רחמים עצמיים ורווחים משניים

 

כולנו מונעים לעבר אותה מטרה: אושר. עבור חלקנו מתבטא אושר בזמן איכות עם המשפחה, עבור אחרים הוא מתגלם בקריירה מצליחה ועוד שלל הגדרות סובייקטיביות להנאה ולסיפוק בחיים.

כאשר נשאל פרויד בערוב ימיו, מה הם הקריטריונים לחיים מאושרים, הוא ענה בפשטות של גאון: "עבודה ואהבה". ככה, בסדר הזה.

קיימות המון תיאוריות פסיכולוגיות על המסע לעבר האושר - כיצד עלינו לחשוב חיובי כדי שיהיה לנו טוב. בחירה ברחמים עצמיים אינה מקדמת אותנו לשם, וזו אחת הסיבות לכתיבת טקסט זה.

 

​​

ספרציה-אינדיבידואציה

מהו תהליך ספרציה-אינדיבידואציה?

ספרציה-אינדיבידואציה הוא מונח אותו טבעה הפסיכולוגית מרגרט מאהלר על מנת לתאר את תהליך התעצבות אישיותו של התינוק הבריא כאישיות עצמאית ונפרדת.

מאהלר התייחסה לשלבים המתרחשים עד גיל 3, וכמוה תאורטיקנים רבים אחרים מתייחסים לתקופת הילדות המוקדמת כקריטית ומעצבת להתפתחותו של האדם וקיבוע תכונותיו ונטיותיו.

השלב הספרציה אינדוידואציה הוא השלב הארוך ביותר שמוביל לבניית העצמי.

 

ילדותי השניה:

תהליכי separation–individuation בטיפול נפשי בגילאי ה- 20+

לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית בתל אביב

לאה מרקו

 

עם התפתחות עולם הטיפול הפסיכולוגי אנו חוזים בהיווצרותם של יותר ויותר תחומי מומחיות ספציפיים.

כדור השלג שהחל להתגלגל בסוף המאה ה-19 עם המטופלות ה"היסטריות" של פרויד בוינה הוסיף לעצמו מסה עצומה של ידע, ניסיון ומחקר.

לעיתים נראה לנו במכון טמיר, שבהיות הפסיכולוגיה מקצוע צעיר מאוד, היא רצה אחוזת תזזית על מנת להיענות לאתגרים שניצבים בפניה:

  • שכלול וגיוון הפרספקטיבות התיאורטיות שבה
  • התאמה למגוון רחב של הפרעות ואוכלוסיות
  • עמידה בקצב של הידע המצטבר בדיסציפלינות משיקות
  • התאמה למציאות התרבותית-חברתית המשתנה תדיר

 

ההבנה לפיה יש לראות את האדם בתוך ההקשר של נסיבות חייו ומערכות היחסים שלו הייתה תזוזה טקטונית בפסיכותרפיה של כמה עשרות השנים האחרונות.

תפיסה זו הושפעה בחלקה מהתפתחויות תיאורטיות בפסיכולוגיה עצמה. בתחילת דרכה היה נהוגה תפיסת ה"פסיכולוגיה של אדם אחד", כלומר התפיסה לפיה נפש האדם מושפעת מהכוחות הדינמיים בין חלקים שונים של עצמה, למשל בין דחפים לבין מוסר.

עם התפתחות תיאוריות יחסי האובייקט נרשם מעבר ל"פסיכולוגיה של שניים", ועלתה חשיבותה של השפעת האינטראקציה של אדם עם סובביו מינקותו ווהלאה על חייו הנפשיים.

בנוסף, התעצבה הפסיכולוגיה העכשווית גם בהתכתבות עם רעיונות פילוסופיים פוסט-מודרניסטיים ואקזיסטנציאליסטיים ומהתפתחות המחשבה הסוציולוגית והתרבותית אשר הציבה את האדם בתוך ההקשר סביבתו, משפיע ומושפע ממנה עד למעמקי הנפש.

כיום, חשיבותה של הבנת המאפיינים הייחודיים של אדם המגיע לטיפול הינה מבוססת.

כאמור, מתוך זה צמחו נישות טיפוליות ומספר תחומי ההתמחות של פסיכולוגים גדלו ללא היכר.

המקום הראשון בו נתקלתי בחשיבות הבנת ההקשר שמתוכו מגיע אדם לטיפול היה במהלך התואר השני, כשטיפלתי במשך שנה בסטודנטים בשירותי הייעוץ של האוניברסיטה.

בהתחלה, כנראה עקב חוסר הניסיון, לא חיברתי את הנקודות המשותפות איתן מגיעים הסטודנטים לקווים היוצרים תמונה.

למזלי, המשכתי לטפל בגילאים אלו גם לאחר סיום לימודי ובהדרגה התחלתי להרגיש שישנם הקשרים החוזרים על עצמם.

 

 Seperation Individuation young adults

 

כאשר עוסקים בטיפול פסיכולוגי בילדים או בייעוץ נפשי לגיל השלישי כמעט מובן מאליו להתייחס באופן ייחודי לאתגרים, לתנאי הסביבה ולקשיים האופייניים לגילאים אלו.

אך מה לגבי גילאי ה- 20+?

אותם "מבוגרים צעירים" פוגשים לראשונה את האקדמיה, את עולם העבודה, את המגורים מחוץ לבית, מערכות יחסים זוגיות משמעותיות ומעגלים חברתיים אשר לאו דווקא מתווכים על ידי הכיתה או המחלקה בצבא.

פעמים רבות זהו גיל של חיפוש, שכן בעולם המודרני מצופה ממבוגר צעיר "למצוא את עצמו", כלומר לבחור מסלול תעסוקתי, לפתח מערכות יחסים בוגרות ולבסס את חייו מחוץ לתא המשפחתי ממנו הגיע. פרויד אמר ש"עבודה ואהבה הן הבסיס לאנושיותנו".

קל לומר, ועבור אנשים בגילאים אלו הרבה יותר קשה לעשות. פעמים רבות ארגז הכלים הנפשי לא תואם את האתגרים ההתפתחותיים שניצבים בפני אנשים בגילאים אלה.

הפער שנוצר יכול להיות זרז ללמידה והתפתחות אולם אצל אנשים שסובלים מקשיים נפשיים שונים הוא יכול להיות הטריגר להגעה לטיפול ומלווה לרוב בתחושות לא פשוטות של לחץ, מצוקה וחוסר אונים. הרבה פעמים אני רואה אנשים שמגיעים עם הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים ביחסים וטראומות לא מעובדות אולם התלונה המפורשת עוסקת דווקא יותר בתחושת אי עמידה בציפיות בחיים המקצועיים או האישיים.

 

ש' הגיעה לטיפול בגיל 22 בהפניית המכללה בה היא לומדת עם תלונה על חרדת בחינות חמורה אשר מכשילה אותה בלימודים שוב ושוב. על פניו, הסימפטומים שש' תיארה הם קלאסיים: החל בעלייה הדרגתית במפלס החרדה לקראת תקופת המבחנים, דרך לחץ, הימנעות ודחיינות בלמידה, ועד ל"בלק אאוטים" וסימפטומים פיזיולוגיים בבחינה עצמה. כפי שקורה פעמים רבות עם חרדת בחינות, התחלנו לגלות רקע רגשי וסכמות קוגניטיביות של ערך עצמי נמוך, כישלונות מצטברים, קשיי התארגנות ותכנון, חוסר ביטחון ואי פניות רגשית ללמידה . בהדרגה החלה להביא ש' לטיפול תכנים קשים הקשורים למשפחתה ולאופן בו גדלה.

היא סיפרה על אב מופרע נפש שהיה אלים ורודני כלפי האם והילדים, נכנס ויצא מאשפוזים בעוד אמה, אותה תפסה ש' כפאסיבית וחלשה, שומרת את הראש מעל המים ומנסה לדאוג לצרכי הבית, בעיקר בישולים וניקיונות. ש' אומרת: "איך, איך אמא לא ראתה שאני לא מכינה שיעורי בית, שיש לי הפרעת קשב, שאני כל היום דואגת מה יקרה בבית ולא מתפתחת בבית הספר". מה שש' רצתה לבנות לעצמה בטיפול הוא "עמוד שדרה", מונח בו השתמשה פעמים רבות לתאר את תחושת החרדה, החסך וחוסר הביטחון שגדלה איתם. חרדת הבחינות והקשיים האקדמיים היו אצל ש', כמו במקרים רבים אחרים רק קצה הקרחון של דפוסים ותחושות עמוקות לגבי העצמי והעולם.

seperation individuation mahler

במקרה של ש' נאלצנו לחזור אחורה כדי להתקדם. במשך חודשים ארוכים שוחחנו על משפחתה ועברה הכאוב. בהתחלה זה היה מאוד קשה לש', עבורה זו הפעם הראשונה שהיא מספרת על כך למישהו אחר. למעשה, תמיד התביישה במשפחתה והאשימה את עצמה בכישלונותיה, פעמים רבות דיברה על תחושת פגימות בסיסית שנבעה במידה רבה מהזדהותה עם דפוסי המשפחה. תחושות אלו היו בהתחלה אמורפיות וכלליות. עם התקדמות הטיפול, הבנת הדפוסים המשפחתיים והשפעתם על ההתפתחות שלה כאדם עזרה לה להגיע בסופו של דבר למקום בו יש לה בחירה להיות אחרת ממה שהכירה. בשנתיים הראשונות של הטיפול ש' הרשתה לעצמה, לראשונה בחייה, לחפש את עצמה, לנסות דברים ולהגדיר במילים את מצוקותיה, רצונותיה ושאיפותיה בתחומים השונים של חייה. עבור ש' הפער בין המקום שהגיעה ממנו לבין המקום אליו היא רוצה ללכת היה גדול. ניתן להשוות זאת לילד שעקב בעיה מוטורית לא מצליח לזחול וכבר מצופה ממנו ללכת. ש' השלימה את הפער הזה במידה רבה על ידי תהליך של ספרציה-אינדיבידואציה .

 

 

תהליכי ספרציה אינדיבידואציה בגילאי 20+

כיום, ידוע שאדם ממשיך להתפתח ולהתעצב גם לאחר שנות הילדות.

נראה שבגילאי ה-20+ מתרחשת תקופה נוספת של צמיחה אשר גם היא עוסקת במידה רבה בנפרדות והגדרה עצמית.

באופן דומה לתהליך זה בילדות המוקדמת ישנם שלבים שונים וישנם צרכים התפתחותיים.

לדוגמה, על מנת שילד יעז לצאת ולחקור את העולם והאחרים בו במגרש המשחקים השכונתי עליו להרגיש שאמא מאחוריו, נותנת לו "גב" של ביטחון וקבלה מהספסל. בבגרותנו, אמא כבר לא צופה מהספסל באופן קונקרטי אלא עלינו להסתמך על ההפנמה של פונקציה זו.

על מנת שאישה בת 24 תעז לבדוק מסלולי לימודים שונים ולהתנסות במערכות יחסים שונות על מנת להבין מה מתאים לה, עליה לחוש, בדומה למה שש' אמרה – שיש לה גב, עמוד שדרה. הכוונה היא לביטחון פנימי ביכולות נפשיות של הסתגלות, וויסות, עמידה בתסכולים, ערך עצמי יציב מספיק ועוד.

seperation individuation young adults

 

ביחסי ההעברה בטיפול, הייתי עבור ש' לעיתים אם דוחפת ומקדמת אך גם אמפטית ומכילה, ולעיתים אחות גדולה שעברה את המסע אותו היא עוברת עכשיו.

היא הייתה זקוקה להפנמה מיטיבה יותר של דמויות כאלו כדי לבנות ממנה את עמוד השדרה שלה.

כיום ש' נמצאת במקום מאוד שונה מזה שהייתה בו בתחילת הטיפול:

היא לומדת מקצוע אקדמי אשר מעניין אותה מאוד ומרגישה שלראשונה היא גם נהנית מהלימודים וחווה אותם כמרחיבים אותה.

ש' בנתה בשנה האחרונה זוגיות מיטיבה עם גבר שמולו עשתה עבודה משמעותית של הבעת רצונותיה וצרכיה במסגרת הקשר.

היא למדה להציב גבולות למשפחתה ולשמור על היציבות בחייה בעוד שבעבר הייתה "מתפרקת" ולא מתפקדת במשך שבועות אם היה אירוע קשה בבית ההורים.

כמו מבוגרים צעירים רבים אחרים המגיעים לטיפול, ש' הייתה פעמים רבות במהלך הטיפול מבולבלת לגבי מה היא מרגישה ומה היא רוצה, אולם תמיד חיפשה.

החיפוש בגילאים אלה מתודלק באופן טבעי מפוטנציאל הגדילה הקיים בהם באופן אינהרנטי.

כמו שתינוק רוצה ללמוד ללכת כך מבוגר צעיר רוצה לחצוב לעצמו חיים אשר יגרמו לו מימוש ושמחה.

אגב, כמטפלת אציין שהמוטיבציה לשינוי בטיפול בגילאים אלה נוטה להיות גבוהה במיוחד. בדומה לתינוק, בן ה-20+ ניצב בפני האתגר ההתפתחותי של בניית ישות עצמאית ונפרדת.

מסע זה מערב חיפוש חיצוני ופנימי כאחד, ופעמים רבות אם ישנם קשיים נפשיים העומדים בדרכה של גדילה זו תהליכי הבנייה וההגדרה העצמית משובשים. אולם, כפי שטוענת הפסיכולוגית בהרצאה הבאה, שינויי מסלול קלים בגיל צעיר זה משפיע באופן דרמטי מאוד על המשך החיים. על מנת להתאים את הטיפול באופן המיטבי לטיפולים בגילאים אלה על המטפל להיות רגיש ומיודע להקשר הסביבתי בדמות הלחצים, האתגרים והקשיים האופייניים לגילאים אלה וכמו כן לתמונה ההתפתחותית של האדם ולתהליכי הספרציה אינדיבידואציה המתרחשים בחייו.

הנה עוד פרספקטיבה של הפסיכולוגית מג ג'יי, המתמחה בעבודה קלינית עם גילאים אלה:

 

התלבטויות בפנייה לטיפול פסיכולוגי

מה גורם לנו להסס

בהתחלת המסע הטיפולי שלנו?

 

רבים מאתנו מתלבטים האם לפנות לטיפול פסיכולוגי.

לפי ההיגיון הפשוט, אם אנחנו אחראים מספיק לפנות לרופא כשאנו סובלים מכאב גופני, מן הראוי שנאזור כוחות לפנות  ל"מומחי הנפש" - פסיכולוגים - כאשר אנו סובלים מכאב נפשי.

אך המציאות במקרה דנן מורכבת יותר.

למעשה, הנתונים מראים ש-86% מהאנשים נוטים לדחות פניה לאיש מקצוע עד שפורץ משבר של ממש.  

אצלנו במכון טמיר מתקבלות מדי יום עשרות שיחות של מתעניינים, שמבקשים לקבל המלצה על פסיכולוג בתל אביב, ובאיזורים נוספים בארץ.

מתוך ההיכרות היומיומית עם הלבטים והחששות, כתבנו מאמר זה.

 

ישנן סיבות מגוונות להמנעותם של רבים לפנות לפסיכותרפיה וייעוץ פסיכולוגי מקצועי.

אנו מציינים כאן כמה, אם יעלו בך רעיונות נוספים, ניתן להוסיף בתגובות:

  • מה מקשה לפנות לטיפול פסיכולוגי?
  • מה החששות?
  • מה מחזק את ההיסוסים?  

 

doubts about psychotherapy

 

 

התלבטויות בפניה לטיפול פסיכולוגי

בעבר, רבים חששו לפנות לפסיכותרפיה ולטיפול פסיכולוגי בגלל הסטיגמות, ההבניות התרבותיות והתייחסותה של החברה כלפי המושג 'טיפול נפשי':

"מה יחשבו עלי?"

"זה יפגע לי בתדמית"

"אני לא נורמלי"

 

אלו רק חלק מהמחשבות שעברו בתודעתם של אנשים ששקלו טיפול והפחד ממחירי הסטיגמה של "משוגע", "חולה נפש", או "פסיכי", גרם לרבים להימנע מפנייה לפסיכולוג ולוותר על טיפול נפשי מקצועי.

