופיעה בהקשרים מגוונים. זוגות שנפרדו בפועל אבל ממשיכים להישאר במערכת יחסים שאין בה חיים. הם כבר לא חיים יחד, אין אינטימיות, אין קרבה אמיתית, אבל גם אין פרידה. כל אחד מצפה שהצד השני יקבל החלטה.

הוא אומר: קחי את הזמן, תחליטי אם את רוצה לעבוד על הקשר.

היא אומרת: אולי בכל זאת משהו ישתנה, נשאיר את הכדור אצלו.

וכך הם ממשיכים לגרור את הקשר, שמה שנותר ממנו זה האין. לא מפני שיש בו אהבה גדולה, אלא מפני שאיש אינו מקבל החלטה.

זה מוכר גם בעולם העבודה. אנשים נשארים שנים במקום עבודה רעיל. הם יודעים שמשהו שם לא נכון עבורם. ובכל זאת נשארים. הפחד מהלא-נודע גדול מהסבל הנוכחי.

המצוקה האמיתית אינה רק בתנאים של העבודה. היא במקום שבו האדם ממתין להכרעה חיצונית.

הוא מחכה שמשהו יקרה.

עמדת ההמתנה הזו מזכירה לעיתים מושג אחר – חוסר אונים נרכש. אבל היא אינה זהה לו. האדם אינו בהכרח מדוכא. לעיתים הוא אפילו אומר לעצמו שהוא פשוט "זורם". נראה לאן החיים יקחו אותו.

לפעמים ההמתנה באמת נחוצה. לא כל החלטה צריכה להתקבל מיד. אבל כאשר ההמתנה הופכת לעמדה קבועה, מתרחש תהליך אחר. האדם מאבד את תחושת הבעלות על חייו.

חיזוק ה-Agency בעבודה על מחויבות ב-DBT

יש כאן נקודה חזקה שקשורה להבנה שהחלטה רגעית אינה מספיקה:

אדם יכול לומר בשיחת הטלפון הראשונה, או בפגישה הראשונה, שהוא רוצה טיפול.  הוא משוכנע בכך. אבל הניסיון הקליני מראה שהצהרה כזאת לא תמיד יציבה בפני עצמה.

טיפול DBT מקדיש זמן ממושך כל כך לנושא המחויבות.

ארבע הפגישות הראשונות אינן מיועדות להתחיל את הטיפול במובן הרגיל, אלא לעסוק כמעט אך ורק בשאלה של מחויבות. במילים אחרות, האדם כבר אמר שהוא רוצה להתחיל טיפול, אבל DBT מניח שהאמירה הזאת לבדה אינה מספיקה.

בפגישות הללו לא מנסים לחזק את ההחלטה בצורה ישירה ולא מנסים לשכנע את המטופל. להפך. העבודה מתמקדת דווקא בהחזרת הספק אל מרכז השיחה. המטפל והמטופל בוחנים יחד את היתרונות ואת החסרונות של התחלת טיפול, ולצדם גם את היתרונות ואת החסרונות של אי-כניסה לטיפול. מכינים טבלה של בעד ונגד, חוזרים שוב ושוב אל האפשרות שלא לעשות שינוי, מדברים בגלוי על הקושי, על הפחדים, על המחירים.

המטרה איננה להוביל את האדם להסכמה מהירה. המטרה היא ליצור מצב שבו ההחלטה אינה נשארת ברמה של הצהרה רגעית אלא הופכת לבחירה מודעת. אדם יכול להגיע לפגישה הראשונה ולהגיד "החלטתי להתחיל טיפול", אבל אחרי שבוע או שבועיים ההחלטה הולכת ונובלת. לכן העבודה על המחויבות היא תהליך.

אם חלפו כמה פגישות והאדם עדיין מתמיד בטיפול, אחרי שבחן את האלטרנטיבות, מדובר בהחלטה שונה לגמרי. זה כבר לא שיק בלי כיסוי בתגובה למצוקה או לציפייה פסיבית שמשהו ישתנה מבחוץ.

זו החלטה שנבחנה באומץ מול הספק, מול האפשרות לא להשתנות, מול המחירים של התהליך.

במובן הזה, ארבע פגישות המחויבות ב-DBT אינן שלב אדמיניסטרטיבי בתחילת טיפול. הן ניסיון לייצר נקודה שבה ה-agency חוזר אל המטופל בצורה ממשית. רק אחרי שההחלטה עברה את הבדיקה הזאת, הטיפול עצמו מתחיל.

הטיפול מתחיל הרבה לפני שמלמדים מיומנויות. הוא מתחיל ברגע שבו האדם לוקח בעלות על הבחירה להיות שם.

בנקודה שבה האדם מפסיק להמתין לגורל – ומתחיל להחליט.