זהבה סולומון | שיחה על הספר ״שקופים על מגש הכסף״

 

שקופים על מגש הכסף  / ראיון עם פרופ׳ זהבה סולומון

אחרי שקראתי את ספרה החדש של פרופ’ זהבה סולומון, ״שקופים על מגש הכסף- מהלם קרב לפוסט טראומה״, קיימתי עמה ראיון והעליתי לכתב.  

 

הספר עוסק בהתפתחות מושג הטראומה בישראל, בקונספט של פציעה מוסרית, ובהבנה הציבורית המתהווה שפוסט-טראומה בלתי נמנעת ודומה בהכרחיותה לפגיעה פיזית.

 

שוב ושוב פגשתי בספר את ארבעת העשורים של טיפול, מחקר ושיח אותנטי של זהבה עם לוחמים ובני משפחה. 

לא רק עובדות, אלא שינוי עומק במושגים, בשפה, ביחסים בין מתמודדים למשפחותיהם ובמבט החברתי על מלחמה.

 

שיחה טובה, וספר מעורר השראה.

 

מצפה בכיליון עיניים לספרה הבא של סולומון, שמצוי בתהליך בכתיבה, הפעם על טראומה בקרב פדויי שבי. 

  

 

איתן טמיר

 

 

זהבה סולומון היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב,

כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת.,

וחוקרת מובילה בתחום הטראומה, הפוסט-טראומה והבריאות הנפשית.

לאורך ארבעה עשורים של מחקר, טיפלה ולמדה את השפעות הלם הקרב על לוחמים,

פדויי שבי ובני משפחותיהם ושימשה כראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בצה״ל.

 

 

 

 

״היום ברור: תגובות אקוטיות הן רק ההתחלה. המופע הפוסט-טראומטי רחב בהרבה״

 

איך את רואה את ההבדלים בין תחילת המחקר שלך בשנות ה-80 לבין דור הלוחמים של 7.10?

 

“בשנות ה-80 הסתכלנו על הלם קרב כתגובה אקוטית ומיידית בשדה הקרב. זו הייתה אבחנה התנהגותית: חייל שמאבד תפקוד, קופא, מתפרק.

התסמונת הייתה גם מאוד תנודתית. הסימפטומים המרכיבים אותה עולים ויורדים במשך הזמן. לפיכך יש מי שענו על כל הקריטריונים הנדרשים לאבחון בנקודת זמן אחת אך לא באחרת. ראינו תסמינים מפתיעים ומשתנים, למשל חייל שותה בלי סוף כדי ‘לפתוח את הגרון’ ואז מפונה כי הגוף לא מסוגל; אחר פושט מדים ורץ לעבר האויב; קשר בטנק שמתחיל לגמגם, כפי שגימגם בילדותו, וכושל בשיגור הודעה מצילת חיים במכשיר הקשר.

זו הייתה התמונה של ‘הלם קרב’. חלק הבריאו ספונטנית, ורק מיעוט פיתחו פוסט-טראומה כרונית.

היום אנו יודעים שהתגובה האקוטית מופיעה במגוון מצבים, ובהם שהות בממ”ד, באירוע אזרחי, במתקפת טרור.

הפוסט-טראומה עצמה מחייבת התמשכות של חודש לפחות וסימפטומים מוגדרים.

לאורך השנים השתנו גם הקונבנציות, כך שלא מדובר רק בלוחמים. יש פגיעה מינית, אלימות אזרחית, טראומות בין-אישיות.

גם הסיווג הפסיכיאטרי התרחב, למשל עם CPTSD ב-ICD, שמזהה פגיעה ממושכת בידי אדם אחר”.

 

 

 

“הדור של היום נשחק מסבבים חוזרים. המלחמה נמשכת גם במדיה”

 

האם ישראל צריכה מודל שיקום ייחודי ללוחמים ולבני משפחה?