לשמחתנו, המודעות השתפרה פלאים וההסכמה הנרחבת על חשיבות של טיפול פסיכולוגי גברה, בגיבוי ראיות מדעיות וטיפולים מבוססי ראיות.

גם התרבות הרחבה הנחילה לנו שפע לגיטימציה בסדרות ובסרטים, בהם מיוצג הטיפול הפסיכולוגי כחלק משגרה נורמטיבית של התפתחות אנושית. יתירה מכך, טיפול החל להיתפס כשירות יוקרתי, כמותרות של חברי המעמד הבינוני והגבוה, עבור אלו שיכולים להרשות לעצמו ליווי וסיוע מקצועיים באיכות הטובה ביותר (תפיסה שתרמנו בה את שני הסנט שלנו עם המהפיכה החברתית של טיפולים פסיכולוגיים במסגרת מכון טמיר).

 

 

recommended psychotherapist

 

 

ואף על פי כן, למרות המודעות הגוברת והזמינות הגבוהה של אנשי מקצוע טובים, רבים עדיין חוששים מפנייה לפסיכולוג קליני.

ליקטנו כמה מהסיבות המצויות בבסיסה של המנעות זו:

 

 

חשש מחשיפה של 'תכנים כבדים' בטיפול

לכל אחד יש מזוודה משלו.

כולנו התמודדנו בחיינו עם קשיים, אובדנים ומשברים.

חלקנו סבלו  יותר וחלקנו פחות, אבל חשוב להבין שהמדדים של כאב נפשי נותרו סובייקטיביים לחלוטין. הפסיכולוגיה לא הצליחה עדיין לאמוד אותם אובייקטיבית, ולכן מצוקה נפשית נחווית כרצינית וכואבת עד מאוד עבור כל אדם שחווה אותה בזמן אמת.

המחשבה על שיתוף הכאב הזה בפני אדם לא מוכר, בסביבה לא מוכרת, נשמעת מחרידה ומטרידה למדי. אחרי הכל, טיפול פסיכולוגי טוב הוא לא תהליך קליל, מדברים בו על הכל וזוכים להתייחסות אותנטית וחקרנית בניסיון למצוא את הדרך לשינוי.

 

מתקדמים בקצב שלך

ובכן, חשוב לדעת שמטפל אחראי ומנוסה יודע להוביל תהליך הדרגתי, כזה שמתחשב ומותאם לקצב והצרכים המנטליים של כל מטופל ספציפי.

מטפל מקצועי יידע מתי לבקש מהמטופל לספר או להרחיב על אירוע מסויים ומתי מוקדם (או לא מומלץ כלל) לחשוף אותו.

 

 

good psychologist

 

 

אי התאמה בין המטופל למטפל - אין חיבור, אין כימיה, אין וויב טוב... 

כימיה בין בני אדם היא פקטור נוסף שהפסיכולוגיה לא פענחה עד הסוף.

יש מצבים בהם בני אדם פשוט לא מתחברים זה לזה. תקראו לזה אנרגיה חיובית, כימיה טובה מול כימיה גרועה ועוד.

הנקודה היא שההיבט של איכות היחסים הטיפוליים הכרחי וחשוב מאין כמותו, תנאי יסודי להצלחת הטיפול שנחקר רבות ונקרא הברית הטיפולית.

 

התכווננות לצרכי המטופל

מטפל טוב, פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני, יודע להתאים את עצמו לצרכים של המטופל.

גם כאשר אין כימיה, הוא ייעזר בכלים מקצועיים העומדים לרשותו כמנוף לקידום התהליך וביסוס הקשר הטיפולי.

למשל, אם המטופל מעורר במטפל כעס, שעמום או תסכול, האחרון מוכשר היטב כיצד לחבר בין תחושותיו לבין התרחשויות מקבילות שמתקיימות בחייו של המטופל, או בחיי המטפל. בטיפול דינמי מכונה תופעה זו העברה נגדית והיא מהווה מאיץ מצוין לעבודה טיפולית תוצאתית.  

Therapist Client Relationship 

 

מטפלים שאינם פסיכולוגים / פסיכותרפיסטים מוסמכים

אנו חיים בתקופה אינטנסיבית שמביאה עמה משאלה לסיפוקים מהירים.

גם הפסיכולוגיה התאימה את עצמה לרוח התקופה, באמצעות פיתוח ובדיקה מתמדת של טיפולים קצרי מועד וממוקדי מטרה.

עם זאת, לא מעט אנשים מאמצים פתרון קל ונוח יותר בפנייה עם מצוקתם הנפשית למציעי שירותים שלא עברו הכשרה מתאימה בבריאות הנפש: קואוצ'רים / מאמנים, מטפלים בתחום הרפואה המשלימה ובעלי הכשרה רוחנית שלא עברו את מבחנה של התקפות האמפירית.

ברוב המקרים זו עזרה מבורכת, אבל כאשר קיימת בעיה נפשית ברורה, המקור הנכון לסיוע הוא איש מקצוע מוסמך שהוכשר לטפל בבריאות הנפש.

 

 

אל תתפתו לפתרונות קלים

כמו בכל מקצוע רציני, קיים הבדל עצום בין מי שלמד קורס של 3 חודשים לבין איש מקצוע שהוסמך, הודרך והתמחה לאורך שנים במוסדות אקדמיים רציניים.

במכון טמיר יש תכנית התמחות להכשרת פסיכולוגים קליניים.

צריך לראות איזו דרך ארוכה ומושקעת עוברים המתמחות והמתמחים לאורך 4 שנות ההכשרה.

Certified Clinical Psychologist 

 

 

בושה, מבוכה וחרדה בכניסה לקשר אישי עם אדם זר

המטפל הנפשי, כגורם חיצוני ו'אובייקטיבי', אינו שופט או מבקר את המחשבות או ההתנהגויות שלכם. להיפך, הוא מאפשר לכם סוף סוף לעבד אותן בצורה עמוקה, בסביבה בטוחה, בצורה שלא ניתן לרוב לקיימה עם אדם קרוב.

יחד עם זאת, חלק מרכזי מתהליך הפסיכותרפיה מתבסס על הקשר בין המטפל למטופל.

קשר חיובי וחזק ישפיע לטובה על איכות הטיפול ואיכות התהליך שהמטופל יעבור (ולכן המלצה חמה היא למצוא מטפל שניתן לסמוך עליו ולהתמיד בטיפול - שני גורמים הכרחיים לטיפול מוצלח).

בטיפול דינמי מושם דגש על פענוח תהליכים לא-מודעים ביחסים הטיפוליים, מה שמאתגר ומתריע לעיתים לשתף באמירות כלפי המטפל. רגשות, דעות ומחשבות כלפי המטפל עשויות להפתיע אותנו בעוצמתן, ולעיתים קרובות כלל לא היינו מודעים אליה.

 

 

משק כנפי ההיסטוריה

ביחסים הטיפוליים מתקיימים, במקביל, משחק ומציאות.

מצד אחד מדובר בשני אנשים אמיתיים שמדברים על תכנים אמיתיים.

אבל מצד שני התכנים והרגשות שעולים בחדר משקפים תמונה היסטורית עמוקה בה מוקרנים דפוסים מממערכות היחסים של המטופל עם דמויות מוקדמות בחיים, בעיקר אמא ואבא.

באמצעות פרשנות (אינטרפטציה), המטפל הדינמי יסב את תשומת לבנו לאירועים ב"כאן ועכשיו" (היחסים הטיפוליים בהווה) שמשחזרים אירועים מ"שם ואז" (טראומות לא פתורות שמהדהדות מיחסי העבר).

 

 

 

טיפול פסיכולוגי אינו בראש סדר העדיפויות 

עבודה, לימודים, זוגיות, מכון כושר, סדרות בנטפליקס...

לכולנו יש כל כך הרבה דברים חשובים לעשות.

למי בכלל יש זמן לעצור את הכל ולקבל תמיכה נפשית?

איכשהו, במירוץ החיים אנו נוטים לעיתים למקם את עצמנו אחרונים ברשימת העדיפויות והמשימות האינסופית, כך שלא מפתיע שרוב הזמן אנחנו לא מגיעים כלל למונח הזה בתחתית הרשימה, טיפול פסיכולוגי.

 

 

טיפול פסיכולוגי טוב שווה את המאמץ

החיים קצרים מכדי להישאב לתוך 'לופ' של עשייה אוטומטית. אם אתם מבינים שהקשיים הנפשיים חוזרים על עצמם, ואתם רוצים שינוי, אל תוותרו על עצמכם!

אין גיל מאוחר מדי בכדי לעשות שינוי פסיכולוגי משמעותי בחייכם: טיפול נפשי נועד לשרת כל אוכלוסיה במעגל החיים - מטיפול פסיכולוגי לילדים ועד פסיכותרפיה לקשישים.

 

 

 

 

שאלה לגבי הצורך בטיפול פסיכולוגי

גברים ונשים רבים מסתקרנים לגבי טיפול אבל לא משוכנעים אם הם באמת "צריכים" אותו. זאת דילמה מצוינת ששוה להתעכב עליה.

כדי לפנות לעזרה נפשית ולהשקיע בה זמן, כסף ואנרגיה, נדרשת מספיק מצוקה נפשית על מנת לבקש סיוע.

מתי מגיע הזמן הנכון לעשות זאת?

האם נכון יותר לדחות את הפניה לזמן משבר?

יש עוד שאלות...

 

 

לא כל אדם צריך טיפול נפשי

טיפול פסיכולוגי נועד לעזור לאנשים בעלי מוטיבציה לשינוי. המוטיבציה הזו צומחת על רקע של מצוקה נפשית, קשיי תפקוד, חרדות, דיכאון, אובדן ועוד מגוון הפרעות נפשיות.

מצד שני, טיפול ממוקד וקצר מועד נועד לשרת את המתמודדים עם קשיים פחות קשים, והוא נמצא יעיל ומתאים ממי שמחפש הכוונה בחיים, עזרה בקבלת החלטה או בכל נושא ספציפי ונקודתי אחר שניתן "לפרק" בתהליך ייעוצי קצר ויעיל. הטיפול הפסיכולוגי מתאים גם למי שמרגישים שאבדה דרכם, אבל באותה מידה גם עבור מי שרוצה לפרוק את אשר על לבו, או לפתור דילמה שקשה לפותרה עצמאית.

 

how psychotherapy works

 

 

רבים מאתנו לא מודעים ליכולת האדירה שלנו להתגבר ולהתמודד עם קשיים:

לאורך החיים סביר שעברת קשיים שבמבט לאחור נראו בלתי נסבלים. אבל המציאות מראה שעם רוב הקשיים שאנו נתקלים אנו מצליחים להתמודד באמצעות חוסן נפשי, תמיכה רגשית מבני משפחה, בני זוג וחברים, או אפילו עם ספר לעזרה עצמית או סרטון מעורר מוטיבציה ביוטיוב.

 

היתרון הגדול בטיפול פסיכולוגי הוא היותו מסגרת בטוחה שמאפשרת לעבד חומרים מורכבים בליווי מטפל מקצועי.

 

 

 

לסיכום אצטט את גנדי:

 

"דברים טובים קורים למי שמחכה,

אך דברים טובים יותר קורים למי שקם והולך להשיג את מה שהוא רוצה".

 

פנו אלינו ונשוחח !

1-800-509-809

מור צח מוכתר,

מכון טמיר

 

שאלות נוספות שעשויות לעניין אותך:

איך לעזור לאדם יקר לפנות לפסיכותרפיה? < 

כמה עולה טיפול פסיכולוגי? <

 

 

האם הורים למתבגרים יכולים ללמוד מאלישע?

(להיות הורים למתבגרים)

טלי בורלא-גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית

אחראית תחום ילדים, מכון טמיר תל אביב

http://elisha.kidstv.co.il/images/elisha.png

"אילו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, ולהיות שוב צעיר, רק הפעם עם ניסיון החיים שלי כמבוגר..."

זה בדיוק מה שקורה לאלישע, גיבור הסדרה הפופולרית בקרב ילדים ומתבגרים צעירים. אלישע בן ה-40 חוזר אל ספסל הלימודים, לכיתה ו' בביה"ס ממנו סולק כילד, במטרה הפעם להצליח לסיים את לימודיו כמו שצריך, כי זהו התנאי לקבלת ירושת סבו (ואולי להכרה בו כמבוגר אחראי).

מה יש בסדרה "אלישע" שכל כך מדבר אל הילדים המתבגרים שלנו?

כמובן שהיכולות הקומיות של יובל סמו ושאר צוות השחקנים הכישרוני, אך יתכן שיש כאן עוד גורם שמושך אותם אל המרקע, גורם פסיכולוגי.

הסדרה בנויה משלל מצבים שילדינו מכירים מחייהם (עם חברים ועם סמכות), מצבים שיכולים להסעיר אותם רגשית, לרגש, להכעיס, לאיים, או למשל לבלבל או להכניס לחוסר אונים. דרך הסדרה, כמו כל סדרה לבני נוער, הצופים יכולים להתבונן ממרחק בהתרחשויות הטיפוסיות לגילם, להרהר ולעבד מצבים מוכרים, לשנות פרספקטיבה ופרופורציה, לחשוב אחרת על הדברים ואולי לפתח עוד דרכי התמודדות.  

ובכל זאת בסדרה הזו יש משהו מיוחד- את אלישע.

אלישע הוא בן כלאיים, מבוגר-ילד, ויתכן שזה הכח שלו על הצופים הצעירים. הוא מספיק ילדותי כדי להזדהות עם הילדים, להבין אותם באמת, ל"היכנס לראש" שלהם, לחוות את הדברים בעוצמה, להתרגש כמותם, אך בכל זאת הוא בעל ניסיון חיים ופרספקטיבה שמאפשרים לו לראות את הדברים גם כמבוגר, לפחות לרגעים.

בגיל ההתבגרות ילדינו נמצאים במאבק לעצמאות, הם רוצים להרגיש קומפטנטיים, מסתגלים ומתמודדים, הם חשים שהם יודעים יותר טוב מהמבוגרים מה נכון ואיך נכון, ולא צריכים אותם. עמדה זו לא מאפשרת להם לקבל תמיכה ועצה של המבוגרים (בעיקר של הוריהם).

הנוכחות ה"אלישעית" המתעתעת, שיש בה חיבור לחלקים ילדיים-התבגרותיים מחד, אך תובנות מסוימות מעולם המבוגרים מצד שני, מאפשרת איזו תזוזה במחשבה של הצופים הצעירים, כי הדחף למרוד במבוגרים, שכל כך טיפוסי לגיל, מנוטרל מעט ומאפשר להם להקשיב לו (אלישע לא נתפס כמבוגר טיפוסי או כסמכות ולכן אפשר להזדהות איתו ולהקשיב לו).

איך לדבר עם מתבגרים? חומר למחשבה להורים לבני נוער

להיות הורים למתבגרים זו חוויה לא פשוטה. ההורים שמרגישים מודרים, ממודרים, נתונים תחת מתקפה, עשויים לתהות האם אימוץ תכונות "אלישעיות" יטיב עם הקשר והתקשורת עם ילדיהם?

התיאוריה על גיל ההתבגרות של הפסיכואנלטיקאי דונלד ויניקוט* שוללת טקטיקה שכזו.

כמובן שהבנה אמפתית לילד לא יכולה להזיק, ואף מומלצת, אבל המתבגר לא רוצה את הוריו מתיילדים, "מסתחבקים" מדי, או מרצים, הוא צריך אותם עמידים וחזקים, כאלו שיכולים לאפשר ולשרוד את המתקפות שלו, שיכולים לעמוד בעימות אתו.

לפי ויניקוט, הפנטזיה הלא מודעת בגיל ההתבגרות כוללת לא פחות מאשר רצח, מפני שלגדול פירושו לתפוס את מקום ההורה. לדבריו, "הסיטואציה של ההתבגרות תאבד מעושרה המלא אם ההימנעות מן ההתנגשות פנים אל פנים קלה ומוצלחת מדי" כדי להיות בעל חיים וחיות, המתבגר זקוק לעימות אישי עם מבוגרים "העימות הוא מין הכלה, שאין בה השבת מידה כנגד מידה ואין בה נקמנות, אבל היא בעלת כוח משלה".

ואם נחזור לאלישע, הוא ככל הנראה לא עבר תהליך התבגרות מוצלח, ונשאר מתבגר, מבוגר-ילד. בילדותו הוא החל למרוד באופן מאוד עוצמתי וסוער, והסמכות התקשתה לעמוד בעימות ולהכיל אותו, עד שבסופו של דבר נקמה בו (הוא סולק מביה"ס). לכאורה אלישע ניצח, כי הוא "הרס" את הסמכות, אך למעשה הרס הסמכות הוא האסון הפסיכולוגי שלו. כדי להפוך למבוגר בשל, המתבגר צריך לגלות את הכוחות שלו, דרך הפעלת מניפולציות ותוקפנות על הסביבה. כדי לגלות את עצמו ואת יכולותיו, המתבגר זקוק למרחב ביניים בטוח, בינו לבין הוריו. מרחב בין דמיון למציאות, בו הוא יכול לפנטז שהוא אומניפוטנטי, כל יכול, טוב מכולם ומעל הוריו, משם הוא מבקר, יוזם, פועל, מתנגד, מתריס, מגלה את ההשפעה שלו על הסביבה, את כוחותיו, הוא מדמיין שהרס את הוריו, ואז מגלה שהם שרדו, ובהדרגה לומד גם את מגבלותיו, ומתפכח מהאשליות, לומד להתנהל במציאות ולקבלה, מתבגר...

אם הסביבה נוקמת במתבגר, היא מפגישה אותו מוקדם מדי ובצורה אגרסיבית מדי עם המציאות, מוציאה אותו מהמרחב שמאפשר התפתחות והתבגרות, ואולי מותירה אותו בתחושה שהפעלת כוחותיו הרסנית ומסוכנת ועדיף להימנע ממנה.

באותה מידה מתבגר שמקבל מהר מדי את מבוקשו, שסביבתו מרצה אותו, גם הוא יתקשה להתבגר, משום שלא התאפשר לו להפעיל ולגלות את כוחותיו.

משימה לא פשוטה עומדת בפני ההורים בגיל ההתבגרות, לשרוד את ההתקפות המתמשכות עליהם ללא נקמה. ולא פשוט לא לנקום, כי המתבגר מרגיז, הוא מצפה לקבל עצמאות וחופש פעולה, הוא יכול להתחצף, להתפרץ, להיות ביקורתי, לדחות את ההורה מעליו, אך עדיין דורש סיפוק פיזי של צרכיו ("תסיעי אותי" "תקנה לי" "תבשלי לי" וכו' לפעמים מיד אחרי התפרצות על ההורה). במצב הזה הורים יכולים להרגיש מנוצלים ודחויים. הם רוצים קשר ותקשורת עם הילד, שהילד יהיה פחות אגוצנטרי ויראה גם אותם, יכיר בהשקעה שלהם בו, ואולי ירצה את נוכחותם ותרומתם מעבר לרמה הפיזית-טכנית.

אך יש לקחת בחשבון שהילד לא מסוגל בשלב זה לראות את הוריו כדמויות נפרדות ומציאותיות, זה יקרה, כך אנו מקווים, באופן הדרגתי, בזכות היכולת של ההורים לשרוד את הניסיונות להרוס אותם.

מה יכול לעזור להורה להישאר  בעמדה אמפתית, מכילה ושורדת מול המתבגר שלו?

התבוננות כנה של הורים בקשר שלהם עם הוריהם עשויה לעזור להם להבין את העמדה של ילדיהם. עד כמה הורים מתייחסים להוריהם כאנשים נפרדים עם צרכים משלהם? עד כמה הם נמצאים בקשר עמוק איתם מעבר לעזרה הטכנית עם הנכדים? לעתים זה קורה, ולעתים לא, ואין בכך עדות לכישלון הורי כלשהו. יתכן שזהו מעגל החיים. בתום תהליך ההתבגרות הילד אמור לתפוס את הוריו כדמויות נפרדות, ולקיים איתן קשר הדדי, אך קשר הדם אינו מבטיח חיבור בתחומי עניין, עמדות ותפיסות חיים, וכמו בקשרים אחרים דרושים כאן רצון טוב והשקעה של שני הצדדים.

ולסיום, הארה של ויניקוט, אשר עשויה לנחם מעט את ההורה הסחוט של המתבגר-

לדעת ויניקוט, התבגרות סוערת משקפת הורות טובה דיה, שבזכותה התפתח מתבגר, אשר מחובר לחלקים שונים באישיותו, שיש לו "עמוד שדרה" שמאפשר לו לא לפחד ללכת עם האמת שלו גם במחיר של הכעסת הסביבה.

קראו עוד על טיפול פסיכולוגי בגיל ההתבגרות

ד.ו. ויניקוט (1971) מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיהם על החינוך הגבוה. ב"משחק ומציאות" עם עובד (1998).

חרדות של ילדים עקב המצב הבטחוני

הורים יקרים,

הסבב החדש שהלך בסופ״ש ברצועת עזה וביישובי הדרום מעלה בכולנו לחץ, חרדה ודאגות.

העובדה כי המצב הביטחוני מגיעים לכל רחבי הארץ מכניסה אותנו לחרדה ממשית, ממנה מושפעים גם ילדינו.

לא תמיד אנו יודעים עד כמה ילדינו קולטים את המידע ששומעים בבית וכיצד הם מפרשים אותו, ובמרבית המקרים התשובה לכך היא שהם קולטים המון, אך לא בהכרח מבינים.

הילדים שומעים הכל, גם אם אינם מגיבים לנשמע באופן אקטיבי.

הם שומעים את הרדיו, החדשות, את שיחות ההורים והגננות. הם קולטים את הטון, את הדאגה והלחץ בו נמצאים ההורים, ומבינים שיש מעין מצב חירום, אך אינם בהכרח מסוגלים להבין אותו.

גם חוברות שהפיץ פיקוד העורף יחד עם משרד החינוך לתלמידי כיתות ה' בתל אביב, לא בדיוק הפיגו את הפחד... (ראו למטה).

 

alone with terrorist

כולנו רגישים לאירועים מעוררי טרור:

אפילו פעוטות בני שנתיים-שלוש מסוגלים לקלוט הלך רוח, על אף שאינם מסוגלים להבין אותו או לתארו במילים.

הם קולטים את הסטרס בו נמצאים הוריהם ומאמצים אותו, הדבר עלול לגרום להם להתנהגות חרדתית יותר, תלותית יותר, עצמאית פחות מהרגיל.

הורים רבים תוהים האם כדאי לשתף את הילדים במצב הביטחוני, וכיצד לעשות זאת באופן שלא יכניס בילדים פחד ודאגות מיותרות.

אז מה כדאי לעשות (הורים הזקוקים לייעוץ, מוזמנים להתייעץ עם פסיכולוג ילדים):

  • במידה והילד קולט את הפחד והדאגה, אך צעיר מכדי להבין את המצב או לשאול עליו- חשוב מאוד להקנות לילד תחושת וביטחון, לא להביע דאגה או חרדות לידו, להקפיד לחייך, לחבק, להקנות תחושת שליטה במצב. במקרי אובדן שליטה של אחד ההורים, של התפרצות דאגה, בכי וכיוצא באלה- חשוב להימנע מחשיפת הילד למצב.

 

  • במידה והילד מבין את המצב ושואל עליו- חשוב להסביר ולשקף לו את המצב בהתאם לגילו, למידע אליו נחשף וליכולתו להבין. ילדים שומעים בגן את המתרחש, אך אין הדבר אומר שביכולתם לשאת את כובד המידע כפי שהוא. לכן, חשוב לשקף לילדים את המתרחש בסיפורים, ציורים, להסביר את המצב באופן פשטני אך שיספק מענה. אפשר לחסוך מהילד פרטים קשים לעיכול כמו הרוגים, דקירות ואלימות, אך בהחלט אפשר לשקף לו את התסכול שחשים שני הצדדים בדרך סיפורית וקלה להבנה. חשוב לתת לילד תשובות מלאות לשאלותיו, גם אם הן חוזרות על עצמן. חזרתיות על שאלות עוזרת לילדים רבים לעכל ולעבד את המידע שקולטים.

 

  • כשהילדים רוצים פרטים, גם את אלה המפחידים והכואבים- ילדים, ובעיקר גדולים יותר, לרוב בגילאי בית הספר היסודי, מסוגלים לשמוע, לקרוא ולהבין טוב יותר את המתרחש. מעבר לכך, המידע עתה אינו מגיע רק מההורים ומהדמויות החינוכיות, הם מסוגלים לקרוא בעצמם, לשמוע בעצמם ולהגיע למידע המפחיד המסתובב ברשת. כשהילדים שואלים בישירות על הפיגועים, הדקירות, ההרוגים, חשוב שלא לבטל את העיסוק בזה ולא לשלול אותו. ניתן להגיד משפטים כמו "כן, היו הרוגים, זה מאוד עצוב וכואב", הנותנים לגיטימציה לרגשות שמעלה הילד ולקושי שבמצב. זו התמודדות ראשונה עם אירועים בלתי נסבלים שאין לילד או להוריו שליטה עליהם, היא קשה ומעוררת חרדה.

 

  • יש חשיבות עליונה לשמירה על שגרת יום תקינה, גם כשהמצב מסוכן. כלומר, להמשיך לשלוח את הילדים לגן, לבית הספר, לחוגים ולחברים, לא להשאירם בבית במיוחד, אלא אם יש הנחיה מפורשת לכך. הפרעה בסדר היום התקין מבלבלת ומלחיצה מאוד את הילדים, במיוחד הצעירים יותר, ובמיוחד אם הם מבינים שהשינוי בשגרה נובע מפחד. יתרה על כן, לאחר יציאה מהשגרה במקרי חירום, החזרה לשגרה עשויה להיות קשה ומפחידה הרבה יותר. לכן, עדיף לשמור במידת האפשר על השגרה אליה רגילים הילדים.

 

  • חשוב מאוד להקנות תחושת שליטה במידת האפשר. כלומר, לצייד את הילדים ב'עוגני ביטחון' למיניהם. למשל, ניתן לתאר לילדים אילו אנשים נראים חשודים, אילו סממנים ניתן להחשיב כמחשידים. לצד זה, ניתן להראות להם סרטוני הגנה עצמית המופצים ברחבי הרשת והחדשות ובמקרה הצורך גם לשלוח אותם להדרכות בסיסיות בנוגע להגנה עצמית. הידע הבסיסי הזה נותן תחושת שליטה, אפילו אם בפועל קלוש הסיכוי שנצליח להגן על עצמינו. עוגני הביטחון צריכים להיות מותאמים ליכולותיו של הילד ומטרתן להקנות ביטחון, לא נתיב להגנה עצמית.

 

  • פרופורציות- ילדים אינם יודעים כיצד לפרש את המצב שקולטים סביבם במידה כזו או אחרת. יש כאלה שחשים שמדובר בסוף העולם, יש כאלה שהמצב "עובר לידם". במיוחד עבור אלה המפחדים מאוד- חשוב להגיד משפטים המכניסים את המצב לפרופורציות, כדוגמת "המדינה שלנו עברה תקופות קשות מאלה ושרדה", "אמא ואבא וכל המשפחה כבר עברו הרבה תקופות כאלה, הן קשות אבל עוברות והשקט יחזור".  

 

מה לא לעשות?

  • מוטב שלא להגיד לילדים משפטים כמו "הכל בסדר, אין מה לדאוג". כאמור, הילדים קולטים ומבינים שהמצב אינו כתמול שלשום, מהתנהגות הוריהם וסביבתם, ואין טעם לבטל את שקולטים בחושיהם. יתרה על כן, הילדים מפרשים נכונה את המצב, לוקחים למקום הנכון את המסרים שקולטים מהסביבה. לשקר לילד זה למעשה להטעות אותו ולבלבל אותו, כך שבפעם הבאה לא ידע כיצד לפרש את אותם המסרים.

  • חשוב להפעיל שיקול דעת לפני שמציידים את הילדים באמצעים להגנה עצמית המופצים בחנויות כמו גז פלפל וכלי נשק קר. ילדים במרבית הגילאים אינם יודעים להפעיל שיקול דעת מתי נכון להשתמש בו, מתי נקלעו למצב של סכנה ממשית, ייתכן שעצם נשיאת כלי ההגנה יעורר בהם חרדה רבה. לצד זה, הם נמצאים ליד ילדים אחרים שאין לדעת כיצד ינצלו את כלי ההגנה, שבמקרים רבים הופכים לכלי נשק כלפי חסרי אונים.


     

חרדה אצל ילדים ונוער בעקבות המצב הבטחוני

לאה מרקו

לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית מומחית במכון טמיר בתל אביב

 

מה ההבדל בין לחץ לחרדה?

 

שאלה חשובה, אולי באמת כדאי לעשות קצת סדר במונחים ולהבדיל בין חרדה, לחץ ופחד. לחץ הוא מצב שכיח בחיים של ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. ניתן להגדיר אותו כפער בין הציפיות לבין תחושת המסוגלות של האדם. לדוגמה, תלמיד שיש לו בחינה במתמטיקה- עד כמה הוא ירגיש בלחץ יהיה תלוי ברמת הקושי הצפויה של המבחן, כמה חומר יכלל במבחן וכו'. אבל אולי יותר חשוב מכך רמת הלחץ תהיה תלויה בכמה אותו תלמיד מאמין שהוא טוב במתמטיקה, כמה מרגיש מוכן, כמה למד, כלומר תחושת המסוגלות הכוללת שלו לגבי המבחן. הגורם הזה יכול לעשות את כל ההבדל בין תפיסה של המבחן כמלחיץ או פשוט כמאתגר.

לגבי פחד, מדובר בתגובה ספציפית לגירוי מסוים אשר תלויה בעצם בניסיון הקודם שלנו עם אותו גירוי. לדוגמה, אם נכשלתי במשך שנתיים במתמטיקה ופיתחתי כבר סוג של פוביה מהמקצוע שלא מופיעה במקצועות אחרים- זה פחד. פחד הוא תגובה טבעית של הגוף והנפש, זה חשוב שנדע לפחד כדי שנדע ממה להישמר, זה מנגנון הישרדותי. אם לא היינו יודעים שנחשים עלולים להיות ארסיים והיינו ניגשים ללטף כל נחש שאנחנו פוגשים או אם לא היינו מפחדים מאש ונוגעים בגחלים רותחות בשמחה – לא היינו שורדים הרבה כמין אנושי.

חרדה לעומת זאת היא תגובת פחד יותר מוכללת ופחות ספציפית. הסיבות להתפתחותה של חרדה הן רבות אך תמיד יופיעו סימנים מגוונים לכך: מחשבות, רגשות, תחושות גוף והתנהגויות. חרדה היא בעצם מעין תגובת יתר, יציאה משליטה של מנגנוני הפחד הטבעיים שלנו. דוגמה קלאסית היא חרדת בחינות. במצב כזה כבר לא נלחצים ממבחן מסוים או ממקצוע מסוים אלא מפתחים תגובת חרדה לכל המבחנים. במצב כזה של חרדת בחינות עלולות להופיע מחשבות כמו "אין לי שום סיכוי עדיף להגיש את המבחן ריק", רגשות של מצוקה ונחיתות, סימפטומים גופניים כמו כאב בטן, הזעה או קשיי נשימה ולעיתים אף "בלק אאוטים" או הימנעות מלגשת למבחנים.

 

איך מסבירים לילד מציאות של מלחמה?

 

חשוב לקחת בחשבון את גיל הילד כאן. ההסבר צריך להיות תואם את רמת ההבנה שלו. שפה של ילדים היא שונה משפה של מבוגרים במובנים רבים. ילדים, במיוחד קטנים יותר, נוטים לא להבדיל בין מציאות ודמיון ולכן חשוב קודם כל לראות מה הילד כבר יודע על למשל מה זאת מלחמה, איך הדיוק הוא תופס את זה וכמה הוא מבין. כך ניתן "לארגן לו את הראש" ולהסביר שמצב של מלחמה הוא דומה למצב של ריב בין ילדים. אפשר להדגים לו זאת בדוגמה של ריב שחווה לאחרונה כדי ליצור תפיסה יותר מציאותית של הדברים ולעזור לו להתחבר לזה.