 

“פעם המלחמות היו קצרות והמרווחים בין הסבבים היו גדולים. היום יש מילואים חוזרים, קריאה תדירה לאותם אנשים, ריחוק מהבית לתקופות ארוכות, וחוויה מצטברת של שחיקה.

נוסיף לזה את תחושת אי-הצדק: לא כולם ‘נכנסים מתחת לאלונקה’. זה גורם זעם, מרירות, סרבנות אפורה.

 

המדיה היא חזית נוספת. רבים צפו בסרטוני הזוועה מתחילת המלחמה – למרות שהזהירו שלא״.

 

 

אני שואל - האם הסרטונים בטלגרם לא מספקים גם תמורה של השבת שליטה 

 

לא, זו לא ‘שליטה’. הצפייה פוגעת בהגנות.

אנחנו מאמינים שאנחנו אנשים טובים שקורים לנו דברים טובים; מראות כאלה סודקים את האשליה הזו”.

 

 

 

״הפציעה המוסרית היא פצע – לא ‘הפרעה’.

היא קשורה למה שהלוחם עצמו עשה״

 

 

המונח ‘פציעה מוסרית’ מקבל בעולם המקצועי מקום מרכזי. למה דווקא ‘פציעה’?

 

“המונח פותח בווייטנאם. לוחמים אמריקאים ביצעו מעשים קשים.  ירי ללא הבחנה, פגיעה באזרחים. כשחזרו – קיבלו קריאות ‘רוצחי ילדים’. אצל רבים הטראומה העיקרית לא הייתה מה שנעשה להם, אלא מה שהם עצמם עשו.

שרה היילי, עובדת סוציאלית מוערכת, זיהתה את התופעה כבר בתחילת שנות ה־70 וכתבה את מאמרה המכונן ‘When the Patient Reports Atrocities’. היא טענה שמה שהמטופל מספר הוא לעיתים רק חלק מהסיפור, ושבתוך עבודות קלאסיות על תגובות קרב  דובר על פחד, על הלם, על קריסה רגשית. אבל לא על הפגיעה שנובעת מהמעשים שהאדם עצמו היה שותף להם.

הקשיים של לוחמי וייטנאם התרכזו לא במה שעשו להם — אלא במעשי הזוועה שהם עצמם חוללו או היו עדים להם.

היילי טיפלה ביותר ממאה לוחמים. מאמרה התבסס על כארבעים מהם שביצעו מעשי זוועה סדיסטיים קיצוניים, ורבים מהמעשים נעשו ללא כל פרובוקציה, כשקורבנותיהם לא הזיקו ולא התגרו בהם.

הלוחמים האלה לא דיברו על כך כשחזרו הביתה. לקח שנים עד שהצליחו לבטא את מה שנשאו איתם. אצל כמה מהם היו עיטורי גבורה ומעמד ביחידותיהם, ועדיין, הם התפרקו אט־אט.

ג׳ונתן שיי קרא לזה Moral Injury — פציעה מוסרית. לא “הפרעה”, משום שלא מדובר בקטגוריה פסיכיאטרית; זו חוויה אנושית עמוקה שנוגעת בשאלות של אשמה, אחריות ומוסר.

גם אצלנו זה מופיע. במלחמות, ובמיוחד במציאות של שטחים, יש פעולות מבצעיות קשות — לא תמיד יש בחירה. רוב החיילים לא רוצים לפגוע בחסרי ישע; הם פועלים מתוך פחד, מתוך הכרח, מתוך הגדרה של תפקיד.

אבל אחרי כל זה נשארת צללית של מעשה, והצללית הזו היא הפצע. לא תמיד מדברים עליו, אבל הוא חותך במקומות הכי רגישים של האדם — תחושת הערך, זהות, אנושיות. זה ההבדל.”

 

 

המלחמה פרצה על רקע שסע חברתי. בכל זאת ראינו לכידות עזה בקרב הכוחות. איך את מסבירה את זה?