בכל מקרה, חשוב שהמסר יהיה בסופו של דבר מרגיע וצריך לכלול הסבר על כך שיש למדינת ישראל צבא אשר מגן עלינו, שהמלחמה מתרחשת באזורים שהם רחוקים יותר ושלא נשקפת סכנה מיידית בכאן ועכשיו. חשוב שהילד יבין וירגיש שהוא מוגן, לכן חשוב שמי שיסביר לו את הדברים בעצמו לא יגיע ממקום מפוחד אלא משרה ביטחון. לאחר מכן חשוב לאפשר לילד לבוא ולשאול שאלות אם יש דברים שהוא חושש מהם או לא מבין.

 

איך מתמודדים עם פחדים / לחץ / חרדה אצל ילדים ונוער?

 

קודם כל חשוב לומר שבאופן כללי פחדים אצל ילדים הם דר נפוץ ואף טבע  אצל ילדים. רוב הילדים חווים את זה בשלב כזה או אחר ומדובר בחלק מההתפתחות שלהם. שוב, אמרנו שילדים פחות מפרידים בין מציאות לדמיון לכן עבורם מה שנראה למבוגר כתרחיש בדיוני עבורם הוא מציאותי: מכשפות, חייזרים, מפלצות מתחת למיטה ולצערנו גם מחבלים שפורצים הביתה הם הצורות שהפחד תופס. לכן כמו שבסרטי אימה יש הגבלת גיל חשוב שתהיה גם הגבלה ופיקוח על חדשות וסיקורים שילדים נחשפים אליהם. אותו ההגיון לגבי בני נוער – יש סרטים שמוגבלים מגיל 12, 14, או 18 מסיבה טובה. לצערנו אין אזהרה בעיתון או בטלויזיה לגבי מידת החשיפה של זוועות שונות לכן חשוב שהמבוגר האחראי ישים לב מה הם רואים. כשמדובר בבני נוער, שיש להם יותר אוטונומיה ושיקול עצמאי חשוב שנער או נערה ישימו לב גם בעצמם מה עושה להם לא טוב לראות או לשמוע.

אז איך מתמודדים כשיש פחד? חשוב לתת לילד או לנער תחושת ביטחון, הבנה ושותפות. בין אם מדובר בתרחיש דמיוני כמו מפלצת מתחת למיטה ובין אם בתרחיש מציאותי אך לא סביר כמו מחבל בבית, הילד בעיקר צריך להרגיש שמישהו נמצא איתו בזה, תומך ומנסה להבין אותו. חשוב לשוחח עם הילד על החרדה שלו ולנסות להבין את זה מתוך העולם שלו בלי לשפוט או לנסות להוכיח לו שאין בסיס לפחד שלו. מתוך עמדה כזאת ניתן לחפש עם ילדים פתרונות, יצא לי לטפל בילדים ונוער שמצאו מתוך עצמם פתרונות חכמים ויצירתיים ביותר לגירוש המפלצות הפרטיות שלהם אך תמיד יש צורך בדמות שתבין, תרגיע ותאפשר לו להתמודד עם הפחד שלו בסביבה תומכת ומכילה.

 

לחץ וחרדה מובילים לטראומה, כדי להתגבר עליה יש לעבור תהליך. מהם השלבים להתמודדות?

 

טראומה היא אירוע זמני או מתמשך שסביבו תחושות הלם, כאב ואו מצוקה. זוהי למעשה חוויה קשה במיוחד שאדם עובר שאכן מעוררת פעמים רבות חרדה. לפעמים טראומה עלולה להוביל לתסמינים של פוסט טראומה, כלומר קושי פסיכולוגי להסתגל מחדש לאחר הטראומה שיש לו מגוון תסמינים כגון מחשבות טורדניות על האירוע לאורך זמן, סיוטים, הסתגרות ועוד. אולם לא כל לחץ או חרדה מובילים לטראומה ובטח שלא להפרעה פוסט טראומטית. זהו דבר שניתן ורצוי למנוע. טראומה מתוך אירוע מפחיד או מלחיץ עלולה להיגרם כשיש לצד האירוע עצמו גם תחושה של חוסר שליטה, בדידות, חוסר הבנה או חוסר אונים וכאן שוב יש דגש על אותם עקרונות של להסביר באופן שמתאים לגיל ולאופי הילד או הנער, לייצר תחושת שותפות ואוזן קשבת ולמצוא ביחד פתרונות.

רוב האירועים המלחיצים בחיינו לא משאירים אצלנו טראומות. המערכת הפסיכולוגית האנושית בנויה כדי להתמודד עם דברים כאלה וכן אנחנו כחברה, במיוחד כשמדובר בילדים ונוער, צריכים להוות מערכת תמיכה במצבים כאלה.

אם מסיבות שונות כן יש סימנים לטראומה או למצוקה מתמשכת אחרת בעקבות פחדים או חרדה עולם הטיפול הפסיכולוגי מציע היום מגוון פתרונות שמותאמים לכל אדם וחשוב לדעת שאפשר וצריך לפנות לעזרה מקצועית במצבים כאלה. אין בכך שום בושה ואפשר להגיד אפילו ההפך, צריך להיות ילד או נער אמיצים במיוחד כדי לבקש עזרה ולשתף בקשיים ומצוקות.

אין תשובה אחת נכונה ומנצחת להגיד לילדים, בדיוק כפי שאין דרך אחת נכונה להתמודד עם המצב ולפתור אותו.

המצב מורכב, וכמו שאנו חיים לצד המורכבות- בואו נעזור לילדינו להתמודד ולעבור אותו בשלום.

אנא תרמו מניסיונכם והוסיפו משלכם !

 
 לאה מרקו ויעל טל, מכון טמיר
 
 

 

 

אתמול בשעות הצהריים, דקר מחבל 3 אנשים ונורה למוות בתל אביב, 5 דקות הליכה מהמכון שלנו. עכשיו קוראים לזה גל טרור: שוב חוזרות התמונות, החשדות, ההתכנסות, הדאגה לילדים ולחברים קרובים וההצטמצמות לצרכים קיומיים בסיסיים. שוב המחשבות המטרידות על הצטמקות הפעילות בקליניקה, כמו לפני שנה ב'צוק איתן'.

 

 

מה אנו כקלינאים יכולים לעשות כדי לצמצם את הפגיעה בעבודתנו הטיפולית ?

אסביר איך פיתחתי עניין בשאלה הזו: את עבודת המ.א. שלי כתבתי על התערבויות בזק קוגניטיביות התנהגותיות עם אנשים שסבלו מחרדה בזמן המלחמה במפרץ.

אח"כ, במסגרת נסיוני בעבודה בנט"ל ובער"ן כתבתי יחד עם סיגל חיימוב פרק בספר בעריכתם של פרופ' אבי בלייך ופרופ' אלי זומר "בריאות הנפש בצל הטרור -הנסיון הישראלי", על התערבויות טלפוניות בעיתות חירום.

מאז אני עוקב בעניין אחר העליות והמורדות בשרידותם של תהליכים טיפוליים המתקיימים על רקע משבר בטחוני, בהקשר של עבודתי בניהול מכון טמיר, בו מתנהלים מספיק טיפולים בשבוע כדי להבחין בשינויים ובתנודות חברתיים. 

 

מטרת פוסט זה היא להעלות 7 נקודות חשובות לניהול 'אדמיניסטרציה דינמית' מתאימה (Foulks), שתכליתה לסייע למטופלים ולמטפלים לחצות את תקופת המשבר עם מינימום נזקים למרקם הטיפולי ולהתמשכותו בחזרה לשגרה. בחשיבה אינטואיטיבית, אנשים ב'חרדת ציפייה' אמורים לפנות יותר לעזרה נפשית בעת משבר בטחוני, ואף על פי כן, המציאות מראה בדיוק את ההיפך: מירב האנשים נוטים להתכנס באיזור טריטוריאלי מוגדר ובטוח, לענות לצרכים אינסטרומנטליים מיידיים ולהימנע מהתפתחות שאינה קשורה ישירות להתמודדות עם "המצב".

 

 

הנה 7 הצעות ונקודות למחשבה למטפלים ויועצים מגישות תרפויטיות שונות

1. דבר עם המטופלים על המצב. אל תתייחס למשבר הבטחוני כ-small talk, מלווה בצקצוקים, שממנו תמשיכו הלאה אל החומרים החשובים באמת של המפגש. עדויות עדכניות מספרות שהלא מודע החברתי נוכח היטב בחדר וכי תכניו מסתננים (infiltrate) אל תוך ה-setting בין אם נבחר בכך ובין אם לאו. הם ראויים אפוא למקום מכבד ומאפשר שיח. 

 

2.  חבר בין החומרים המחרידים ל-primary task. הטיפול ממוקד בבעיה מסוימת בחיי המטופל. נסה לזהות את ההקבלה בין ההתרחשות הסיטואציונית לבין הקונפליקט המרכזי בחייו של המטופל. פרויד, וויניקוט, קוהוט, קליין, ביון, פוקס: כל הגדולים שלנו עשו אנליזות לאורך שנים בתוך מלחמות הרבה יותר קשות. למעשה, אי אפשר להפריד בין החשיבה הקלינית שלהם לבין הטרור שהתחולל סביבם.

 

3. כבד את הדעות הפוליטיות של המטופל. התייחס (relate) אליהן. במידה וזה נראה לך מתאים היכנס לדיון, תוך התמקדות במכנה המשותף ביניכם ובקשר לבעיה שלשמה התכנסתם. לא רבים המקרים בהם מטופלים חושפים רגשות קשים, שהם בעת ובעונה אחת מאוד אישיים ומאוד חברתיים.

 

4. כרה אוזן לחוויות טראומטיות בחיי המטופל. המשבר הבטחוני מספק קרקע פורה לרה-אקטיבציה ולשיתוף בהתנסויות מסכנות חיים אותן חווה המטופל, באופן ישיר או עקיף. לעיתים יעלו חומרים לא מתוכננים שדורשים עיבוד.

5. במידה ויש קושי להגיע לקליניקה הצע ערוץ תקשורת אלטרנטיבי. הדרך היעילה ביותר היא להשתמש ביישומון רלוונטי, סקייפ למשל, שמאפשר תקשורת בזמן אמת ומדלג על המכשולים הגיאוגרפיים. למרות שטיפול אונליין עדיין לא הבשיל במלואו, יש עדויות מחקריות על הצלחה של טיפולים מרחוק וגם אם אינך מכיר מבחינה טכנית את הכלי, היעזר בקולגה שמכיר וקראו על guideline אתי של טיפול מקוון

 

6. השתמש ביישומון למסרים מיידיים. כמו וואטסאפ. בדוק מיוזמתך מה שלום המטופל, לפחות אחת לשבוע. הצע לו לכתוב לך במידה והוא הגיע לקצה (עם גבוליים מומלץ להימנע מוואטסאפ, שהקונפיגורציה שלו מזמינה השלכות מאסיביות בהעברה).  

 

counselling applications

 

 

7. הדגש את ההבדלים בין חירום לשגרה. התייחס למשבר הבטחוני כפאזה כרונולוגית בטיפול, התייחס לעבר (הטיפול לפני המשבר) ולעתיד (הטיפול אחרי המשבר). כך, המלחמה תיתפס כחלק מהטיפול ולא הטיפול כחלק מהמלחמה.

אשמח למחשבות נוספות, 

אפשר להגיב גם פה למטה בתגובות פייסבוק. 

אני מקווה שנוכל להתחיל את השנה שלנו בשקט

שיאפשר לנו להתרכז בטיפול בנעזרים בנו.

תודה על הקריאה, 

איתן טמיר 

הדרכה על טיפול אישי וקבוצתי < 

קראו על התמודדות של ילדים עם אירועים טראומטיים <


 

 

פגיעה עצמית

 

למה בני נוער ומבוגרים מבצעים חיתוך עצמי? 

מה הסיבות והגורמים לפגיעה עצמית (self harm)?

האם פגיעה עצמית היא ניסיון התאבדות?

 

 

מהי פגיעה עצמית?

פגיעה עצמית, הנקראת בשפה הפסיכולוגית Non Suicidal Self Injury-  NSSI, מתייחסת להתנהגות הרסנית של הסבת נזק ממשי לשלמות הגוף. 

דרכי פגיעה מוכרות נוספות הינן חתכים בעור (בעיקר בידיים),הכאה עצמית, שריטה עצמית, פתיחת פצעים מחלימים, תלישת שיער, כוויות עצמיות, כיבוי סיגריות על הגוף, הטחת הראש בקיר, גירוד עצמי קשה וקיימות גם עדויות מחקריות על קשר בין קעקועים ופירסינג אצל מתבגרים לבין נטיה לפגיעה עצמית. 

פגיעה עצמית קשורה להפרעות נפשיות שונות. לרוב, היא אינה מובנת דיה על ידי הסביבה ומפורשת כניסיון אובדנות אף על פי שבמקרים רבים אין זה כך. כל ההתנהגויות הללו מאפיינות, לא באופן בלעדי, הפרעת אישיות גבולית. 

מיעוט של בני אדם מבצעים אקט אובדני, אבל כמעט כל אחד מאיתנו בוחר במהלך החיים בהתנהגויות הרסניות. ובאמת, פנים רבות לה, לחבלה העצמית ה"נורמטיבית". 

 

פגיעה עצמית והפרעת אישיות גבולית

תיכף נגיע לסיבות לפגיעה עצמית, אך תחילה כמה מילים על הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder) - ההפרעה הנפשית שמופיעות בה הכי הרבה פגיעות עצמיות. למעשה, זו  ההפרעה הנפשית היחידה ב-DSM-5, שהתנהגויות של פגיעה עצמית הן קריטריון אבחוני עבורה. 

BPD מסווגת בשיח הפסיכיאטרי DSM-5 כהפרעת אישיות המאופיינת בחוסר יציבות ביחסים בינאישיים, בדימוי העצמי, במצבי רוח ובוויסות רגשי, וכן באימפולסיביות.

 

 Non Suicidal Self Injury NSSI

הפרעה גבולית אצל ילדים ובני נוער הייתה ועודנה אבחנה הנתונה במחלוקת.

בעשור שבין השנים 1950-1960 תיארו מספר חוקרים ילדים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, כהפרעת התפתחות נרחבת יותר מזו של ילדים נוירוטיים, אך ללא תסמינים פסיכוטיים כוללניים, כמו מחשבות-שווא והזיות.

לכן לא יכלו לאבחן אותם כסכיזופרנים או לאבחן בהם פסיכוזות ילדות.

הדיון במושג "גבולי" התפתח באופן שאינו תלוי באבחנה בין ילדים למבוגרים.

מן ההגדרות למיניהן עולות הנקודות הבאות:

  • שכיחותה של הפרעת האישיות הגבולית היא 4%-2% מכלל האוכלוסייה, אין להסיק מנתון זה לגבי שכיחות ההפרעה הגבולית אצל ילדים ומתבגרים, ואין נתונים מדויקים אחרים המצביעים על שכיחותה בקבוצת גיל זו (טיאנו, 2010)
  • ההפרעה פורצת לרוב בגילאי הבגרות הצעירה, אז גם הסיכוי לאקטים אובדניים עולה, ושוככת עם הגיל. מהלך ההפרעה נצפה במחקרים כפחות יציב מבהפרעות אישיות אחרות, ונצפו תקופות רגיעה ארוכות יחסית. רגשות, כמו כעס, חרדה ודכאון, ותכונות שקשורות ליחסים בינאישיים, ובעיקר לנטישה ולתלות, היו השכיחות והיציבות ביותר, בעוד סימפטומים המעידים על אימפולסיביות, כמו ניסיונות אובדניים ופגיעה עצמית, היו פחות שכיחים ויציבים לאורך השנים.

  • בבואו לתאר את גורמי הסיכון של ההפרעה, מציין הארגון הפסיכיאטרי האמריקני כי הפרעת האישיות הגבולית שכיחה פי חמישה בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המאובחנים במחלה מאשר בקרב האוכלוסייה הרגילה. אולם, נראה כי הגורם הגנטי נותן הסבר חלקי בלבד בנוגע לגורמים להפרעה. בחינת תקופת ילדותם של המאובחנים הלוקים בהפרעת אישיות גבולית מעלה כי ישנה שכיחות גבוהה יותר של אירועי התעללות פיזית ומינית, הזנחה, אובדן הורי או פרידה מההורים בקרב מאובחנים אלה (APA, 2013). 

 

 

האם חיתוך עצמי הוא ניסיון אובדני?

חיתוך עצמי אינו מאפיין שכבת גיל מסוימת או מגזר מסוים. הוא מופיע בשני המינים, בכל שכבות האוכלוסיהף ובכל הגילאים - לא רק בקרב מתבגרים.

למשל, אצל קשישים קיימת התנהגות פגיעה עצמית, בשכיחות נרחבת למדי, ומחקר חדש אף מלמד כי המטפלים בהם ממעטים להפנותם לגורמי טיפול פסיכולוגיים. 

לעיתים, החותכים עצמם הם דווקא אלו הנראים כלפי חוץ כמצליחנים בכל התחומים, חברתית, זוגית, כלכלית ומשפחתית.

הפציעה העצמית אינה אקט אובדני, מטרתה להפיג כאב רגשי קשה מנשוא, ופעמים רבות זו דווקא דרך של שמירה עצמית והגנה על הנפש מכאב בלתי נסבל. מאידך, מחקר חדש מלמד כי בקרב מתבגרים עם התנהגויות פוגעניות קיימת הסתברות גבוהה לבצע ניסיון אובדני במהלך שנה לאחר אבחונם. 

מחקרים מעידים על כך שהחותכים עצמם, בעת המעשה, חשים מנותקים מאוד מגופם.

לעיתים, הם אפילו לא חשים את הכאב ולא מרגישים במצוקה נפשית תוך כדי. כמובן שהכאב קיים, ועימו גם המצוקה הנפשית, אך האדם מנתק עצמו רגשית מגופו בצורה כה חזקה כך שאינו חש אותם. מומלץ לעיין בעבודת התזה של נועה כפיר-לוין, "למות כדי לחיות - משמעות הכאב הנפשי בסיפורי החיים של נשים ששרדו ניסיון התאבדות". 

 

מה הסיבות לפגיעה עצמית? 

ישנן כמה סיבות להתנהגויות של פגיעה עצמית: שליטה עצמית, הפחחת מתח נפשי, הקהיית חושים ורגשות, דרך ביטוי לסבל הנפשי ותחושת אופוריה. 

מרבית האנשים שפוגעים בעצמם מדווחים על מצוקה נפשית גבוהה ועל הפגיעה העצמית כאסטרטגיה להקלה על אותה מצוקה: 

הדרכים לווסת רגשות באמצעות פגיעה עצמית מגוונות - חיתוך עצמי, התמכרויות לחומרים, שינת יתר ומופקרות מינית הן רק כמה דוגמאות להתנהגויות שמצליחות להסב רגיעה זמנית למתמודדים עם סערה רגשית, שאין בידיהם מיומנויות ויסות יעילות יותר.

ההבדל המרכזי בין אסטרטגיות ויסות רגשי יעילות לבין אסטרטגיות שאינן יעילות מתבטא במידת הכאב והסבל: אדם שמצליח לווסת רגשות קשים (שהם מנת חלקם של כל בני האדם) בדרכים של הרגעה עצמית מתמודד בהצלחה עם כאב. הוא יודע שהכאב הנפשי הוא זמני ולכן נעזר במיומנויות התמודדות בריאות - מחשבתיות, התנהגותיות ורגשיות - עד שהכאב יירגע. לעומת זאת, אדם שאינו מצויד במיומנויות כאלה מתקשה מאוד לשאת את הכאב הנפשי ומתמודד באמצעות התנהגויות הרסניות שמשמעותן סבל. במילים אחרות- לכולנו כואב, אבל לא חייבים גם לסבול. 

אינטואיטיבית, קצת קשה להבין מדוע מישהו יחתוך את עצמו וירגיש טוב עקב כך. התמכרויות לסמים או להימורים נותנות לאדם חיזוק, תחושה זמנית חיובית אובייקטיבית, בעוד שחיתוך עצמי אינו מעניק, לכאורה, שום תחושה טובה.

להלן חלק מהסיבות עליהן מדווחים מטופלים שנוטים לפגיעה עצמית: 

 

  • דיעה נפוצה טוענת שהחותכים את עצמם עושים זאת על מנת להחזיר לעצמם תחושת שליטה. למשל, אנשים שחווים  רומינציות בעקבות אירועים טראומטיים או מחשבות טורדניות קשות ורגשות שליליים עוצמתיים, מנסים לשלוט בהם על ידי שימוש בכאב פיזי (כגון חיתוך או כוויה עצמית) המסב את תשומת הלב מאותן התרחשויות פנימיות וגורם להקלה מסוימת בטווח הקצר. מהיכן נובע אותו היעדר תחושת שליטה עצמית? לפי מחקר חדש, תחושת חוסר השליטה עמה מתמודדים הפוגעים בעצמם, מושפעת כנראה מקשיים בתפיסה ובפרשנות של סיגנלים גופניים של רגשות, ׳תמרורים׳ חשובים שאמורים להצביע עבורנו על חוויות רגשיות חזקות, כמו חרדה, כעס, או כאב נפשי. למעשה, יתכן כי התנהגויות של פגיעה עצמית משמשות כסוג של פיצוי, שנועד לתקף רגש שאינו משוים (מקבל שם) באופן אוטומטי. 

  

  • לפי גישה שניה, פגיעה עצמית עוזרת בשחרור מתח. לפי קלונסקי (2007), המטרה המרכזית של התנהגויות פוגעניות כלפי העצמי היא ויסות של מחשבות, רגשות וחוויות פנימיות כאוטיות המסבות סבל רב ועליה במתח ובעוררות. אנשים הפוגעים בעצמם מנסים להפחית ולהקהות את עוצמתן המכאיבה של התחושות הללו. מחקרים על קופים מלמדים כי קופים משתמשים באסטרטגיה התנהגותית של נשיכה עצמית כדרך להפחתת עוררות גופנית, מה שמזכיר אולי את האמירה "צבטתי את עצמי" במטרה לתקף חוויה בהווה. 

 

  • השערה שלישית היא שחיתוך עצמי הוא אסטרטגיית הסחה, שעוזרת להתמודדות באמצעות קהות חושים, או חוסר תחושה. אחת מהדרכים הבלתי מודעות להתמודדות עם חוויות טראומטיות היא דיסוציאציה (ניתוק), קרי האדם זוכר את האירוע הטראומטי אך עושה כל מאמץ על מנת להימנע עם הרגשות והאסוציאציות המקושרים אליו. דיסוציאציה גורמת לקהות חושים ולחוסר תחושה, חלק מהאנשים שעברו טראומה אינם מצליחים להרגיש או לחוש דבר, מה שעלול לגרום לסבל רב. פגיעה עצמית היא ניסיון לעורר רגש כלשהו דרך חוויית הכאב הפיזית והמוחשית. מחקר עדכני סוקר התנהגויות של פגיעה עצמית בקרב לוחמים משוחררים בצבא האמריקאי, בשילוב חשיבה אובדנית, לאחר שירות בעיראק ו/או באפגניסטן. 

 

  • יש דיעה המדגישה פונקציה של ביטוי הסבל הנפשי.  רבים מתקשים להביע בדרך מילולית את הסבל הנפשי שהם חווים, לעיתים גם מתוך תחושה שמילים אינן יכולות להכיל את העוצמות של ההתרחשויות הפנימיות (בעיקר בעקבות התעללות או טראומה). על כן, הפגיעה העצמית עשויה לשרת דרך לבטא באופן פיזי את הכאבים הנפשיים, לתעד ולתקף אותם עבור הפרט עצמו ו/או לתקשר אותם לאחרים משמעותיים בסביבה, במטרה להשיג תשומת לב או לקבל עזרה. כשאנחנו מדברים על תשומת לב, צריך להיזהר מהתייחסות להתנהגויות פוגעניות כטקטיקה מניפולטיבית שאין מאחוריה סיכון וכאב נפשי "אמיתי": כל אדם שמכאיב לעצמו נמצא במצוקה נפשית - בין אם הוא מייחל וכמה להתייחסותם של אחרים, בין אם הוא קורא לעזרה מתוך בדידותו ובין אם הוא מפיק מכך רווח נפשי אחר - הוא מצוי במצב נפשי לא טוב שדורש מעורבות פסיכולוגית, עדיף מקצועית.

  

  • הסבר אחר מתמקד בהענשה עצמית: חלק מהאנשים שחוו התעללות מענישים את עצמם באמצעות פגיעה עצמית מתוך תהליך הגנתי של הזדהות עם התוקפן. כלומר, ההתנהגות והתפיסה של המתעלל "הושתלו" אצל הקורבן כך שהוא מאמץ אותן ומתחיל לשפוט ולהעניש את עצמו באותה צורה שעשה המתעלל- תהליך זה ידוע בשפה הפסיכודינמית כ"הפנמה".  ״אם אני לא שווה שום דבר, גם הגוף שלי שווה כלום...״
    עם זאת, חשוב לציין כי בדרך כלל ההענשה העצמית מתרחשת רק במקרים בהם ההתרחשויות הפנימיות עוצמתיות ומציפות, ומתעורר צורך עז בפיצוי בעקבות מחשבה, רגש או התנהגות הנתפסים על ידי האדם כ"רעים". 
    במקרים אחרים, יש קבוצה ייחודית של אנשים המתמודדים באמצעות פציעה עצמית עם רגשות אשם עקב פגיעה באחרים בעברם המקבלת מאפיינים של סוד, למשל - התעללות במסגרת צבאית או פגיעה מינית באחרים בהיותם ילדים. התופעה מכונה פציעה מוסרית (Moral Injury), והיא מקבלת יותר ויותר מקום כתופעה קלינית ייחודית. 

 

  • הזדהות בינונית עד גבוהה והשתייכות לתת-תרבות אלטרנטיבית, קשורה בסיכון גבוה פי שלוש לפגיעה עצמית ופי 6 להתאבדות, כך לפי מחקר שפורסם בכתב העת הבריטי לפסיכולוגיה קלינית. קבוצה  מוגדרת כתת-תרבות אלטרניטיבית כאשר היא מתאפיינת בביגוד ייחודי, איפור (למשל, אמו - emo, או גותיות goth), אמנות הגוף והעדפות מוסיקליות ספציפיות (כמו מטאליסטים כבדים - heavy metal). מצד שני, ותמיד יש צד שני, לנשים עם קעקועים יש ביטחון עצמי גבוה, כך לפי מחקר עדכני

 

  • חוויית אופוריה. יש חותכים המדווחים על תחושות אופוריה לאחר שסיימו לפגוע ולהכאיב לעצמם. ככל הנראה, מדובר בתחושה הדומה לזו שאחרי פעילות גופנית מאומצת. תחושה זו מובילה לסוג של התמכרות, כאשר אותם אנשים מנסים לחוות את אותה תחושה שוב ושוב. הגוף מפרש פגיעה עצמית כסיגנל למצוקה ומשחרר אנדורפינים, אותם כימיקלים שגורמים לנו לחוש מעין אופוריה. יתכן שזו הסיבה  רבים פוגעים בעצמם. 

 

  • ולבסוף, סוג שונה לחלוטין של פגיעה עצמית, נקרא מלינגרינג, או התחלות מכוונת. מלינגרינג (Malingering) מתייחס למצבים בהם בני אדם יוזמים פגיעה בעצמם כאסטרטגיה תכליתית, לשם השגת מטרה כלשהי. לדוגמא, חיילים בצה״ל שפוגעים בגופם כדי להוריד פרופיל, או מי שמבקש לעצמו במרמה אחוזי נכות מהביטוח הלאומי. התופעה שכיחה רבות בקרב אסירים, אולם מלינגרינג מופיע באוכלוסיות מגוונות. לא חסר. 

 

המלצה על מאמר מצוין בנושא: 

ד"ר יוסי טריאסט, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מתאר במאמר "כשהיצר קם על יוצרו", את ההיבטים הפסיכואנליטיים של פגיעה עצמית בקרב בני נוער. 

איך לדבר עם מי שפוגע בעצמו?

בראש ובראשונה, חשוב שלא לשפוט ולבקר אותו על התנהגותו, לא להכאיב לו עוד יותר על כך. תגובות כאלה רק יגיבו את המצוקה ויהפכו אותה קשה אף יותר. חשוב לתקף את הכאב הנפשי. ביקורתיות תוביל לבושה, לאשמה ולמבוכה ובסופו של יום- למאמצים רבים ויצירתיים יותר להסתיר.

פרופ' ג'יל ראתוס, אותה אירחנו בישראל במסגרת כנס של מכון טמיר והמרכז הרפואי שניידר על DBT, כותבת יחד עם עמיתה, פרופ' אלכס מילר, כי תיקוף רגש אינו מעיד כלל וכלל על הסכמה להתנהגות פוגענית. תיקוף מספק הכרה (acknowledgement) בהרגשה, אך אינו מאשר או מחזק את ההרסנות ההתנהגותית. 

חשוב לא להתנות את המשך הקשר או להטיל סנקציות על האדם החותך (כולל התעלמות). מדובר ב"בחירה" שאינה בהכרח נשלטת אלא מהווה מפלט רגשי אחרון עבור האדם, ואין שום יתרון מעשי בלבקש ממנו להפסיק למען יקיריו. למטפלים רבים קשה מאוד להתמודד עם מטופלים עם נטיה ל-NSSI, לכן חשובה כל כך התייעצות עם עמיתים ו/או הדרכה מקצועית, שתיטיב את הרגשות והמחשבות בהעברה הנגדית כלפי המטופל, תמנע צמצום התייחסותי כלפיו ותחבל בברית הטיפולית. בשיטות טיפול הממוקדות ספציפית במקרים של פגיעה עצמית קיימים בתוך הפרוטוקול הסכמים התנהגותיים ודרכי פעולה מקצועיות להתמודדות יעילה שמשאירה למטפל אוויר לנשימה כדי שלא ייגרר למחוזות השחיקה והתשישות הנפשיים.

הן בני משפחה והן מטפלים מתבקשים להשתדל להעניק למתמודד הרבה תשומת לב, לשאול ולהתעניין בצרכיו, לנסות לעודד אותו כדי להפחית את הבדידות בה הוא שרוי. חשוב להעסיק אותו במידת האפשר בעיסוקים אדפטיביים וחיוביים, לבקש ממנו עזרה, להעניק לו תחושת משמעות.

 

"אחרי הגירושים של ההורים שלי הרגשתי שאין לי איפה להיות, והתחלתי לחתוך את עצמי" <

מחקר: שיעור הפגיעות העצמיות הגבוה בעולם בקרב בני נוער- בגרמניה <

 

חיתוך עצמי מעיד על מצוקה רגשית ממשית. לכן, אסור להזניח אותה, וחשוב מאוד לפנות לטיפול נפשי. במהלך הטיפול הנפשי, מברר האדם על איזה צורך הוא עונה בכך שחותך את עצמו, ולומד דרכים אדפטיביות על מנת לתת מענה לצורך.

חשוב לזכור שלאדם שאינו איש מקצוע קשה יותר לזהות מתי פגיעה עצמית משרתת כטקטיקה לוויסות רגשי ומתי היא ניסיון אובדני של ממש. יתרה מכך, אין באמת דרך לדעת האם ומתי הניסיון ישתבש ויהפוך למסוכן וקטלני עבור האדם. לכן, אין מנוס מהתייעצות עם איש מקצוע, אשר במרבית המקרים ידע לזהות את המצב בו נמצא האדם, מידת המסוכנות והסבירות בה יתקיימו מעשים אובדניים. 

בטווח הקצר, פגיעות עצמיות מכוונות הן אסטרטגיות יעילות לוויסות רגשי ושינוי מצב-רוח. אולם כדרך חיים הן הרסניות מאוד.