 

“אחוות לוחמים היא לא סיסמה. זה תנאי הישרדותי. אתה תלוי בחברים שלך, במפקד שלך.

זה משאב של חוסן. אבל יש גם צד שני: התחושה שחלקים באוכלוסייה לא נושאים בנטל. זה פוגע עמוק. אנשים שואלים: ‘למה אני שוב שם בזמן שאחרים מוצאים דרכים לא להתגייס?’”.

 

 

  

מה אנחנו יודעים על פוסט-טראומה אצל לוחמות?

 

“נשים פגיעות יותר לפוסט-טראומה באופן כללי, אבל צריך לזכור שיש כאן סלקציה: מי שמתאימה תגיע לתפקידים הקרביים. מימי אליס מילר עברנו כברת דרך. הטייסות, הנווטות, המפקדות – ההישגים שלהן מרשימים מאוד.

עם זאת, התמודדות עם שבי פוטנציאלי, חשיפה לאירועים קשים, פציעה מוסרית – כל אלה משפיעים גם עליהן. זה תחום שצריך להמשיך לחקור”.

 

 

בספר את מציגה עדויות רבות של לוחמים המתארים הידרדרות תפקודית ארוכה, כמו חוסר שינה, אובדן יכולת עבודה, הסתגרות, שימוש בחומרים, התרחקות מהמשפחה, התפרצויות זעם ותחושה מתמשכת של ״נפילה״ מהחיים לפני השירות. מה מאפיין את התהליך הזה, ואיך הוא קשור להבנה שלנו את הפוסט־טראומה?

״עדויות של לוחמים מצביעות על כך שפוסט־טראומה אינה מתבטאת רק באירוע חד וברור אלא לעיתים קרובות בתהליך התפוררות מתמשך.

חלק מהמרואיינים מתארים לילות ללא שינה, ירידה בזיכרון ובריכוז, קושי לשמור על עבודה קבועה, ושימוש באלכוהול או סמים בניסיון להתמודד עם מצוקה.

אחרים מספרים על הסתגרות הולכת וגוברת, ניתוק חברתי, התרחקות מבני זוג וילדים, או התפרצויות זעם שאינן תואמות את מי שהיו בעבר.

 

התיאורים משקפים מציאות שבה האדם מנסה להמשיך ״כמו כולם״, אך אט־אט מאבד יכולות בסיסיות.

זהו תהליך שמעמיק את הסבל משום שהוא מתקיים לאורך שנים ושוחק מערכות יחסים, חיי משפחה ומסלולי תעסוקה.

חשוב להבין שהתהליך הזה אינו מעיד על ״חולשה״ אלא על תגובה לפגיעה מצטברת.

זוהי אחת התבניות החוזרות ביותר בעדויות לוחמים — החוויה שהחיים מתרחקים מהם, והקושי לפנות לעזרה דווקא משום שהידרדרות מרגישה להם ״כישלון אישי.״

 

 

 

“פוסט-טראומה היא כמו פגיעה פיזית: בלתי נמנעת. החברה חייבת לכבד את הנפגעים”

 

אם היית מנסחת מסר אחד לציבור הישראלי – מהו?

 

“שהפגיעה הפוסט-טראומטית אינה ‘חולשה’. היא בלתי נמנעת, כמו פגיעה פיזית. לכן חשוב כל כך לכבד את הנפגעים, לתת להם מקום, להבין שזו תגובה אנושית נורמלית לאירועים בלתי אנושיים.
למרות המציאות הקשה, החברה הישראלית הפכה להיות חומלת יותר. וזה חשוב מאין כמותו”.

 

 

תודה רבה! 

 

 

 

יום עיון מומלץ - ללא עלות - על רקע הספר ותכניו.

 

לחצו לפרטים והרשמה: 

 

 

 

 

מראיין:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

לשעבר מנחה צוותים מקצועיים על טיפול בפוסט-טראומה

בעמותת נט"ל, בריאות הנפש בצה״ל ועוד