 


בישראל פעילים קווי סיוע

למתמודדים עם דחף לפגוע בעצמם:

אם הרגשתך היא כזו,

אנא פנה לסה"ר או ער"ן


פגיעה עצמית וניסיונות התאבדות

קיימים כאמור הבדלים מובהקים בין אנשים אובדניים לבין אנשים שפוגעים בעצמם ללא כוונה אובדנית. כמובן שקיים קושי מרכזי בהחנה בין השניים: ראשית, בשני המקרים מתקיימת חבלה הרסנית בגוף, לעיתים תוך שימוש באמצעים דומים. שנית, למרבית האנשים שמבצעים אקט אובדני קטלני יש ניסיונות אובדניים בעבר. שלישית, הפסיכיאטריה עדיין לא מצאה את הדרכים הדיאגנוסטיות או מבחנים פסיכולוגיים יעילים המסוגלים לנבא אובדנות.

בכל זאת, פסיכיאטרים בחדרי מיון, או קב"נים, נדרשים להעריך את מידת הסיכון האובדני של המטופלים המופנים אליהם. הם עורכים, בין היתר, אבחון קליני באמצעות ראיון אישי, בודקים האם קיימות התנהגויות סיכון נוספות בחיי המטופל ומעריכים תחלואה נלווית - קומורבידיות - המבבטאת בהתמודדות מקבילה עם הפרעות נפשיות או אורגניות אחרות. 

 

פציעה עצמית בקרב נפגעות ונפגעי טראומה

נראה שפציעה עצמית חוזרת ונשנית וצורות אחרות של מתקפה על הגוף רווחות ביותר אצל נפגעים שנפלו קרבן להתעללות בכבר משחר הילדות - חתכים, תלישת שיער, שריטות, פצעים חוזרים.

נפגעי התעללות המחבלים בגופם מתארים מצב של דיסוציאציה עמוקה לפני המעשה. החבלה העצמית נמשכת עד שהיא משרה תחושה עמוקה של שלווה ורווחה. הכאב הגופני עדיף הרבה מן הכאב הרגשי שאת מקומו הוא תופס. בניגוד לדעה הרווחת, רק לעיתים נדירות משמשת החבלה העצמית לתמרון בני אדם אחרים ואפילו לשליחת מסר של מצוקה. פעמים רבות הן דווקא עסוקות בהסתרתה.

 צפו בסרטון זה בו מתארות נשים, ממקור ראשון, את החוויה הסובייקטיבית של חיתוך עצמי - לא קל לצפייה:

 

 

טיפול פסיכולוגי בפגיעה עצמית

שיטת הטיפול שנבדקה בהיקף הנרחב ביותר עבור מטופלים הנוטים לפגוע בעצמם היא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), שיטה שפותחה על ידי מרשה לינהן מאוניברסיטת וושינגטון.

על אף המגבלות והביקורות, DBT מצליחה להוכיח מחקרית, פעם אחר פעם, שהיא עובדת מצוין: שיטת DBT מציעה שילוב בין רגישות, תמיכה והתבוננות, הקנייה ותרגול מיומנויות התנהגויותיות בהן נעזר המטופל כדי לצמוח מתוך הכאב ואימוץ התנהגויות  אלטרנטיביות יעילות ובריאות יותר שמטרתן לווסת את הסערה הפנימית הפוקדת את המטופל ומובילה להרס העצמי.

טיפול DBT בגרסתו המלאה עובד יופי, אך תובעני למדי: המטופל משתתף במפגש פרטני שבועי, במקביל להשתתפות בקבוצת מיומנויות שבועית. לשני ערוצים הללו מתלוות מחויבות לעבודת בית ושיחות טלפון עם המטפל בעיתות משבר (מטרת השיחה אינה "להציל" את המטופל, אלא לחדד, למקד ולהכווין לסל המיומנויות שנלמדו במהלך העבודה הקבוצתית והפרטנית).

המטפלים עצמם נדרשים להשתתף בקבוצת עמיתים שבועית, בעיקר לאור האינטנסיביות הגבוהה שמתקיימת בעבודה שוטפת עם מטופלים על ספקטרום הוויסות הרגשי.

לאור המחקרים המעודדים לגבי היעילות הקלינית של השיטה, ב-DBT מפותחות ונבחנות כל העת וריאציות ויישומים המיועדים לשרת אוכלוסיות ספציפיות - לילדים (DBT-C) ולבני נוער (DBT-A), להתמכרויות (DBT-SUD), להפרעות אכילה (DBT-ED), לפוסט-טראומה (DBT-PE) ועוד. 

טיפול תרופתי

למרות שלא קיים טיפול תרופתי ספציפי המיועד לטיפול בפוגעים, קיימת בדרך כלל תחלואה נלווית של דיכאון וחרדה, לכן ניתן במקרים רבים טיפול בתרופות נוגדות דיכאון, ובמצבים מסוימים תרופות לאיזון מצב-רוח.

 

טיפול עצמי

תמיכה משפחתית עוזרת מאוד, לאורך כל הדרך, כמו גם הקניית מיומנויות תקשורת ותיקוף עצמי.  

מחקר שפורסם בכתב העת Lancet העריך את יעילות של שיטת טיפול קצרה המבוססת על עקרונות העזרה העצמית עבור מטופלים שהגיעו לבית החולים לאחר ניסיון אובדני. השיטה מבוססת על מעקב וניטור עצמיים של תחושות ורגשות (VHS).

השיטה שנבדקה במחקר כללה מספר שלבים:

  • פסיכואדוקציה - תהליך של חינוך פסיכולוגי רלוונטי (Psycho-Education) בנוגע לפגיעה עצמית, למשל חיתוך עצמי, המניעים והנזקים. 
  • למידה - דרכי התמודדות יעילות בהם משתמשים מתמודדים במצבים דומים.
  • תרגול התנהגותי - המטופלים להבחין ולמתוח קו בין סיטואציות שקרו להם לבין רשימה של פתרונות אפשריים. לאחר מכן, התבקשו לקחת איתם עותק של הרשימה שמילאו ולעיין בה בכל פעם שהם מרגישים דחף לפגוע בעצמם. 

תוצאות המחקר מדגישות את הצורך "לתפור" את הטיפול המתאים עבור כל מטופל (טיפול פסיכולוגי מותאם אישית).

 צרו עמנו קשר להתאמת מטפל וטיפול

להתמודדות יעילה עם פגיעה עצמית,

במכון טמיר תל אביב

או בקליניקות העמיתות שלנו בכל הארץ-

1-800-509-809

צוות המטפלים

מכון טמיר

 

 

לחתוך את המתח – פרוטוקול ייחודי לטיפול מתמשך בפגיעה עצמית לא אובדנית / לירן רוגב

 

 

 

 

מקורות: 

טיאנו, ש. (2010), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל אביב, הוצאת דיונון.

לינהאן, מ. מ. (2006), הפרעת אישיות גבולית – מדריך להקניית כישורים. קריית ביאליק: אח.

רוגב, ל. (2017). לחתוך את המתח – פרוטוקול ייחודי לטיפול מתמשך בפגיעה עצמית לא אובדנית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/6/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3554

 Dallam SJ. The identification and management of self-mutilating patients in primary care. Nurse Practitioner. 199722151–164

Dhingra, K, Boduszek, D, and O'Connor, RC. Differentiating suicide attempters from suicide ideators using the Integrated Motivational–Volitional model of suicidal behaviour. J Affect Disord. 2015; 186: 211–218

Fleischhaker, C., Böhme, R., Sixt, B., Brück, C., Schneider, C., & Schulz, E. (2011). Dialectical Behavioral Therapy for Adolescents (DBT-A): a clinical Trial for Patients with suicidal and self-injurious Behavior and Borderline Symptoms with a one-year Follow-up. Child and Adolescent Psychiatry and Mental Health, 5, 3. http://doi.org/10.1186/1753-2000-5-3

Gollust SE, Eisenberg D, Golberstein E. Prevalence and correlates of self-injury among university students. J Am Coll Health. 200856(5)491–498

Gratz KL. Risk factors for and functions of deliberate self-harm: an empirical and conceptual review. Clin Psychol Sc Pract. 200310(2)192–205

Jacobson CM, Gould M. The epidemiology and phenomenology of non-suicidal self-injurious behavior among adolescents: A critical review of the literature. Arch Suicide Res. 200711(2)129–147

Klonsky, E. D. and Muehlenkamp, J. J. (2007), Self‐injury: A research review for the practitioner. J. Clin. Psychol., 63: 1045-1056. doi:10.1002/jclp.20412

Klonsky ED. (2007). The functions of deliberate self-injury: A review of the evidence. Clin Psychol Rev. 200727(2)226-239

Laye-Gindhu A, Schonert-Reichl KA. Nonsuicidal self-harm among community adolescents: understanding the “whats” and “whys” of self-harm. J Youth Adolesc. 200534(5)447-457

O'Connor, Rory C et al. (2017) A brief psychological intervention to reduce repetition of self-harm in patients admitted to hospital following a suicide attempt: a randomised controlled trial
The Lancet Psychiatry , Volume 4 , Issue 6 , 451 - 460. DOI: https://doi.org/10.1016/S2215-0366(17)30129-3

Nock MK, Joiner TE, Gordon KH, et al. Non-suicidal self-injury among adolescents: diagnostic correlates and relation to suicide attempts. Psychiatry Res. 200614465–72

Peterson, J., Freedenthal, S., Sheldon, C., & Andersen, R. (2008). Nonsuicidal Self injury in Adolescents. Psychiatry (Edgmont), 5(11), 20–26.

Rathus JH, Miller AL. Dialectical behavior therapy adapted for suicidal adolescents. Suic Life-Threatening Behav. 200232146–157

Scheel KR. The empirical basis of dialectical behavior therapy: summary, critique, and implications. Clin Psychol Sci and Prac. 2000768–86

American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC: Author. 

Walsh BW. Treating Self Injury: A Practical Guide. New York: Guilford; 2006.

https://www.news-medical.net/news/20180202/Germany-has-highest-prevalence-of-non-suicidal-self-injury-in-adolescents.aspx

http://www.psy-journal.com/article/S0165-1781(15)30741-1/fulltext

https://www.news-medical.net/news/20170919/Teen-tattoos-an-issue-raising-concern.aspx

https://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%91%D7%A4%D7%A6%D7%A2_%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97

http://triest-sarig.co.il/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%A7%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%98/

http://pediatrics.aappublications.org/content/early/2018/03/15/peds.2017-3517

https://www.healthyplace.com/blogs/borderline/2012/01/is-it-possible-to-be-addicted-to-self-injury/

  

סיכמו וכתבו: איתן טמיר, יעל טל, דניאלה עמרמי ושרית טופז, מכון טמיר

 

 

אמנות הטיפול הנפשי

גישה אנתרופוסופית בפסיכותרפיה

 

פרק מספרה של הגר דרור מליניאק,

פסיכולוגית קלינית בצפון

 

אמנות הטיפול הנפשי הגר דרור מליניאק

 

 

"אני רוצה למות, גם כשאני מרגיש קצת יותר טוב. אז אני רוצה למות אבל בעוצמה קצת פחותה. אנשים מתגעגעים לילדות שלהם, אבל לי אין למה להתגעגע. אף פעם לא הייתי שמח. אני לא מצליח להבין איך אפשר לחיות את החיים האלה כשיש בהם כל כך הרבה סבל." (א., בן)

חרדה, דיכאון ותחושת חוסר משמעות מהווים מגפה בתרבות המערבית בת זמננו.

דיכאון וחרדה, שנתפסו בעבר כתופעות נפרדות ובלתי קשורות, מובנות היום כתופעות "אחיות" ההולכות יחד. ראייה לכך היא פיתוח תרופות נוגדות דיכאון וחרדה במשולב, בניגוד לטיפול במצבים אלה בתרופות נפרדות, כפי שהיה בעבר. תחושת חוסר משמעות עלולה להופיע בפני עצמה, או כנלווית לבעיות נפשיות אחרות.

המשותף לשלושת מצבי נפש אלה היא חוויית סבל מתמשכת.

הם מהווים ביטויים להתמודדות האדם עם חיים שהפכו מנותקים מהקשר רוחני ונפשי. בעוד בעבר חווה האדם את עצמו קשור ושייך לאלוהות (או אלים) מקיפה ומגוננת, שקיומה נתן פשר לחייו, ואשר מעצם היותה נגזרו מעשיו – הרי שהיום ניצב האדם מנותק מישויות רוחיות-אלוהיות, ועל כן נעזב בבדידותו.

בנוסף אנו חיים בתקופה בה מתחוללים תהליכים עוצמתיים של פירוק מעגלי שייכות של משפחה וקהילה שהעניקו לאדם הקשרים נותני-משמעות, הסדירו יחסים משפחתיים ותמכו בו בשלבי חייו השונים. לפיכך, הבדידות האנושית כיום היא כפולה- רוחנית ונפשית, ועל כן מהווה עבור רבים חוויה פנימית מוחצת בעוצמתה. האדם ניצב בודד בנסיונו לתת כיוון ותכלית לחייו. עליו להיאבק ברגשות בותחושות מעיקים העולים מתוכו, תכופות ללא סיבה נראית לעין.

חרדה

קוניג מתאר חרדה כמצב מוקצן, המגיע לאט, אך בהתמדה, ועלול להישאר לימים עד שבועות. זאת, בניגוד לפחד שהוא אינטנסיבי ודרמטי יותר. בנוסף לתסמינים הגופניים: שינוי בדופק, בלחץ הדם, האצת הנשימה, פעילות שרירי מערכת העיכול ועוד, מתאר קוניג את החרדה כאריג קודר וכהה, או כענן השוהה מעל רגשותינו ומטיל צילו על חשיבתנו. החרדה חודרת את אישיותנו, ואנו נכנעים לה. מאחורי החרדה ניצבת 'תהום הלא נודע'. החרדה "נחה בעומק הנפש ומראה קיומה בכל רגע נתון. בחלום מבשר רע, ברגש שעמום או חוסר ביטחון... כמו שינוי פתאומי במזג האויר בנוף הנפש, החרדה.. עולה כערפל בנפש, המכסה בהדרגה את האופק... אז אנו אפופים חשכה."

שטיינר מסביר את הופעת החרדה בהתפתחות פגועה של חוש המגע. חוש המגע מאפשר לנו לחוות את הסביבה הפיזית, וגם לחוות ביטחון פנימי. כפי שהוא מבטיח מציאותם של דברים/חפצים בעולם הפיזי, הוא גם מאשר עבורנו את קיומה של נוכחות אלוהית. חווייה זו מהווה אחד מיסודות חיינו, אף שאינה מודעת. חרדה משמעה אובדן זמני של חוויית יסוד זו. חוש המגע הוא "כמו נמל שבו ספינת הנפש מטילה עוגן. כשהעוגן מורם, הספינה נסחפת ללא אחיזה, וערפל החרדה עולה".

אל חדר הטיפול מגיעים מטופלים הסובלים מגוונים שונים של חרדות: מצב מתוח חרדתי קבוע של מטופלת שעברה תקיפה מינית; מטופל החרד כשהוא מתרחק מהבית, מהטלפון הנייד וכו'; חרדה ביחס לחיית מחמד שהושארה לבדה בבית, אצל מטופלת הסובלת מהפרעת אכילה; חרדה המתעוררת סביב מתחים ביחסים בינאישיים, אצל מטופלת שגדלה בבית ששררה בו אווירה אלימה ועוד.

תחושת כיווץ וקיפאון גופני-נפשי משותפת למצבי החרדה והדיכאון.

דיכאון ותחושת חוסר משמעות

אם תמונת החרדה נראית כערפל בנוף הנפש, תמונת הדיכאון תיראה כחוויית כובד וחשיכה. הנפש נמשכת מטה על-ידי כוח הכבידה של הגוף. הסובלת מדיכאון מבקשת לעיתים לשכב ללא תזוזה וחשה את גופה כנתון בקיפאון. היא חווה את הדרישות המופנות כלפיה מצד אחרים כמכאיבות ובלתי נסבלות. זויות הפה שמוטות והגוו כפוף; חיוך מצריך מאמץ רב, כמו גם ההזדקפות, התנועה והעשייה.

במצב בו כוח הכבידה מורגש פחות, אופף את הנפש ענן אפור. לכל אשר תפנה העין, הקיום נראה אפרורי ותפל, כמו איבד את טעמו. תחושת הדיכאון מלווה ברגישות מוגברת, על רקע הקושי לעמוד בדרישות היומיומיות של החיים. כל דרישה ופעולה נחוית כהפרעה ומחייבת מאמץ עצום. לעיתים רגישות זו הופכת לרגיזות ומתפרצת בכעס, המשחרר חלק מהתקיעות הרגשית.

התיאור הבא מביא את ביטוייו של משבר נפשי שעבר הסופר לב טולסטוי בהיותו בן 50:

"'הרגשתי', אומר טולסטוי, 'כי הדבר ששימש תמיד משען לחיי נשבר בקרבי, כי לא נשאר לי דבר להיאחז בו, כי הדבר שהיה לי מקור חיים כבר איננו, כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי וכוח שאין לעמוד כנגדו דחפני להיחלץ מן החיים בדרך זו או אחרת. לא ייתכן לומר, כי חפצתי לשלוח יד בנפשי: כוח זה, שמשכני לעזוב את החיים מאחורי גווי, היה יותר מלא, יותר עצום, יותר כולל, מאשר חפץ גרידא. כוח זה דומה היה לתשוקת החיים שהיתה בי קודם, אלא שדחפני בכיוון הפוך. כל הווייתי השתוקקה לעזוב את החיים. והנה אנוכי, אדם מאושר ובריא אולם, מוכרח הייתי בעת ההיא להחביא מנגדי את החבל, פן אתלה את עצמי בקורה שבחדרי.. מה יצא ממה שאני עושה היום? ממה שאעשה מחר? מה תהיה תוצאת כל חיי? לשם מה עלי לחיות? לשם מה אעשה מעשה כל שהוא? היש להם לחיים מטרה כל שהיא שלא תושם לאל ולא תיהרס על ידי המוות שאני צפוי לו?"

ר. טרייכלר מתאר את נטייתם המוקדמת של הסובלים מדיכאון לקחת דברים "קשה מדי". כלומר, אירועים ומצבי חיים יילקחו פנימה באופן המכביד מדי על הנפש, ועל כן לא יעברום תהליך הולם של עיבוד והטמעה. מצב זה נובע מכך שה"אני" אינו מצליח לכוון מספיק את תהליך ההטמעה. התסמין העיקרי במצב הדיכאוני הוא שיתוק הרצון, והיתקעות בעבר. בעוד כוח החשיבה הרגיל "בונה עבור הרצון את הגשר אל העתיד", הסובלת מדיכאון תישאר "תקועה" בבחינה מוגזמת של אירועי עברה ובעיקר של משגים וטעויות. ללא הגשר הבנוי על התקווה לתקן, העתיד מעורר פחד, והפחד מהעתיד הוא פחד מהחיים.

הרפואה האנתרופוסופית רואה את הכבד כאיבר בעל תפקיד מרכזי במצבי דיכאון, כאשר הקיפאון (סטגנציה) הנוצר בנפש, משתקף בסטגנציה מקבילה בזרימת המרה במערכת הכבד. במצב זה, ה"אני" אינו מסוגל להניע כיאות את הרצון ואת האלמנט התקוע במערכת הכבד. כשמצב זה מתמשך, אותם "גושים" המהווים הפרעה בזרימת מערכת הנוזלים בגוף, נדחפים מעלה אל הספירה הנפשית ומביאים שיתוק אל הנפש. היבט נוסף של המצב הדיכאוני, קשור לקול המצפון המגיע אלינו מהלב. לפי טרייכלר (שם), בעוד שברגיל אנו שומעים דרך המצפון את קולו של ה"אני" הגבוה, המשפיע על חיינו דרך הלב, לסובלים מדיכאון מצפון רגיש מדי. הם שומעים, לכן, רק את קולו של ה"אני" הארצי – המנותק מן

הרוח – המגיב לחוויות מכאיבות העולות ממצבה החולה של הנפש.

עם זאת, אפיזודות דיכאוניות עשויות לאפשר לאדם להעמיק בהבנת עצמו, באופן שלא תמיד מתאפשר מבלי לעבור דרך מצב זה. בתוך ה"לילה האפל של הנפש" (29), מגיע האדם ל"אפלה מוחלטת, ריקנות פנימית, וחוסר אונים נפשי"... מצב זה עשוי לאפשר "צמיחת כוח רוחי יצירתי חדש, והיוולדות מחודשת של אישיות האדם." (שם).

התנאי למימוש פוטנציאל ההתפתחות והצמיחה מתוך הדיכאון, הוא יכולת האדם לעבור את התהליך במודעות בהירה, ובגיוס כוחות הנפש. כאשר זה מתרחש, מצבי דיכאון עשויים לגלות לסובל מהם רובד נפשי עמוק וחבוי, שנסתר ממנו עד כה. גם האתגר הנפשי-רוחני הבא, ומשימת החיים הבאה, יכולים להתגלות מתוך משבר נפשי.

 

מהי צמיחה פוסט טראומטית? <

י. בת 45, סבלה במשך מספר שנים מדיכאון קל, וטופלה תרופתית. היא החלה טיפול שיחתי, במהלכו הצליחה להיגמל משימוש בתרופות. עם הגמילה חזרו חלק מתסמיני הדיכאון, למשל מצבי רוח מעיקים המופיעים ללא סיבה. י. הצליחה להתמודד עם התסמינים, בעזרת שמירה על פעילות גופנית קבועה, ועבודה פנימית אינטנסיבית על חיפוש כיוון מחודש לחייה. הפסקת הטיפול התרופתי איפשרה לה לפגוש מחדש את רגשותיה (טיפול תרופתי נוגד דיכאון גורם במקרים רבים להקהייה רגשית, וכתוצאה מכך לחוסר אפשרות מגע של המטופל עם כיוון ופשר חייו, כמו גם עם חוויית הסבל האותנטית שלו). י. התעניינה תמיד בתחום של זכויות עובדים ופערים חברתיים. במהלך הטיפול החלה לתרגם את התעניינותה לעשייה והצטרפה לאירגון העוסק בנושאים אלה, כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את עניינה בתחום.

תחושת חוסר משמעות אף היא מהווה הפרעה בת זמננו, והופכת בהדרגה למצב פנימי נתון, עד כי האפשרות של חוויית משמעות נראית נדירה יחסית. בעיקר במצבי חרדה ודיכאון שיקום תחושת משמעות, חיפוש עשייה בעלת משמעות, והבנת חיינו ועשייתנו בהקשר המעניק להם משמעות – הינם חיוניים. במובן זה הטיפול הנפשי נדרש לבנות ולשקם, ולא רק לאפשר הבנה.

אחת הסיבות הבולטות להתגברות תחושת חוסר המשמעות היא השימוש בחומרים ממכרים. שימוש קבוע בסמים קלים ובאלכוהול אינו מאפשר ל"אני" להנהיג את גוף הנפש ולכוון את האדם אל עשייה בעלת משמעות ואל תחושת משמעות. את מקומה של תחושת המשמעות תופסת תחושת סתמיות ואדישות. תהליכים עוצמתיים של התפוררות ערכי מוסר, תרבות ודפוסי התנהגות, לצד פירוק מסגרות שייכות, ב- 150 השנים האחרונות – מגבירים חווית חיים סתמית המתמקדת בגוף ובצרכיו. בתנאים אלה על האדם לעמול ולהיאבק בנחישות כדי ליצור לעצמו חיים בעלי משמעות.

התהליך הטיפולי ותרגול רוחני

רודולף שטיינר תיאר, בהזדמנויות שונות, שישה תרגילים הכרחיים בנתיב ההתפתחות הפנימית, לצד כל תירגול מדיטטיבי אחר.

מתוכם, ארבעת התרגילים הראשונים, בעיבוד מסוים, מתאימים ליישום בתהליך התרפויטי, ויכולים לחזק ולהניע את הנפש, בעיקר במצבים שהוזכרו לעיל.

התרגיל הראשון מיועד לחיזוק החשיבה והשליטה בה. במהלך התרגיל על האדם להתמקד בחפץ מסוים למשך מספר דקות כל יום, תוך בחינת היבטים שונים הקשורים לחפץ. לאונדס (19 מציע סדרת שאלות לבחינת החפץ. למשל: מהו החומר ממנו הוא עשוי (אם יותר מחומר אחד – איך הם מחוברים)? איך הגיע האדם לפיתוח חפץ זה? לאיזה צורך הומצא? ועוד.

מומלץ לתרגל על חפצים פשוטים כמו מסמר, גפרור, בורג וכו'.

התרגיל דורש ריכוז החשיבה – מה שמתואר על-ידי שטיינר כ"הבאת כוח הרצון אל החשיבה". ככזה, הוא עולה בקנה אחד עם הטיפול בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, כאשר אדם נדרש, למשל, ללמוד לזהות את מחשבותיו השליליות ואחר כך להחליפן במחשבות אחרות, מציאותיות יותר.

ל. שתירגל במשך שבועות מספר את תרגילי החשיבה, מספר: "פתאום התחלתי לראות כמה חוכמה ויופי יש בכל דבר סביבי. לפני כן התייחסתי אל ידית של דלת כאל סתם ידית של דלת – ופתאום אני מתחיל לשאול את עצמי: איך הגיעו להמצאתה? במה תרמה המצאתה לאנושות?".

תרגיל החשיבה, אכן, מסייע למטופל להתחיל לראות את העולם סביבו באופן אחר – לראות את התבונה האנושית ואת מאמצי האדם לפתח ולהתפתח. מטופלים רבים זקוקים בדיוק לחווייה חמה וחיה זו של העולם סביבם/ סביבנו.

התרגיל השני

בעוד התרגיל הראשון מחזק את החשיבה, תרגיל זה מחזק את הרצון. הרצון הוא הכוח הנפשי הפחות מוכר על-ידי הפסיכולוגיה, שכמו הדירה אותו מתפיסת הנפש. הגישה הפסיכואנליטית ראתה בתהליך ההכרה ((recognition את פסגת הטיפול. לפיכך, היא דחקה את הרצון, ובן לווייתו המוסר, לפינה שולית. השאלה המוסרית עוסקת ב"מה האדם עושה?" בחייו, ולא ב"מה הוא חושב?". מטופלים רבים מתלוננים על מטפלים המקשיבים להם, המפרשים ומבינים, אך אינם מסייעים להם לפעול באופן שונה שיקדם את חייהם. גישות טיפוליות רבות חסרות הבנה וכלים על מנת לאבחן את הרצון של המטופל, ועוד יותר מכך – להביא להנעתו בטיפול. בעבודה עם מצבי חרדה ודיכאון אלה הם כלים הכרחיים.

חשוב להבחין כאן בין "רצון" במובן של מה ש"מתחשק לי", או מה ש"הייתי רוצה שיקרה", לבין הרצון ככוח פעיל ומניע בנפש – המגייס את האדם למעשה ולפעולה בעולם. שטיינר הדגיש את היות הרצון מבטא איכות מוסרית-מצפונית בתוכנו. חיזוק הרצון (ושילובו הבריא עם החשיבה והרגש) מוביל את האדם להתפתחות, גם במובן של התפתחות יחסיו הבין אישיים והאחריות החברתית שלו.

התרגיל השני מתמקד בביצוע פעולה סתמית מסוימת מדי יום, תוך הקפדה על שעה קבועה. אפשרות גיוס רצון לצורך ביצוע פעולה כזו, לאורך זמן, תומכת בחיזוקו וביכולת לרתום אותו למען משימותיו של המטופל. גם מטלות כמו הליכה יומיומית, ביצוע עבודות בבית או תירגול יומיומי אחר – יחזקו את הרצון, מהיות הרצון הכוח המניע הן את הגפיים והן את הנפש. תרגילי התבוננות וחשיבה קבועים ומובנים מחייבים גם הם הפעלת רצון.

התרגיל השלישי

תרגיל זה מיועד לפיתוח הרגש, ומטרתו ליצור וויסות ואיזון רגשי. כאן על המטפל והמטופלת לבחון ביחד את תמונת עולמה הרגשי: מהו הטון הרגשי המרכזי, אילו רגשות חבויים מאחוריו (למשל, מטופלים הנוטים לכעס כרגש דומיננטי, תכופות סובלים מעצב או כאב נפשי שאינם מסוגלים לחוות ישירות), אילו רגשות חסרים? האם המטופלת מסוגלת ליהנות, לחוש שמחה, חמימות, שלווה, אהבה, איכפתיות?

כאשר התמונה הרגשית של המטופלת ברורה – היא יכולה להתחיל למתן ביטוי רגשות מסוימים, להבהיר הופעתם ותפקידם, ולעודד חוייה וביטוי של אחרים.

עם מטופלת הנוטה להתפרצויות: אפשר לבחון את השלבים המובילים להתפרצות, לאתר את חוויית הפגיעה העומדת (לרוב) בבסיס הכעס, וללמד את המטופלת לחוות ולהכיל את הפגיעה. כך ניתן לסייע לה לקחת אחריות על כעסיה, להבין את הפגיעה שהם גורמים לסובבים אותה, ולתכנן צעדים בהשתלטות על הכעס. עבודה כזו משלבת את כוחות החשיבה, הרגש והרצון – בדגש על עידון הרגש, בסיוע החשיבה (הבנת הנזק והבעייתיות בהתפרצויות) והרצון (פיתוח כוחות "אני" המאפשרים לה להשתלט על הדחף התוקפני).

התרגיל הרביעי

תרגיל זה מיועד לטיפוח אווירה פנימית של חיוביות. בעוד חיוביות נתפסת לעיתים כשטחית, איכות אמיתית של חיוביות מאפשרת ראייה עמוקה של אדם את עצמו ואת העולם. הנטייה הביקורתית החודרת לעתים אל "אמת" חבויה, נוטה גם לעקר ולהשטיח את יכולת ההתבוננות שלנו. ראייה בהירה ועמוקה מתרחשת דרך חמימות רגשית, המאפשרת לנו להתבונן בעצמנו, באחרים (בני-זוגנו, ילדינו, הורינו ועוד) ובתופעות בעולם – מתוך עניין ואיכפתיות. בטיפול אפשר להנחות מטופל לחפש איכויות חיוביות במצבי חיים קשים, ואף באירועים טראומטיים שחווה. מה למד מתוך התנסותו במצבים קשים? איך הפכו אותו אירועים אלה למי שהוא היום?

ישנם חולים בסרטן המגלים דרך ובעזרת המחלה את כוחותיהם ואת המשמעות העמוקה של חייהם. גם בתהליך הפסיכותרפויטי ניתן לסייע למטופלים למצוא את האיכות הבונה, המאפשרת ועל כן החיובית בהתנסויותיהם הקשות.

"סבל בנפש התחושה מורגש כתחושות של כאב, חרדה או פחד, העלולים להשתלט על הנפש. נפש התחושה חווה את הסבל כנתון ורוצה להיפטר ממנו. המטפל נדרש לפתח אמפתיה למטופל הסובל, ולנקוט בפעולות תמיכה ונוכחות שיפחיתו חרדה.

סבל בנפש השכלית-רגשית מורכב מספק, ייאוש, בלבול וחוסר וודאות. השאלות העולות הן: "מהיכן בא הסבל? למה? כמה זמן יימשך? מהו ההסבר לסיבלי? "

בנפש התודעה הסבל מורכב מאחריות ומאשמה. זהו חיפוש ומאבק. "עדיין לא מצאתי תשובה, אך אני מאמין כי לסבלי יש משמעות," יאמר האדם מתוך נפש התודעה שלו. (מ. טרייכלר, 43).

סיכום

"'ואף על פי כן' – אומר טולסטוי – 'בעוד השכל פועל בי פעל בי עוד דבר מה, שמנעני מן המעשה, דבר מה שלא אדע לכנותו אחרת מאשר הכרת החיים ושדמה לכוח שהכריח את רוחי להתרכז בכיוון אחר ולהוציאני ממצב היאוש בו נמצאתי... במשך כל הזמן ההוא... כלה לבי ברגש אחר. רגש זה איני יכול לקראו בשם אחר, אלא בקשת אלוהים... אלא היתה נובעת מן הלב. היה זה מעין רגש של פחד, שמחמתו נראיתי כיתום ובודד בתוך כל הדברים ההם שהיו נכרים כל כך. ורגש פחד זה הומתק על ידי התקווה למצוא עזר במישהו".

מתוך עומק של כאב נפשי מתמשך, נגלה כתם חיוור של אור. כשאנו שוהים ומביטים בו, מסתבר לנו לעיתים כי שבנו וקיבלנו את עצמנו, ברורים, עמוקים, או חזקים יותר.

מתוך הכאב חסר המנוח של החרדה, נגלה לנו אומץ ליבנו. האומץ לעמוד שוב ושוב מול זה המעורר בנו חרדה או אימה.

מתוך התיפלות של תחושת חוסר המשמעות עולה הדחיפות ביצירת טעם ופשר לחיים.

 

>בקרו באתר של הגר או התקשרו: 04-9058526

מישאל חשין ז"ל

בימינו, תחילת 2019, מותקפת התודעה הישראלית עם חשיפת הפרשה של עו״ד אפי נוה, שכונתה גם ״מין תמורת מינוי״.

על הרקע הקשה הזה אני נזכר בפוסט שהעליתי לאחר מותו של השופט מישאל חשין, חרד לגבי ההבדלים בתפיסת מערכת המשפט.

איתן טמיר

 

 

מישאל חשין

 

אנו נפרדים היום בכאב משופט ביה"מ העליון בדימוס מישאל חשין, אשר נפטר היום, בגיל 79 לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן.

במותו, הותיר אחריו את אשתו רות ו-3 ילדים.

חשין, אשר כיהן כשופט בבית המשפט העליון כ-14 שנים, נחשב לאחד מאישי המשפט החשובים בהיסטוריית המדינה, וכמי שהיה לו חלק נכבד בעיצוב הדמוקרטיה הישראלית, וזאת בשפתו הייחודית, העשירה והציורית, בה השתמש בפסקי הדין שכתב.

חשין היה שופט עם נשמה יתירה.  

זכיתי ללמוד על אישיותו באופן עקיף, דרך מטופלת עמה עבדתי מספר שנים בקליניקה בתל אביב.

גם בחייו האישיים היה אדם רגיש ורגשן, אך עם רגליים על הקרקע, אדם שיודע להבחין בין עיקר לתפל ושמעניק לאנשים הרבים שעבדו תחתיו תחושה של פשר ומשמעות.

מעבר לכך, התאפיין "מישה" (כפי שקראו לו קרוביו) בפשטות אנושית יוצאת מן הכלל, וזאת על אף שמשאביו הכלכליים מעמדו החברתי איפשרו לו להתבדל ולהתנשא.

 

אדם שאומר משפט כמו זה, הוא בעיני שופט עם נשמה של פסיכולוג ומטפל טוב:

"אדם – כל אדם – הוא עולם לעצמו. אדם – כל אדם – הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב."

 

חשין, אשר היה ד"ר למשפטים, היה מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עבד לאורך שנים בפרקליטות המדינה ולאחר מכן שנים רבות כשופט ואף כמשנה לנשיא ביה"מ העליון, ידע גם שנים קשות וטרגדיות אישיות.

בנו, שניאור חשין, נהרג בתאונת דרכים כשהאופניים עליו רכב בשולי הכביש נפגעו בשנת 2010.

שניאור חשין

 

חייו ומותו של חשין מעלים כמה מחשבות כואבות, גם כאלה הנוגעות בנו כחלק מהחברה הישראלית, וגם כאלה הנוגעות כמעט בכל אדם באופן אישי.

כבוד השופט מישאל חשין, מייצג עבורנו במותו את הדור המבוגר, דור הנפילים ההולך ונעלם.

הדור אשר בנה את המדינה, ייסד את עקרונותיה, חוקיה, הדור אשר בזכות התשתית שיצר אנו חיים כיום.

החברה הישראלית נפרדת מידי כמה שבועות או חודשים מדמות מפתח בחברה הישראלית, המייצגת את סופו של דור מלא בחזון, באופטימיות ובכוח עשייה. לצד זה, מותו של חשין מסמל עבור רבים מאיתנו את סופם הבלתי נמנע של הקרובים לנו, אולי של הורינו, אולי שלנו, אשר כל שבנו לנו משמש לנו כבסיס איתן למחייתנו כיום, הן בפן הרגשי והן בפן המעשי.

בנוסף לכך, מותו של חשין ממחלת הסרטן, מזכיר לנו פעם נוספת את המחלה הארורה, הנושפת בעורפינו בין אם פגעה בנו או ביקירינו ובין אם עדיין לא. חשין, בדומה לאחוז ניכר מבני הדור הישן שהולכים ונעלמים לנו, נכנע למחלה הפוגעת קשות כמעט בכל בית בישראל.

מותו של האיש האיתן הזה, אשר עשה כל כך הרבה בחייו, מזכיר לנו את גלגל החיים המסתובב, אשר עשוי להיות כה אכזר וחזק.

 

 

רות חשין 

רות חשין, אשתו של מישאל, נחשבת בעצמה לדמות ציבורית שתרמה רבות בפעילותה הציבורית, בקרן לירושלים, בחברות בהנהלות ובגיוס תרומות לפעילות תרבות בבירה. רק בשבוע שעבר התפרסם ראיון עמה בעיתון "כלכליסט", בו תיארה באופן אישי את חייה לצד בעלה, את האובדן שחוו ואת פעילותה הציבורית: 

חשין לבושה בפשטות, מדברת בשקט גם כשהיא מציגה דעות נוקבות, ללא גינונים. והיא בעיקר מדברת בגילוי לב נדיר, של מי שכבר חוותה וראתה הכל ודבר אנושי אינו זר לה — גם לא חולשותיה שלה ושל הסובבים אותה.

נישואיה, היא מודה, ידעו עליות ומורדות, אבל בעיקר הותירו עדות ממשית מאוד בדמות בת מחוץ לנישואים — עובדה שקיבלה פומבי בספר "העליונים" שפרסמה נעמי לויצקי ב־2006. "יש למישה ילדה, מיכלי. אני מאוד מחבבת אותה. היא לא עשתה שום דבר לאף אחד", אומרת חשין.

 

היו לכם נישואים סוערים. לפני הנישואים היססת?

"התחתנו בגיל 20 וקצת וזיהיתי את כל תכונות האישיות שלו בהתחלה. אם לא הייתי מתחתנת מוקדם, כבר לא הייתי מתחתנת. ככל שאתה מבוגר אתה מתחיל לחשוב על הדברים האחרים, על כל מיני בעיות. לכן בגיל 29 קשה יותר להתחתן מאשר בגיל 21. אתה כבר אדם שלם שדורש מקום יותר רחב לאישיות שלך. זה אחרת לגמרי. עדיף להתחתן עם מידה של נאיביות. סבתי מצד אמי תמיד אמרה שאחרי חמש שנים ממילא כל הנישואים הופכים להיות אותו דבר"

 

 

לבסוף היות חשין אב שכול, אשר שכל את בנו יקירו בתאונת פגע וברח מחרידה לפני כ-5 שנים, מזכירה לכולנו את פחדינו הגדולים והמאיימים מכל. חשין, אשר נראה מעט "גדול מהחיים" בעשייתו הרבה, היה חלק ממשפחת השכול הגדולה, גדולה מידי, בחברה הישראלית.

לצד כל אלה, הבה נזכור את עשייתו הרבה של חשין, את החתירה קדימה ואת הגעתו לגדולות. כל אלה, בזכות למידה מתמשכת, עבודה קשה ואמונה בעשייה. חשין, מייצג עבורנו גם אדם שמימש עצמו בחייו והשפיע בתפקידו על רבים.

דוגמא לחזונו ולהשפעתו הרבה, אשר קשורה גם היא בנושא כאוב ביותר בחברה הישראלית ובקרב במשפחות רבות, היא יחסו של חשין לפרשת האונס בקיבוץ שומרת.

מדובר במקרה אונס מזעזע של נערה, אשר ארבעת הנאשמים במקרה זוכו מאשמה בביה"מ המחוזי. כשהובא המקרה לדיון בביה"מ העליון, הורשעו הנאשמים פה אחד.

מדובר במשפט חשוב מאוד בעולם החוק הישראלי, אשר הגדיר לראשונה רק בשנת 1993, את הצורך לקבל הסכמה מפורשת לקיום יחסי מין. חשין, אשר היה אחד מ-3 השופטים שנכחו בדיון וקבעו את הנורמה הכה בסיסית, אך כה משמעותית, אמר כך: "'לא' הוא לעולם 'לא', אין 'לא' שהוא 'כן'". בפסק הדין, כתב כך:

"גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה.. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות- או לא הסכימה- המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה..".

 

 

 

 

 

איך מכינים את הילד לכיתה א'?

המעבר לכיתה א', עבור הילדים הרכים שזה עתה יצאו מהמסגרת המרופדת של הגן, הינו תהליך לא פשוט. המעבר, המלווה בהכנה רבה ובהתרגשות עצומה, ידרוש מהילד יכולת הולכת וגוברת של קשב, שליטה עצמית, מאמץ קוגניטיבי ומאמץ חברתי.

 

 

FIRST GRADE EMOTIONAL PREPARATION

 

 

מרבית הילדים אשר סיימו גן חובה הינם מוכנים, חלקם יותר וחלקם פחות, להתמודדות עם המסגרת הבית ספרית, הגנים מכינים אותם לכך טוב מאוד. עם זאת, מדובר במעבר מסגרת ראשון שהילדים מסוגלים לזכור (הרי את הכניסה לגן, מרבית הילדים אינם זוכרים) ולכן, במקרים רבים, הם מרגישים חסרי כלים להתמודדות. כמובן שאת רוב הכלים כבר יש לילדים, אשר נמצאים כל העת מרגע לידתם בתהליך למידה מתמשך, אשר למדו כישורים חברתיים וכישורים קוגניטיביים ראשוניים כבר בגן ובבית. עם זאת, לעיתים זה לא מספיק, ויש צורך בתמיכה הורית בהכנה לקראת הכניסה לכיתה א'.

ההכנה הראשונית והבסיסית ביותר הינה הכנה אינסטרומנטלית:

  • חשוב לדאוג, במידת האפשר, שהילד ישובץ עם חבר או שניים עימם היה בגן בכיתה החדשה, על מנת שימצא פנים מוכרות בעולם הזר שנכנס לתוכו, ולא יתמודד לבד עם ההתרגשות.

  • חשוב מאוד לקנות ביחד עם הילד את הציוד הלימודי ואת ספרי הלימוד, על מנת לתת לו היכרות ראשונית עם "כלי העבודה שלו". כלי העבודה הם אינם עוד קוביות וחול, עתה הם עפרונות, מחברות וספרים. חלק חשוב מההכנה הוא הבחירה המשותפת של הרכישות החדשות, הילד שמגיע לכיתה א' כשמתחשק לו כבר לפתוח את היומן שבחר, ולכתוב במחברת שבחר, יעבור במקרים רבים חוויה רכה ונעימה הרבה יותר.

  • חשוב לבקר בבית הספר לפחות פעם אחת לפני הכניסה לכיתה א'. לתת לילד להכיר את הנוף החדש, במידת האפשר לבקר בכיתות, במגרש המשחקים, להראות לילד איפה יעביר שעות רבות וחשובות מיומו בשנים הקרובות.

 

 

KITA ALEPH PARENTS GUIDANCE

 

 

לאחר ההכנה האינסטרומנטלית, חשוב לסייע לילד גם עם הכנה נפשית, אשר אינה דורשת כלים מורכבים:

  • חשוב לברר את רגשותיו של הילד לגבי סיום הגן והמעבר לכיתה א'. יש ילדים אשר גיבשו דימוי עצמי גבוה יותר, ויתרגשו לקראת המעבר יותר מאשר יחששו לקראתו, יחכו להגיע לבית הספר. לעומתם, יש ילדים שיכנסו ללחץ שעשוי להתבטא בבכי, רגזנות, הקאות, כאבי בטן, וכן תסמינים נוספים המאפיינים מתח נפשי.

  • חשוב לדבר עם הילד על הדברים הטובים שבכניסה לכיתה א'. על הדברים החדשים והמרגשים שילמד, שידע לכתוב ולקרוא לבדו, על החברים החדשים שיכיר, על המורה החדשה. הכניסה לכיתה א' צריכה להיות מלווה בעידוד ובמילים חיוביות, הילד צריך לספוג מהוריו תחושה של שמחה לגבי ההתחלה החדשה, תחושה של ילד גדול ובוגר שמסוגל להתחיל ללמוד.

  • במידה ויש אחים גדולים, בני דודים או חברי משפחה אשר עברו לאחרונה את המעבר, חשוב להפגיש אותם עם הילדים. הפגישה של הילד עם ילדים מעט גדולים ממנו אשר זה עתה עברו את תהליך הכניסה לכיתה א' בעצמם, והצפייה בחוויה חיובית של אחר, הינה מעודדת מאוד עבור הילד.

במקרים רבים, ההורים הם אלה שחרדים מהכניסה של הילד לכיתה א', וכלל לא הילד עצמו. הם לא יודעים אם הוא ברמה המתאימה, יצליח לשבת בכיתה, לרכוש חברויות וכיוצא באלה. שוב נזכיר כי מרבית הילדים שמסיימים גן חובה אכן מסוגלים לעמוד בדרישות שמציב בית הספר בשנת הלימודים הראשונה, ושבכוחם של הילדים לרכוש כלים חדשים להתמודדות מהר מאוד. בנוסף, הורים רבים לחוצים להקנות לילדיהם ידע נוסף, שלכאורה אמור להקל עליהם על ההתמודדות עם כיתה א'. למשל, הם מלמדים את הילדים קרוא וכתוב, פעולות חשבון בסיסיות. גם בזה חשוב מאוד שלא להגזים, במיוחד כדי לא להלחיץ את הילד וגם כדי שלא יחווה תחושת כישלון במקרים שאינו מצליח. בכיתה א' הלימוד הינו הדרגתי מאוד, איטי ונעשה באמצעות שיטות למידה מותאמות שנמצאו כמתאימות לילדים הצעירים, לכן אפשר להיות רגועים ולהשאיר לבית הספר לעשות את תפקידו.

 

 

קראו על אבחון לקראת כיתה א' >

 

 

יש חשיבות להרגלת הילד לשגרת יום מסודרת, על מנת להקל על הכניסה לשנת הלימודים. חשוב שיהיו שעות שינה ושעות קימה משינה מסודרות ומאורגנות, שעות אכילה מסודרות. כשסדר היום הפוך, מה שנפוץ מאוד בחופש הגדול, התמודדות משמעותית נוספת היא החזרה לשגרת יום מסודרת. אם ניתן לחסוך זאת לילד, שעומדות לפניו מספיק התמודדויות מרגשות, עדיף.

 

 

כשהילדים מפחדים וחוששים מאוד מהכניסה לכיתה א', ברמה כזו שהופכת אותם לעצבניים, בוכיים, חסרי חשק לשחק או טרודים, יש מקום לפנות לייעוץ מקצועי. יעוץ מקצועי, ע"י פסיכותרפיסט מומחה ומקצועי, יכול להגיע לשורש הפחדים של הילדים ולנסות לפתור אותם ע"י הקניית כלים חדשים לילד, שיחות איתו, משחק וכיוצא באלה. בנוסף, בגילאים האלה, הטיפולים הרגשיים כמעט תמיד משלבים במידה מסוימת את ההורים, אשר מקבלים גם הם כלים להפחתת החרדה, העצמת האמון בילד שלהם וביכולת ההתמודדות שלו. לרוב, תוך תקופת טיפול קצרה יחסית, ולעיתים תוך ייעוץ של מספר פגישות בלבד, ניתן ליצור שינוי משמעותי ביותר בגישה של הילד באשר להתחלה החדשה, ולהופכה לקלה ולחלקה יותר. חשוב להיות ערים למצוקות של הילד, לחששות שלו ולמידתיותן. לא כל חשש הינו נורמטיבי, לא על כך פחד ניתן להתגבר לבד, במיוחד לא כשהפחד פוגם בשגרת החיים הרגילה.

על אף שמרבית הילדים, כאמור, אכן צולחים את כיתה א', רוכשים חברויות ומגיעים להישגים לימודיים נורמטיביים, יש כאלה שמתקשים במיוחד. ייעוץ מקצועי או פסיכותרפיה קצרת מועד לילדים עשויים להקל מאוד על כניסת הילד לכיתה א', על ההתמודדויות שעומדות לפניו וכן לחזק את אמונו בעצמו.

 

 

 

בהצלחה !

 

עמוד 4 מתוך 4

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר